אנחנו

פרק 1-לילה:

״היי טניה״ אמרתי לה כשנכנסתי לחדר שלה.

״היי לילה מתוקה, מה שלומך?״ היא שאלה בחיוך.

״הכל טוב איך את?״ שאלתי בחיוך חזרה.

״אני בסדר מתוקה תודה״ היא אמרה וחייכה בלחץ.

״הכל בסדר?״ שאלתי עם חיוך לחוץ קצת והתיישבתי.

״הכל מצויין מתוקה שלי, רציתי לדבר איתך״ טניה אמרה עם אותו חיוך לחוץ שהיה לה מקודם.

״אוקיי..״ אמרתי בחשד.

״לילה את יודעת שאני אוהבת אותך כאילו את הבת שלי נכון?״ טניה שאלה בדאגה.

״נכון״ אמרתי לה מבולבלת.

״יופי, אז תקשיבי מישהו התעניין בלאמץ אותך״ היא אמרה והתרגשתי אבל גם קצת פחדתי.

״באמת???״ שאלתי בהתלהבות.

״כן, זה עדיין לא סופי אדע עוד מעט אבל כנראה שבשבוע הבא כבר תצטרכי לעזוב״ היא אמרה בחיוך מתוח.

״וואו אוקיי״ אמרתי לה וניסיתי לעכל את החדשות שהיא הביאה לי.

״יופי תחזרי לכיתה מתוקה, אעדכן אותך בהקדם״ היא אמרה והסתכלה על מסמכים במחשב שלה.

״בסדר תודה״ אמרתי לה ויצאתי.
מצד אחד הרגשתי שמחה גדולה סוף סוף מישהו מאמץ אותי אחרי מלא זמן, אני רוצה משפחה אני מתגעגעת לזה אבל מצד שני הייתי עצובה זה אומר שאצטרך לעזוב כאן ולהשאיר את החברים והחוויות האלו מאחור.

״מה היא רצתה?״ סטלה שאלה אותי בדאגה כשנכנסתי לכיתה והתיישבתי לידה.

״מישהו רוצה לאמץ אותי״ אמרתי לה בחיוך.

״וואו איזה יופי, אני כל כך שמחה בשבילך״ היא אמרה בחיוך ענק.

״תודה סטל״ אמרתי לה בחיוך.
את סטלה הכרתי כשהייתי בת 8, היא הגיעה הנה ובהתחלה היא הייתה סגורה מאוד ועצבנית כל הזמן, היה קשה לדבר איתה ולהתחבר אליה אבל אז היא שובצה לחדר איתי והחברות בנינו התפתחה לאט לאט.
אני כל כך מאושרת שהכרתי אותה, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה.

״סטלה אנחנו עדיין נשמור על קשר נכון?״ שאלתי בדאגה.

״כן ברור אמרתי לך את תקועה איתי עד המוות״ היא אמרה בחיוך וקרצה.
הרגשתי הקלה עצומה וחייכתי חזרה.

״בוקר טוב תלמידים״ המורה אמרה כשנכנסה לכיתה וכולנו נעמדנו מתוך כבוד.

״שבו בבקשה, תלמידים אני רוצה שתכירו את הילד החדש
קוראים לו ברנדון אז תקבלו אותו יפה בבקשה״ המורה אמרה והחוותה על התלמיד שעמד לידה.

הוא היה גבוה מאוד וראו שיש לו שרירים מטורפים מתחת לחולצה, היה לו כובע על הראש אבל ראו שיש לו שיער בצבע חום, העיניים שלו היו שחורות ואפלות והיה בהם משהו עצוב, הוא הסתכל על כל הכיתה כאילו זה ממש לא מעניין אותו מה שקורה כאן.