המנהל שלי/ /my manager

פרק 26- מטומטמת

יצאתי מהתא, מסתכלת על עצמי במראה. ניגבתי את המסקרה שנמרחה. וניסיתי לחייך למראה. פייק איט אנטיל יו מייק איט, לא?.
הדלת נפתחה, ומיהרתי לצאת. ראיתי את המבט הלא מבין של הילד, כן זה שירותי גברים.
חיפשתי אותו בעיניי. מצאתי אותו באותה נקודה. על הבר עם מריה.
הוא נראה אותו דבר, כאילו זה שזה נגמר לא השפיע עליו בכלל.
למה אני כלכך צעירה כוסאמק?!.
״בת׳!״ שמעתי צעקה מאחוריי. הסתובבתי לגלות את היילי ומאיה.
״איפה היית? חיפשנו אותך״ התקרבו, והיילי הניחה עליי את ידה, עוטפת את כתפי. ״בכית?״ לחשה לי באוזן, ופשוט הסתכלתי עליה לרגע. לא בא לי לגרום למאיה להרגיש בצד.
בשנייה העמדתי פנים שאני שמחה. ואני מקווה שאיתן זה לא יהיה העמדת פנים.
״נלך לשתות קצת?״ שאלתי באנרגיות מזויפות. והן הינהנו.
״תספרי לי״ שמעתי שוב באוזני כשהיינו בדרך לבר. סובבתי את ראשי הצידה ונתקלתי במבטו הבוחן. הוא נראה עצבני. אך גם זיהיתי חרטה?.
אני לא מצליחה לקרוא אותו. קשה.
״אחר כך״ לחשתי לה והתיישבנו על הבר.
״3 שוטים של טקילה״ ביקשתי והברמנית הנהנה. בלי לשלוט על זה, מצאתי את עצמי מסתכלת ימינה.
״סלחו לי, מה הזמנתן?״ גבר חסון, נעמד מולנו. עם סינר. ברמן.
״שלו- שלוש שוטים של טק-טקילה״ היילי גימגמה, עלה לי חיוך.
זה מצחיק לראות דבר כזה בלייב. בטח ככה אני נראית שמישהו חתיך פונה אליי. אולי. אבל רוב הסיכויים שלא.
״מדליק אותך?״ לחשתי לאוזנה כשהוציא את הטקילה מלמטה, שולח לי מבט. ״אליזבת׳״ ציחקקה ונתנה לי מכה בכתף. גיחכתי. היא חמודה שהיא מובכת.
״בבקשה״ מזג את הטקילה לשלושת הכוסות.
עשינו לחיים, והחלקתי את המשקה השורף בגרון.
״חזק״ מאיה מלמלה. והיילי אישרה את דבריה. ״עוד סיבוב״ אמרתי לברמן. הן הסכימו לעוד אחד.
החלקתי את המשקה שוב. עכשיו זה שורף נסבל.
״עוד סיבוב״ אמרתי לו והוא הניח את הטקילה פתוחה לידנו.
״אליזבת׳, זה לא קצת מוגזם?״ שאלו אותי, והנדתי בראשי. זה לא עושה לי כלום.
״אתן לא חייבות אם אתן לא רוצות, אני פשוט רוצה להשתכר״ אמרתי תוך כדי שמילאתי את הכוס הקטנה. שתיתי לבד הפעם.
ועוד אחת, ועוד אחת.
״אליזבת׳...רוצה ללכת לרקוד?״ היילי שאלה בהיסוס. היא נראית דואגת. הנהנתי.

קמתי מהכיסא, כמעט מועדת. ממתי זה אשכרה משפיע עליי?.
״את בסדר?״ הן ייצבו אותי כל אחת מצד אחר. השתחררתי מהן.
״אני בסדר״ חייכתי את החיוך הכי אמיתי שאני יכולה להוציא.
זה גרם לכל הערב למות. אין לי כוח להיות פה יותר. וגם לא הייתי פה הרבה. זה פשוט הוריד לי את כל המוטיבציה.
״לכו לרקוד, אני לא מרגישה טוב. אני אלך לשאוף אוויר״ אמרתי, מסתובבת.
״לבוא איתך?״ שמעתי את מאיה אבל פשוט המשכתי ללכת, עד שהגעתי החוצה. לא היה כאן אף אחד.
סיגריה הייתה עוזרת לי במצב הזה, אבל אין אופציה כזו עכשיו.
התיישבתי על שפת המדרכה, היה כאן כביש שמיועד להחנות את הרכבים. ואין לנו רכבים, רק מיניבוסים. והם אפילו לא פה.
שומם ודומם. כמו הנשמה שלי. למה בכלל אמרתי את זה?. כלכך לחוץ לי לשכב איתו?. לא, נכון, אז למה בכלל אמרתי את זה?!. מטומטמת.
אם הייתי סותמת את הפה, המצב רוח שלי היה שונה לגמרי עכשיו.
אבל ברור שאני חייבת לדבר ולהרוס הכל. זאת אני. מטומטמת.
האוויר הקר גורם לשיערותיי לסמור. לאחר כמה שניות דמות גדולה הסתירה את אור הרחוב שהיה על פניי. וזיהיתי אותה מהר מאוד.
משום מה הייתי ממש אדישה עכשיו, זה באמת הוריד לי את כל המוטיבציה. ״למה את לא בפנים?״ שאל, רגוע. עדיין מתנשא עליי עם הגובה שלו. לא נראלי שהוא אפילו חושב להתכופף לגובה שלי.
״חנוק שם״ אמרתי בעודי משפילה את מבטי לנעליו המצוחצחות.
״רוצה לחזור למלון?״ שמעתי היסוס בקולו, וחזרתי להסתכל לתוך עיניו השחורות. ברור שאני רוצה, אבל הכל עדיין חם.
״איתך?״ שאלתי, לא מתביישת. ״איתי״ אישר לי. אולי נשחרר קצת?.
תכלס. מה יש לי להפסיד, במקסימום נחזור להיות כמו קודם, ואם לא... אז הגעתי למלון מוקדם יותר. גם ככה אין לי כוח למקום הזה.
״טוב״ התרוממתי מהרצפה, קצת מתנדנדת אך ידו על גבי התחתון יצבה אותי. וגם שלחה זרמים לכל שאר הגוף.
הוא הוביל אותי לרכב שלו. רכב שחור. נראה איכותי.
נכנסתי לרכב בזמן שהוא נכנס לכיסא הנהג. והתחלנו בנסיעה.