המנהל שלי/ /my manager

פרק 36- זמן

כולנו ישבנו בארוחת בוקר, בכולם אני מדברת על כולם.
בנים ובנות מעורבב, הוא עזב.
״מעניין מי יגיע״ מאיה אמרה, והנהנתי. מאוד מעניין. אני מאוד מקווה שהוא לא ילך נגדי, ושנסתדר. ואם זאת תהיה אישה עוד יותר טוב.
על גברים אפשר לעבוד. נשים נחשות כמוך...
יש משהו במה שאת אומרת, אבל עדיין מעדיפה שלא יהיו לי פה הסחות דעת מיותרות עד שהוא יחזור.
מי אמר שהוא יחזור?.
את מערערת אותי!. מה יש סיכוי שהוא לא יחזור?. תמיד יש סיכוי כזה, אבל מן הרגשה שזה לא יקרה. למה שהוא ידפוק לי קטע כזה מסריח?. הוא אמר שהוא יחזור והוא יחזור.
לפעמים אני מפחדת שאני יותר מידי תמימה. והוא סתם משחק בי, ומניפולטיבי. כי אני יודעת שיש בו את זה.
איך מלחשוב על מנהל חדש הגעת לחשוב עליו?.
אני לא יודעת למה אני חושבת עליו כל הזמן, ולמה כל נושא מסתיים בו. אני כנראה פשוט מאוהבת יותר מידי.

״אליזבת׳״ היילי הקישה באצבעותיה בפניי. הסתכלתי עליה בשניות.
זה נראה כאילו יודעת מה עובר עליי. אתמול סיפרתי לה הכל מהכל.
זה עניין אותי, וכבר היינו ערניות. אז הלכנו לשירותים ובמזל לא תפסו אותנו, וסיפרתי לה. את כל מה שישב עליי ולא יכולתי להוציא מהמחשבות שלי. וזה היה כיף. משחרר.
״בוקר טוב״ קול חזק השתיק את כולם. העלתי את מבטי לאותו קול נשי. אישה שנראית לי בשנות הארבעים שלה או אפילו חמישים עמדה שם. כשאישה צעירה מוכרת עמדה לידה. מאיפה היא מוכרת לי?. זה עומד לי על קצה הלשון אבל אני לא יכולה לשים על זה את האצבע.
״אני המנהלת החדשה שלכם. רק רציתי לאחל לכם בוקר טוב, על כל השאר נדבר בערב.״ אמרה בסמכותיות ויצאה משם. וואו היא ביצ׳ רצינית אה. ״היי, אני המזכירה של מר וויט. אני אלווה אותה פה עד שמר וויט יחזור. שמי בת'אני.״ הזאתי שעכשיו נזכרתי מאיפה אני זוכרת אותה דיברה. היא נשמעת חמודה אני לא אשקר אבל מצד שני... נראית לי נחשה לא קטנה.
״היום אחרי הארוחת ערב כולם להגיע לחדר אירועים, בתיאבון.״ סיכמה ויצאה גם היא. כולם חזרו לדבר כאילו כלום לא קרה. אריק הוחלף ולאף אחד לא אכפת?. כנראה שרק אותך הוא מעניין.
״מה עכשיו כל יום אני לא אראה את הפנים היפות שלו?״ שמעתי ילדה מתייפחת לא רחוק ממני. הסתכלתי עליה. מה- ככה אני נראית?.
מפחיד מאוד אם ככה אני נראית מהצד. כן אני לא רציתי שהוא ילך וכן זה בגלל שאני לא אראה אותו כל יום. אבל גם בגלל שהמחשבה שלו רחוק עושה לי כאב בטן. ועכשיו כשזה קורה אני מפחדת. מפחדת שיהיה לי שילשול. הכל את חייבת להרוס אה?.

השולחן התחיל להתפנות, ולהיות כמעט ריק. רק אני, היילי, מאיה, עוד שתי בנות וכמה בנים נשארנו כאן. אנחנו אפילו לא אוכלים רק מדברים.
״איך האישה הזאת אמרה שקוראים לה?״ שאל בקול רם ותפס את תשומת ליבנו. ״מי מהן?״ שאלתי בפשטות.
״הכוסית״ אמר וחברים שלו גיכחו מזה. מה בדיוק מצחיק?.
״אלכס״ אחת מהבנות אמרה בטון שטותי כזה אחרי שצחקה.
״מה?, זאת לא קללה זאת מחמאה.״ אמר והרים את ידיו כחף מפשע. ילד מטומטם. ממתי כוסית זה מחמאה?, חסר מחמאות?. לא באמת, כוסית זה מילה מגעילה. תגיד יפה נכבד. גם זה לא שיש לו סיכוי איתה.
קמתי מהכיסא. ״מה אתה נותן לי אם אני מביא בה?״ שמעתי אותו אומר בקול אפילו לא מנסה להחליש את עצמו.
חברים שלו שוב צחקו. ואני עמדתי שם ממתינה להמשך השיחה.
״אליז-״ ״נראה לך שהיא תסתכל לכיוון שלך?״ צחקו עליו ואני פשוט הגעתי למצב שאני מסתכלת עליהם.
״ככה? הראשון שמביא בה מביא לש-״ ״ארוחת בוקר הסתיימה!״ אחת העוזרות נכנסה וצעקה. נבהלתי מהצעקה אך מהר מאוד התעשתי על עצמי ויצאנו משם לכיוון החדר. משום מה ביטלו לנו את השיעורים להיום. ודווקא את זה העוזרות אמרו לנו בבוקר. לא הן.