לקפוא - הרמוניית הכוכבים |1|

פרק 1

הכלא הוא מקום גדול, אבל קטן כל כך בתוך העולם הזה.

"-ותישאר שם, אסיר מספר 1317! אין ארוחת ערב היום! וחסר לך שאני אראה אותך בורח!"

אבל אז לא ידעתי על כך דבר- עד אז, הכלא היה העולם שלי.

הסוהר קצוץ השיער נעץ בי מבט זועם, ואז הסתובב לאחור בכעס, מושך את הכומתה הנוקשה שלו על ראשו, הסיכה הכסופה שלו נוצצת וקורצת לי על דש המדים שלו לפני שהוא נעלם. הדלת נטרקה, מהדהדת, ונשמע קול של מנעול ננעל, קליק קטן ונקמני. אני התיישבתי, זועף, על הריצפה במרכז החדר הקטן.

"ווין," קראתי בקול, והבלוס שלי יצא מקופסת הקרטון שלו שבפינת החדר, מרים מבט בשאלה. גופו הלבן דמוי השועל חמק בין הקרשים של המיטה הישנה, ושני הזנבות הוורודים-לבנים שלו נעו באוויר, כשהוא התיישב על הברכיים שלי, כפותיו מטופפות קלות. שחררתי חיוך באנחה.
"הם אלה שהתחילו, נכון?" נקשתי באצבעי על אפו של ווין, הפונפונים שבקצוות האוזניים הרכות שלו מטלטלים, והוא ליקק את ידי. חיה משונה- לא דומה לעכברי הלוטום או לחרקי הפלדה שהכרתי- אבל נאמנה. הפרווה הרכה שלו התחככה בידי. "האסירים מבניין 8. בריונים אידיוטים מחורבנים." ווין עבר ללקק את הלחי שלי, איפה שהתנוססה שריטה אדומה.

"...נקסט?"

הסתובבתי לעבר הדלת, מהיכן שנשמעה דפיקה קטנה. זיהיתי את הקול, מתרומם.

"אסטין!" קראתי, ניגש אל הדלת. בהיסח הדעת, שלפתי סיכה קטנה מהמעיל השחור הגדול מדי שלבשתי, שצנח מכתפיי: תנועה מהירה של היד שלי, הפינים זזים ובית המנעול משמיע נקישה, ופתחתי את הדלת לרווחה, מחייך אל הבחור הגבוה שהביט בי עם ניצוץ בעיניו הכהות.

"תראה, אסטין!" השתמשתי בקול המסכן שלי, נשען על פתח הדלת ומצביע על השריטה הקטנה שמתחת לעין שלי. "בניין 8 הגזימו לגמרי הפעם. הם הצליחו לגנוב סכין מהמטבח, ולתקוף אותי! מגיעות להם כל כך הרבה שעות ענישה בגירוף עלי שלכת בחצר, אני אומר לך!"
"אחרי שהם יצאו מהמרפאה, אתה מתכוון?" הוא נעץ בי מבט ספקני, עיניו השחורות סורקות אותי כשגיחוך מקנטר עולה על שפתיו. "המרפאה בבניין 1 מלאה בגללך. באמת היית צריך לשבור לכולם שם את הידיים?" הוא נענע בראשו בצער מזויף, השיער השחור שלו בתספורת קארה שהשתלשל משני צידי ראשו והגיע לכתפיו זע קלות, פניו החיוורות צוחקות. עיניו שחורות, אבל מחייכות אליי בבהירות לאור נורות השמן.
הצבעתי על השריטה, "הם העזו לפגוע בפנים שלי. אתה לא חושב שזה מגיע להם?" הרמתי אליו מבט בחיוך מרוצה, והוא הניח יד על השיער הלבן שלי, שהיה גזור עקום על ראשי. סילקתי את ידו בעצבנות.
"הייתי הורג אותם בעצמי," הוא חייך אליי בחביבות, ואני הנהנתי בשביעות רצון, ממצמץ כשהוא לא צחק.
"אתה צוחק, נכון-?" התחלתי, אבל לא הספקתי לגמור את השאלה: ווין משך בשרוול שלי בשיניו, כנראה רעב כמוני.
"שנלך לארוחת הערב?" שאלתי את אסטין בתגובה. החבר הכי טוב שלי סרק אותי: מהעיניים האדומות שהתאמצתי שיראו תמימות, למרות שהבזיקו אליי בחדות במראה כל פעם שהסתכלתי, ועד למגפיים הישנות השחורות הנמוכות, שלא השמיעו רחש על הריצפה.
"לא אסרו עלייך לרדת לארוחת הערב כעונש?" הוא ציין. הוא נשען על הקיר, משלב את זרועותיו, וקורץ בדרך לסוהרת סמוקת פנים, שכמעט התנגשה בקיר כשבידיה דלי מלא מים מלוכלכים.
נאנחתי, והתעלמתי ממנו. זה לא העונש הראשון שאני מתחמק ממנו- והפעם זו לא הייתה אשמתי בכלל." דילגתי אל המסדרון, "אתה בא?"
"כן, חכה לי." הוא מיהר אחריי, צולע מעט על רגלו- יש לו שם כווייה גדולה לאורך הקרסול. הוא אמר לי שהיה פעם בשריפה, לפני שהגיע לכלא- לא נראה שזה היה זיכרון נעים במיוחד, לפי הבעתו המתקדרת כשהוא מזכיר אותה. ראיתי שריפה אמיתית פעם אחת, אני חושב- הלהבות מעכלות את אחד הבניינים בכלא, עד שהצליחו לכבות את השריפה ולבנות את הבניין מחדש.
אנחנו ירדנו במדרגות הישנות של בניין 13, הקירות המתקלפים סוגרים משני צדדינו, השמש שוקעת דרך החלונות מעבר לחומות. חלפתי על פני החלון המשקיף לצד האחורי של הכלא, מאחורי הבניינים המסודרים בח'. בניין 0, הבניין הסגור והיחיד מאחוריי מחצית הריבוע שיצרו הבניינים, עמד דומם כהרגלו, בית הקברות ניצב מולו בשקט מאיים. כמו תמיד, מבטי נמשך אל השטח האסור. נענעתי את ראשי, צועד במסדרון בקלילות. ווין רץ אחריי כמו צל קטן, מדי פעם עוצר לרדוף אחרי חיפושיות-פינה אדומות ועכבישי-תווים שחורים.
המעיל השחור שלי התחכך בעקבים שלי, הכתפיים החיוורות שלי חשופות כשהמעיל גולש מהן מעט: הגעתי לכלא עטוף במעיל הזה כשהייתי תינוק, וסחבתי אותו איתי מאז. הוא היה שייך לגבר מבוגר, ככל הנראה, ולכן לא התאים לי במידתו- העור השחור השחוק מגיע עד אחרי הברכיים שלי, השרוולים גדולים מדי. אבל הוא הרגיע אותי במגעו מוכר, אז לא נפרדתי ממנו, הרמז היחיד שלי לזהות שלי. לרוב אני משאיר אותו חבוי בארון, אבל... היום התעורר בי הצורך להתעטף בו. נראה שאסטין שם לב לכך, גם אם לא אמר דבר. הרמתי מבט בדיוק בזמן כדי לראות בליל שיער זהוב ועיניים גדולות נפערות.
"נקסט!"
הבחור השני שקרא בשם שלי כמעט התנגש בי בתחתית המדרגות, אלמלא זזתי הצידה במהירות, מביט בו מועד וכמעט מתרסק על ריצפת העץ בגמלוניות.
"ליו, אתה בסדר?" שאלתי, נותן לו יד כדי שיקום. הילד הזה היה בן 15, קטן ממני בשנתיים, אבל נראה אפילו צעיר יותר- למרות שאולי נראינו באותו גיל, כי הייתי די נמוך. השיער המתולתל הבלונדיני שלו היה סבוך גם היום, כשפרעתי אותו בידי, והיד הכהה השחומה שלו נאחזה בי כשהתרומם. הוא מצמץ אליי, מתאושש.
התינוק התמים של הבניין שלנו, חשבתי בעודי מחייך אליו בחמימות. "ליו? מה קרה? למה אתה ממהר כל כך הפעם?"
"נקסט!" עיניו בהקו אליי כשהוא נזכר שוב בסיבה בגללה הוא מיהר לעברי, ונראה כאילו הוא עומד להתפוצץ אם לא יספר לי הכל עכשיו, והמראה גרם לי לחייך.
ליו סקייס. אסיר מספר 1346, הואשם בגניבה, גרוע בלשקר. התעלומה היחידה לגביו היא למה הוא הגיע לבניין 13, הבניין שאליו הגיעו כל מי שאין להם תאריך יציאה מהכלא- כלומר, הם כנראה יישארו כאן כמעט לנצח, למאסר עולם. ליו אומר שזה בגלל שאין לו אף מקום ללכת אליו- ואולי זו באמת הסיבה. לא ידעתי.
"מגיע- מגיע אסיר חדש!" הוא התנשף, קורא בקול, עיניו מבריקות אליי: "אל הבניין שלנו, ככה שמעתי מאלגו! אל בניין 13!"
מצמצתי אליו, "אתה בטוח? כבר שנים שלא הגיע מישהו חדש לבניין שלנו. לא מאז שמיו..." פניי קדרו לרגע, ואז חזרתי להביט בו. על מיו ניסיתי לא לחשוב, לא מאז... אבל היום, היום הוא חוזר שוב ושוב למחשבות שלי. הידקתי אליי את המעיל.
אסיר חדש? חשבתי על דבריו של ליו, מסיח את מחשבותיי. אלגו באמת אמר את זה...? והוא יכול להיות בבניין שלנו? הרהרתי לעצמי כששלושתנו צעדנו לחדר האוכל. או יותר נכון, אני ואסטין צועדים וליו מדלג לידינו, הסוודר הגדול שלו נע סביבו, והתג שלו נוקש באוויר. השיער המתולתל שלו זע סביב פניו, ווין צועד לידינו, כפותיו טופחות על הריצפה. אלגו בדרך כלל צודק במה שהוא אומר- הוא יודע על כל הרכילות בין האסירים. אבל זה נשמע מגוחך לגמרי. העפתי מבט באסטין, לראות מה הוא חושב על כל הסיפור. היום הוא לבש גופייה שחורה קצרה, שחשפה את מערכת הכוכבים רושו שהייתה מקועקעת בשחור על הכתף שלו, כתף מעט חיוורת ושרירית.
מערכת הכוכבים הייתה סימן לכך שהוא הגיע לכלא מהעיר רושולנד, עיר אחת מתוך חמש הערים של הממלכה שלנו. ממלכת קולורלנד היא ממלכה של חמישה איים, בכל אי ישנה עיר מרכזית.
ליו, מצידי השני, כף ידו מתחככת בשלי, הגיע מהגלבן איסט, העיר המדברית, ולכן מערכת הכוכבים אורום התנוססה על הבטן שלו, מעגל של שבעה כוכבים על בטן חומה חלקה. מערכות הכוכבים השחורות היו סימן הזהות שלך: לאיזו עיר אתה שייך, צאצא של מי אתה מהאגדות העתיקות של הממלכה. כל תינוק קולורי מקבל אחת.
החיוך שלי הפך קודר לרגע, כשחיבקתי את עצמי, משפשף את זרועותיי כאילו קר לי: זה לא היה נושא שאהבתי במיוחד.
אחרי הכל, לי לא הייתה מערכת כוכבים. הגעתי לכלא כתינוק קטן, או ככה לפחות הסוהרים מספרים: ללא מערכת כוכבים, ללא שם. רק פתק קטן, עם מילה אחת: נקסט. ללא סימן למי אני או לאן אני שייך. לא שמעתי על עוד מקרה כזה, והיו שהניחו שהייתי בן של סוהרת או אסירה שמתו בכלא. זה היה יכול להישמע הגיוני, לולא המעיל השחור שפעם כנראה היה יקר, בתוכו הגעתי- ולולא העובדה שהחליטו להשאיר אותי בחיים.
הבטתי בשני הנערים שמשני צדדי: ליו, שעוד לא הגיע לגיל 16 ועוד לא נחשב בוגר רישמית, ואסטין בן ה-19 שגדול ממני בשנתיים. הם הגיעו הרבה אחריי, אבל ביליתי איתם את השנים האחרונות, שלושתינו באותו בניין. שניהם אמורים להיות אויבים, כי רושו ואורום, אנשי הצבע והכוכבים על שמם נקראו מערכות הכוכבים של השניים, מעולם לא הסתדרו לפי האגדות. אבל אסטין וליו מסתדרים. אז אולי אין באמת משמעות רבה למערכות הכוכבים האלה.
הרמתי את מבטי כשהגענו אל חדר האוכל: האסירים ישבו סביב השולחנות הארוכים, לוקחים להם מגשים ומעמיסים עליהם אוכל.
"נקסט," הרמתי מבט למול רושי נוסף, אדם גדול שנעץ בי מבט מלמעלה, עיניו הירוקות כהות ושיערו החום קצוץ- זרועותיו השריריות הנפוחות היו חשופות, מאחוריו גדוד של בריונים גדולים כמוהו. אני לא יודע מה הוא אכל לפני שהוא הגיע לכאן, אבל הוא בהחלט עצום. זה יתרון, להיראות ככה כאן.
"מייקו," שלחתי אליו מבט. מייקולאנס, כולם מכירים אותו בשם מייקו. אסיר מספר 1348, האסיר הרביעי בבניין שלנו. הבריון הטיפוסי שלך- אלא אם הכרת אותו, כמוני. הוא חייך קלות עכשיו, מחווה בראשו קצרות אל השולחן הקבוע שלנו: "מיילה כבר שם, היא שמרה לכם אוכל."
ליו פלט ציוץ, תופס בקצה המעיל שלי. מייקו נהג להציק לו, עד שניצחתי אותו פעם ומאז הוא השתנה. תגרות הן עניין שבשגרה, אבל ליו אף פעם לא התגבר על זה. למרות זאת, מייקו הוא בעצם בחור טוב, אני חושב. בכל מקרה, המבט המפחיד שלו זז מאיתנו, כשכולנו צעדנו לעבר השולחן הרגיל שלנו.
השולחן היה ריק למעט בחורה אחת שישבה בו, רגליה משולבות, כשהיא אוכלת ברעש תפוח סגלגל-לבן. היא הרימה אלינו מבט שהתבהר במהירות, החזות המאיימת שלה נעלמת כשהתקרבנו והתיישבנו לשולחן. אף אחד מהשולחנות האחרים לא העז לפנות אלינו, וזה היה נוח.
הבחורה צעירה יחסית הביטה לעברי, מחייכת. מיילה. השיער השחור שלה קצר כרגיל, מגיע מעל לכתפיה, והמבט שלה לוחמני כמו תמיד. התג שלה סדוק מעט, 1395.
"היי, מה קורה? קחו צהריים. היום יש תפוחיי אדמה טורקיזיים, ולחמניות בננה. נקסטי, שמרתי לך קצת, בוא הנה," מיילה קראה לי בחיבה.
"היי, למה דווקא נקסט?" התלונן אסטין, מתיישב לידה ושולף צלחת.
"שתוק, אידיוט. כי אני אוהבת רק את נקסט. אותך אני לא סובלת," מיילה עונה לו בכנות יתרה, ואסטין צוחק ונותן לה אגרוף בכתף- טעות מרה, כי מיילה תפסה לו את היד ועיקמה אותה מאחוריי גבו.
"איי, איי, איי, איי!" אסטין מתלונן, ומיילה מחייכת אליו כשבידה האחרת סכין בשר שבקצהו חתיכת תפוח אדמה טורקיזי צלוי. מפחיד.
"עזבי אותו, מיילה," אני מבקש ממנה. היא משחררת אותו באנחה, "רק בשבילך, נקסטי," היא נועצת באסטין מבט והוא מחייך אליה בחיבה, פניו כאובות והוא משפשף את היד שלו.
מיילה היא אסירה, שיש לה תפקיד במכבסה- היא דואגת לבגדים בכלא. לכן היא מכירה את כל הסוהרים והרבה מהאסירים. עכשיו היא הרימה רגליים, משלבת אותן על השולחן, מגפיי העור שלה גבוהות מעל המכנסיים הכהים, המסוגננים שהיא בחרה לעצמה. המכנסיים, כך ידעתי, מסתירים את מערכת הכוכבים שלה: ההובו- הנווד, מערכת הכוכבים של הנוודים והנולדים בדרכים. היא נמצאת על הירך שלה, ונגלת כשהיא לובשת חצאית או מכנסיים קצרים. מיילה חזקה מאוד, ודיי מפחידה, והיא מבני האדם האהובים עליי.
"באמת, מיילי," התלונן אסטין. "אנחנו אוכלים."
"אתה מתלונן? אתה יודע בכמה בגדים מסריחים שלך אני צריכה לטפל במכבסה?" היא נעצה בו מבט, פניה הקטנות מביטות בו ביהירות, אבל היא הורידה את הרגליים מהשולחן בסופו של דבר.
סרקתי את השולחן שלנו, כיסא אחד עדיין נותר ריק: נגסתי בפרוסת תפוח אדמה קטנה שהייתה בצלחת שלי, "איפה איד?"
"תנחש," פלטה מיילה בעייפות. הרמתי מבט, מסתובב, הקולות עוד נשמעים מרחוק; כולנו, חוץ ממייקו שהיה עסוק בלאכול את כל מה שהיה על השולחן שלנו- הרמנו מבט לעבר הקולות הרמים מקצה חדר האוכל. כבר היינו רגילים לכך, ובכל זאת נאנחנו. "טפל בהם, נקסטי," ביקשה ממני מיילה בפה מלא. אסטין גיחך, וליו הרים מבט מודאג מהצלחת העמוסה שלו.
"איד צריך ללמוד להפסיק לעשות שטויות," היא נהמה.
לפני שמיילה תתעצבן באמת ותתחיל להשתולל- ותכריח את כולם לגמור מהצלחות באיומיי סכין או משהו נוראי אחר- קמתי מהשולחן, נוטש את הצלחת החצי ריקה שלי- אני רגיל שלא לאכול הרבה, וצעדתי לעבר מקור הקולות. ווין הרים את ראשו לעברי, אבל חייכתי אליו והוא נרגע, חוזר לאכול לצד השולחן.
רק כמה אסירים מבניינים 10 ו9 הרימו את מבטם ונעצו מבטים סקרנים לעבר האירוע- כנראה חדשים. השאר פשוט המשיכו לאכול, יודעים מה עומד לבוא.
נראה שהגעתי בזמן למופע: שני בריונים מבניין 8- ככה ראיתי על התג שהוצמד לחולצות הכתומות שלהם- עמדו והסתכלו באיום על גבר מבוגר ונאה, על חזהו מתנוצץ תג 13 וסמל של מפתח, הסמל של הבניין שלנו. האסיר השישי והאחרון. הוא הביט בשלווה זועמת בשניים האחרים. מאחוריו הסתתר בפחד בחור צעיר שנראה מוכה, לחיו אדומה כאילו נתנו בה אגרוף, ודם מטפטף משיניו. הוא רעד. התג שלו הראה- בניין 3. כנראה התבלבל בחדר האוכל, או שאולי הבחורים האלה גררו אותו לכאן, בידיעה שהוא זה שיקבל את העונש. אחרי הכל, אסור לבניינים להתערבב בשעת הארוחה. לבניינים 2-6 יש חדר אוכל משלהם- ולנו, בניינים 7-13, יש חדר אוכל משלנו.
בניין 8 הם די האויבים של הבניין שלנו, מספר 13. זה התחיל לפני הרבה מאוד זמן, אבל הם באמת חבורה של אנשים מגעילים. הגבר הצעיר שגונן על האסיר מבניין 3 הוריד מבט חד אל זוג האסירים המאיימים. "עזבו אותו! אל תציקו לו, חלאות!" הוא צעק עליהם בקול חד, תווי פניו רגועים בניגוד לנימת קולו. שיערו החום היה אסוף מאחוריי ראשו, מעל פניו השחומות.
נענעתי בראשי, חיוך קטן מבצבץ בזווית פי. איד תמיד חייב להיות הגיבור.
אידנייט בלוודפול, אסיר מספר 1315. איד אוהב הצדק, החכם, המבוגר יותר מכולנו. הוא מגונן על כולנו כאילו היינו אחיו הקטנים, הילדים שלו. הוא היה בלש לפני שנכלא, והוא כל הזמן רודף אחרי צדק. אולי טיפה יותר מדי, כי מישהו לא אהב את זה במיוחד ודאג שיכלאו אותו כאן. איד יודע יותר מדי מכדי שהמישהו הזה ייתן לו להשתחרר- או לפחות, ככה איד אומר. הוא אמר רק שמשהו שהוא חקר עליו הוביל אותו למצב הזה. הכל מאוד מסתורי, אפילו אני לא יודע את כל הפרטים- איד לא אוהב לשתף על עצמו כמעט.
נאנחתי, סורק את סיטואציה. אני חייב לעצור את זה לפני שיתחילו מכות-
בום!
אוי, לעזאזל. נראה שכבר מאוחר מדי.
הבריונים הסתערו על איד בחמת זעם- וזו הייתה הטעות שלהם. הם חשבו שהם שניים, אז הם יוכלו לנצח גבר אחד- אבל מה שהם כנראה לא ידעו היה שאיד יכול לנצח שלושה כמוהם בו זמנית. כי איד לימד אותי אמנות לחימה, והוא הלוחם הטוב ביותר שאני מכיר מלבד מייקו. למרות שגם מיילה מפחידה מאוד.
בכל מקרה, כשאיד גמר איתם, שניהם שכבו מייבבים מכאב על ריצפת חדר האוכל. הוא סידר בחיוך קל את התג שלו.
נאנחתי.
"לא היית חייב להרביץ להם כל כך חזק," נעמדתי לצידו. "לא שיש לי זכות דיבור בעניין," אמרתי, אחרי מחשבה קלה, מגרד בראשי. הבטתי באסירים החבולים באפטיות. נראה שהם יצטרכו להצטרף במרפאה לאסירים שטיפלתי בהם בצהריים.
איד הסתובב לעברי, ואז חייך אליי את החיוך החמים שלו.
"לא הצלחתי להתאפק," הוא משך בכתפיו בחיוך, שיערו החום צונח על עורו הכהה בצבע מוקה,  קשור לאחור בקוקו מוזנח, הזיפים שלו דוקרים בחמימות את פניו. הבחנתי במערכת הכוכבים שלו, המערכת של אסטוריה, מציצה על הקרסול שלו מבעד למכנס הקרוע כעת שלבש. איד נראה כמו איסטי בעורו השחום ושיערו הכהה, אחד מהאנשים הגרים בגלבן איסט- עיר המדבר, אבל מערכת הכוכבים שלו היא של אלבסטרו הצפונית, עיר הקרח. זו הייתה עוד תעלומה לגביו.
"אתה בסדר?" הוא פנה אל הבחור הצעיר שישב על הריצפה, עדיין רועד. ההוא הנהן אליו במהירות. תיארתי לעצמי שעכשיו הוא וודאי מת מפחד גם מאיד, אז ניגשתי אליו בעצמי ועזרתי לו לקום.
"תחטא את הפצעים שלך," אמרתי לו, והוא הנהן אליי מבויש. אחרי זה הוא הודה לאיד קצרות, מקבל כתשובה חיוך חם, והסתלק משם מהר. כנראה הואשם על גנבה או משהו- בניין 3 לא נשארים להרבה זמן, אז ידעתי שהוא יהיה בסדר. אני, בכל אופן, עדיין עמדתי ליד איד. אף סוהר לא תפס אותנו בינתיים, אבל רציתי להסתלק משם.
"נלך לאכול?" חייכתי אליו.
"נלך." הוא ענה, דוחף ידיים לכיסים בחמימות. שנינו פנינו לשולחן. עכשיו כל הכיסאות היו מלאים, שישתנו יושבים לאכול, בניין 13 בנוכחות מלאה.
"נו, גמרת להשוויץ?" מיילה נוהמת לעבר איד ברגע שאנחנו מתיישבים. איד רק צוחק. מיילה היא כמו אחותו הקטנה, ורואים את זה בעיניו.
"טיפש." היא נוהמת בתגובה, אבל האפקט נהרס כשהיא דוחפת לעברו במעין ביישנות צלחת מלאה תפוחי אדמה ולחמניות בננה, וכמה דומדמניות- פירות קטנים ואדומים. "בגלל שהתעכבת האוכל התקרר," היא מביטה הצידה.
"סליחה. ותודה ששמרת לי," איד מחייך אליה והיא מזעיפה אליו פנים.

בינתיים ליו מנדנד לאיד על החדשות שלו לגבי אסיר חדש שאמור להגיע, ואני מביט בצלחת שלי. החיוך נעלם מפניי כשהמחשבות מתחילות להסתחרר.
אסטין נוגע בקצות האצבעות שלי בידו, מבט כנה על פניו, לשם שינוי.
אני מהנהן אליו. הוא יודע מתי אני חושב על מיו. והוא יודע גם איך לעודד אותי, ומתי לא להציק. אסטין הוא החבר הכי טוב שלי, והוא מבין אותי כמו שאף אחד לא יבין. כל אחד מהחברים שלי מבין אותי כמו שאף אחד אחר לא יבין לעולם. אבל... לעולם לא לגמרי. לעולם לא מספיק. תמיד יש איזו... בדידות, תחושת זרות קלה שמרחפת ביננו.

נגמר לי התיאבון, אז אני דוחף את הצלחת שלי ועולה לחדר שלי. החברים שלי יודעים לתת לי מרחב בזמנים כאלה, אבל בכל זאת הרגשתי את המבטים המודאגים שלהם נעוצים בגבי בשעה שיצאתי מחדר האוכל.
"אתה!" הקריאה גרמה לי להתכווץ מתוך אינסטינקט, ונזכרתי שלא הייתי אמור ללכת לארוחת הערב היום. התחלתי לרוץ, המבט שלי מרחף במעלה המדרגות.

בקרוב יום השנה למותו של מיו.
אני טורק את הדלת כשאני נכנס לחדר שלי, נועל אותה וצונח על המיטה, שחורקת תחתיי. משהו קשה דוקר בבטן שלי, ואני מוציא את שעון הכיס שלי, החפץ היחיד בעל הערך שיש ברשותי. השעון הזה הגיע יחד עם המעיל השחור שלי, בתוך הכיס שלו, ועל המתכת מתנוססת מערכת כוכבים מסתורית שאף אחד עדיין לא יכל לזהות בשבילי, לא משנה את מי שאלתי. מערכת כוכבים שאף אחד לא מכיר, ושלא מופיעה על העור שלי, אלא על שעון. אני מחייך חיוך עצוב אל השעון המתקתק, המלא זיכרונות, ואז עוצם את עיני. התקתוקים מרגיעים אותי, כשאני מאזין להם, כמו דפיקות לב או נשימות של מישהו.
אני עייף כל כך. למרות שעדיין מוקדם בערב, אני מרגיש צורך עז לישון. אני נרדם בשלווה, שוקע לתוך שינה נטולת חלומות, עדיין לא יודע מה עומד לקרות מחר.
כי אסיר חדש יופיע, אסיר שיהפוך את כל עולמי.