המנהל שלי/ /my manager

פרק 16- מסיבת בריכה

״את בטוחה שזה בסדר?״ אחרי שהתעוררתי שוב. חפרו לי במשך שעתיים על זה שהן מצטערות שהלשינו עליי, ועכשיו אני לא הולכת בגלל זה למסיבה. והן גם לא רוצות ללכת.
״כן!״ צעקתי ודחפתי אותן מחוץ לדלת. ״אתן מהממות אני חייבת להוסיף״ אמרתי, ״אבל זה בס-״ היילי התחילה שוב וסגרתי עליה את הדלת. ״תהנו!״ צעקתי וחזרתי למיטה שלי אחרי ששמעתי שהלכו.
הסתכלתי מהחלון ולהגיד את האמת, קינאתי. היו שם כבר ילדים. והבריכה ענקית.
גילגלתי עיניים, כולה בריכה. חזרתי למיטה והפלאפון שלי היה עם אפס סוללה. היה מטען אחד בכל חדר. חכם שלך אריק.
הטענתי ופשוט שכבתי על המיטה. מזל שאני בקומה גבוהה ולא יכולה לשמוע את כל החר- פתאום שמעתי שיר חזק. האירוניה. אלוהים יושב שם למעלה וצוחק אני בטוחה. שמתי את הכרית על פניי.
במזל הראש שלי כבר לא כואב. כי אחרי שלקחתי את הכדור פשוט נרדמתי לכמה שעות וכשקמתי התחילו עם התחנונים.

עבר זמן מה. והפלאפון היה רק על 40 אחוז. הסתכלתי דרך החלון עוד פעם... וראיתי את כולם שם. כולם. אבל, משום מה חיפשתי מישהו אחד....
לא מצאתי אותו, אבל מצאתי את אשלי. אבל הוא לא היה.
שמעתי תקתוק על הדלת, נו שוב הגיעו להתרפס?. ״תחזרו לשם, הכל טוב באמת!״ צעקתי אליהן עדיין מחפשת אותו בחלון, אבל התקתוקים המשיכו. הלכתי בעצבים לדלת. ״הכל בס-״ התחלתי ועצרתי כשראיתי את אריק מולי. לא הבנתי. מה הוא עושה פה?. ״מה..-?״ לא יצאו לי מילים מהפה. הוא היה עם חליפה אפורה. הוא אפילו לא תכנן ללכת למסיבה הזאת. ״מה שלומך?״ פצה את פיו אחרי בהייה שקטה.
״בסדר״ ניסיתי לחפף אותו. ״אממ אנ-״ ״את מוכנה להתלוות אליי?״ קטע אותי. להתלוות לאן ולמה?. אממ ברחת אתמול, זוכרת?. אה.
הנהנתי. ״רק רגע״ הלכתי וניתקתי את הפלאפון. היה לי 43 אחוז. לא בא לי שזה יתפוצץ או משהו. השארתי אותו על המיטה ו״התלוותי״ אליו.

נכנסנו למעלית, והכל היה שקט. טוב ממתי אנחנו מדברים?.
רק אתמו- סתמי. דלתות המעלית נפתחו. לא הבנתי למה אנחנו בקומה האחרונה. הוא יצא מהמעלית ואני הלכתי אחריו. השומרים לא היו שם.
חשבתי שהחדר הזה הוא של מישהו ממש עשיר, או אפילו בעל המלון.
טוב כנראה שזה אופציה א במקרה הזה. הוא פתח את הדלת עם הכרטיס שלו, והורה לי עם ידו להיכנס לפניו. נכנסתי והתפעלתי. החדר היה גדול. בשנייה שנכנסים יש מסדרון. הלכתי והלכתי והגעתי לחדר שנראה כמו סלון כזה. כורסא, ספה, שולחן, טלוויזיה. כמו סלון רגיל בבית רגילים. לא הייתי בהרבה.. אני חושבת שרק את שלו אני זוכרת.
משהו ששמתי לב אליו כבר מהבית שלו, זה שאין הרבה צבעים.
גם בחדר שלנו בקושי יש צבעים. רק לבן, שחור ואפור. צבעים יפים.
שקטים. כמוהו. זה נראה שיש לו שקט נפשי. שוב. את לא מכירה אותו.
נכון. הוא התקדם מאחורי, ועקף אותי. הריח שלו היה הרבה יותר מורגש פה. גם כשנכנסתי הדבר הראשון שהרחתי זה אותו.
״שבי״. הוא התיישב על הכורסא. התיישבתי על הספה שהייתה ממש קרובה לכורסא כך שהוא היה מולי. מצאתי תנוחה נוחה. טוב זה קל עם ספה נוחה כמו זאת. ״למה אתה לא במסיבה?״ שאלתי בזלזול. הוא ואשלי ארגנו אותה לא?. ובמקום להיות שם הוא פה. הוא גילגל את עיניו בעצבים. והחנקתי את צחוקי. זה כיף לעצבן אותו.
״רציתי לדבר איתך על אתמול״ התחיל. טוב זה היה ברור.
״כן?״ לא אכפת לי שישאל, שיברר. שיתעניין. הוא בלע את רוקו.
״אני רוצה שתספרי לי על האנשים האלה״ לא כל-כך הבנתי. ״אלה שלקחו אותך מכאן, מי הם?״ למה אכפת לו?. ״למה?״ שאלתי לא מבינה. ״פשוט תעני אליזבת׳״ אמר חסר סבלות. מה אכפת לי בעצם.
סיפרתי לו על שניהם. על זואי, בילי. איך הכרנו כל מה שרצה לדעת.