המנהל שלי/ /my manager

פרק 12- אמנדה

קמתי לבוקר נחמד ונורמלי. יום שבת. ביום הזה החדא פתוח כל הזמן ותמיד יש אוכל. החלטה נורמלית אחת, במקום הזה.

״בוקר טוב״ היילי אמרה, ערנית. מאורגנת. וואו, מה השעה?.
״מה השעה?״ ״אמממ... 12״ אמרה, מוקדם. עצמתי את עיניי וחזרתי לישון. לפחות ניסיתי. מאוד קשה לחזור לישון אחרי שקמים.
אז פשוט החלטתי להתעורר, קמתי מהמיטה התמתחתי, והלכתי לצחצח שיניים. לבשתי טייץ שחור וחולצה קצרה שחורה צמודה.

-

שמתי בצלחת, ביצה קשה, סלט ושתי פרוסות לחם.
התיישבתי והתחלתי לאכול את האוכל, חושבת קצת. מה קורה לי? אני לא מבינה. איך האיש שאני הכי שונאת הפך להיות הקראש שלי?.
כאילו אני עדיין שונאת אותו, אבל עכשיו... אני גם ממש רוצה לעשות לו דברים עם השנאה הזאת... אימלה אני כזאת מטומטמת, איך הגעתי למצב הזה בכלל? פשוט אני צריכה להיזכר בדברים שהוא עשה לי ולשנוא אותו. אבל כל פעם שאני שומעת את הקול המחוספס שלו, כל פעם שאני רואה את הפנים היפות שלו, יואו!!!!. אני נדלקת, מתחרמנת מזה, אני יודעת שזה לא בסדר אבל זה קורה בלי שליטתי.

״בתיאבון״ שמעתי את קולו ונבהלתי, מתי הוא נכנס לכאן?. פתאום ראיתי אותו עומד מולי, איך לא שמתי לב אם הדלת ממש מולי?. סרקתי אותו, חליפה שחורה, השיער שלו מסודר ממש כמו ביום רגיל, מעניין מה הוא עושה כאן? בימים האלה טינה הייתה נעלמת, נוסעת לבית שלה, אז היה קל לברוח. גם כשהיא הייתה כאן בימים האלה זה לא היה כזה קשה. ״תודה״ חזרתי לאוכל, וקיוויתי שילך, הכל מביך כרגע. אני דלוקה עליו, אמרתי לו אתמול דברים... איכס שאני נזכרת בא לי להקיא. להפתעתי הרבה, הוא התיישב מולי, פתאום ראיתי מתחת לשולחן משהו שתפס את עיניי, זה היה רגליו שהקיפו את רגליי. חם פה? למה חם פה פתאום. קחי את עצמך בידיים בת׳!!!.
״למה את פה לבד?״ שאל עם קולו הצרוד. העלתי את עיניי אליו ונזכרתי בזה שהעיף את תומאס. או ששכחתי מהר, או שאני שומרת טינה יותר מידי זמן. ״בגלל שאיזה מישהו, העיף את החבר הכי טוב שלי מפה״ תקעתי את המזלג במלפפון בעצבים. כוסאמק! אני מתגעגעת אליו, והוא לקח אותו ממני, ואני עוד נדלקת עליו, וממנו. תגידי לי את סתומה? אני אענה לך, כן!.
הוא הימהם. ״ואין לך עוד-״ ״לא״ קטעתי אותו. מסתכלת ישר לעיניו, הוא התיישר וכיווצתי את עיניי.

״היי אליזבת׳, מר וויט״ היילי הגיחה משוםמקום ועצרה את קרב המבטים הזה. הוא חייך אליה. ״בתיאבון היילי״ קם והלך, בלי להסתכל אחורה. אפילו שהוא הולך הוא מושך.
״אז על מה דיברתם?״ התיישבה עם המגש מולי. ״על כמה שאני אוהבת להיות פה״ אמרתי בסרקסטיות. והיא גיחכה. ״רואים״ גיחכתי גם.
המשכנו לאכול בשקט. עד שהיא פצתה את פיה.
״אה, נכון תומאס״ התחילה והנהנתי. ״שמעתי מאחת הבנות שלא העיפו אותו, הוציאו אותו מפה״ כיווצתי את עיניי כמו קודם. ״מה זאת אומרת?״ שאלתי לא מבינה. הוציאו אותו מפה? מה זה אומר? שמישהו לקח אותו? זה פאקינג פנימייה והוא בן 18 עוד כמה חודשים. גם ככה הוא היה יוצא. ״שמעתי שדודה שלו ניסתה להוציא אותו כבר חצי שנה ורק עכשיו נענו לבקשה שלה״ הסבירה. מה? א איך היא יודעת כל-כך הרבה. ב אין מצב שהוא לא ידע מזה, יש מצב שהוא פשוט... לא סיפר.. לי?. בלעתי את רוקי והרגשתי גודש גדול בגרון שלי. הוא ידע שהוא ילך והוא פשוט שתק, נתן לי להפיל הכל על אריק. אריק!. הוא ידע על זה ונתן לי להאשים אותו, וספג את מה שעשיתי, ספג אותי. ברגעי שבר שלי. הרגשתי עצבים, אכזבה. קמתי מהמקום. ״אני אדבר איתך, טוב?״ היא הנהנה. ראיתי את פרצופה הדואג אבל לא נתתי לו הרבה תשומת לב. ויצאתי מהחדר אוכל.