פרק 1-סופיה:

1 0 0
                                    

״אני יוצאת״ אמרתי מכיוון הדלת וחיכיתי לתשובה.

״סופיה בואי רגע״ אבא אמר לי מהמטבח.

״כן אבא?״ שאלתי אותו כשנכנסתי.

״את זוכרת שאת צריכה לפנות את החדר שלך בשביל סטפני נכון?״ הוא שאל אותי בחיוך רך.

״אוף אבא אני לא מבינה למה אני צריכה לעשות את זה, אני אוהבת את החדר שלי היא יכולה לקחת את החדר בעליית גג״ אמרתי לו והרגשתי גוש שיושב לי בגרון.

״אל תדברי שטויות הבת שלי לא תישן בעליית גג״ ליביה האמא החורגת שלי אמרה.

״ואני כן?״ שאלתי בהלם והסתכלתי על אבא.

״אין מה לעשות מצטער סופיה, את תכבדי אותה ותתני לה להרגיש פה בנוח״ אבא אמר לי וחיבק את ליביה במותן.

״אני לא מבינה אני לא אמורה להרגיש פה בנוח? זה הבית שלי! זה החדר שלי!״ אמרתי בכעס.

״ילדה תפסיקי כבר להתחצף כל הזמן, קדימה לכי לבית הספר אבא שלך ואני צריכים קצת זמן לבד״ ליביה אמרה לי בכעס וליטפה לאבא בעורף, חשבתי שאבא יגיד משהו ויגן עליי אבל הוא לא עשה את זה.
הוא לא עשה את זה מאז שהיא כאן.

״כן אני אלך״ אמרתי בקול חלש וניסיתי לעצור את הדמעות שלי.

יצאתי מהבית לכיוון הבית ספר ברגל מכיוון שזה רק 10 דקות הליכה ממני.
אני לא מאמינה שאני צריכה לפנות את החדר שלי, את המקום הבטוח שלי, את המקום שסיפק לי הגנה כל הזמן, את המקום ששמר זיכרונות בתוך הקירות.
הורדתי מבט למדרכה ובלי ששמתי לב התחלתי לבכות והדמעות לא הפסיקו לרדת לי מהעיניים, ניסיתי לנגב אותם והראייה שלי כבר הייתה מטושטשת בגלל הדמעות.

״הופה סופ זהירות״ שמעתי את דילן אומר אחרי שנתקעתי בו.
רציתי את החום שלו, הייתי צריכה את הנחמה שלו עכשיו אז חיבקתי אותו ובכיתי לו על החזה.
הרגשתי שהוא מופתע כששמע שאני בוכה אבל הוא מיד חיבק אותי חזרה וליטף לי את השיער.

״סופ מה קרה?״ הוא שאל בדאגה כשאני עדיין בתוך החזה שלו, הרגשתי שהרטבתי את החולצה של התלבושת שלו אבל הוא לא אמר לי כלום.

״אופ דילן אני מתגעגעת לאמא כל כך״ אמרתי לו עדיין בוכה.

״מה קרה פתאום?״ הוא שאל מבולבל.

״כלום לא משנה, זה סתם״ אמרתי לו וניסיתי לנשום, הרגשתי את הליטופים שלו על השיער שלי והרגשתי שאני נרגעת.

״סופ את יודעת שאני פה בשבילך נכון?״ הוא שאל אותי והרגשתי חום בלב.

״תודה דילן גם אני״ אמרתי לו והרמתי את המבט שלי, ראיתי שהחולצה שלו רטובה ונצמדה לו לשרירים וניסיתי שלא לבהות.

״בכיף סופ את כמו אחותי הקטנה״ הוא אמר בקריצה, הרגשתי שהלב שלי נשבר שוב ורציתי לבכות עוד פעם אבל שמרתי את זה בפנים.

אנחנוWhere stories live. Discover now