לקפוא - הרמוניית הכוכבים |1|

פרק 29

התקדמנו לעבר הדלת שהיינו צריכים לעבור דרכה מלכתחילה. עוד הייתי מזועזע מעט מהפמפגש לא הצפוי, אבל היד של לוקה נחה בעדינות על כתפי. הרגשתי כאילו הוא יכעס על כל העולם בשבילי, אבל לעולם לא יכעס עליי, וההרגשה הייתה חמימה ומפתיעה. אז ככה זה להתאהב בלוקה?
"תראה לי את היד שלך," לחשתי אליו. תפסתי בידו, מביט בחתך. זו הייתה שריטה, ארוכה מעט. הוצאתי את האביזרים של הערכת עזרה ראשונה שלי מכסיי, וטיפלתי בפצע שלו, כשעמדנו במסדרון. התיישבנו צמודים לקיר. האצבעות שלי נעו בזריזות על ידו, ועשיתי הכל בעדינות כדי לא להכאיב לו.
"נקסט," הוא אמר בזהירות בזמן שחבשתי, "אני צריך לספר לך משהו."
הרמתי את ראשי, מביט בפניו, מהנהן, ואז חזרתי לעבודתי, קשוב.
"הסיבה שאני כאן. זה לא בגלל שעשיתי משהו." עצרתי, מופתע. איזה עוד סיבה יש לו להיות כאן?
"אני כאן כדי... לרגל. זה בית הכלא בשליטת המלך החדש. גרמתי להם לכלוא אותי, כדי שאוכל לרגל פה, בשביל הנסיכה."
הרמתי את מבטי. "הנסיכה האבודה?" שאלתי המום.
"שמעת עליה?" הוא שאל.
"מאנשים פה. הם סיפורו שסאמר לווליי, האציל מהמשפחה שנהרגה במלחמה, רצה להפוך בכל הכוח למלך של הממלכה שלנו, קולורלנד. הם אמרו שהוא רצה לחטוף את התפקיד מידיי הנסיכה, השליטה שאמורה להיות לאחר שהמלך והמלכה יפרשו מהתפקיד ויעניקו לה אותו, או ימותו ואז הוא יעבור אליה. שהוא החליט לרצוח את משפחת המלוכה כדי להשתלט על הכס." עצרתי לרגע, ולוקה רק הביט קדימה, על פניו מתחוללת סערת רגשות שלא הבנתי עדיין.
המשכתי: "השנה הייתה שנת סודלייט- השנה העקובה מדם, שמכונת גם הליוטרופ- אבן דם. הליוטרופ, כינוי שנדבק לשנה הזו, מסמל את מרחץ הדמים שהתרחש בממלכה, השנה בה נפל המלך החכם וההגון ששלט בממלכה, ונרצח כמו רוב משפחת המלוכה. אני בדיוק נולדתי באותה שנה, בליוטרופ." הוספתי לבסוף. או לפחות ככה מספרים. הגעתי עטוף במעיל השחור והפשוט, הגברי, ובין זרועותיי שעון מסתורי, שלא חדל לתקתק. הוספתי את שאר מה שידעתי: "לפני שבע שנים, הייתה אופל- זו השנה בה צוין עשור להשתלטות המלך החדש, וגלותה של הנסיכה- קראו לו העשור חסר התקווה, כי התקווה כבר דעכה אחרי עשור בו שלט העריץ שתפס את מקום המלך כשהרג אותו, ורצח- אף אחד לא רצה לחשוב על האפשרות הזו, ברור- או גירש את הנסיכה בת ה12 לאירדיס יודעת איפה, על פי הסיפורים." עכשיו השתתקתי, מביט בלוקה בציפייה.
לוקה הנהן. "רוב המידע שלך מדויק," הוא אמר, "אבל יש משהו שאתה לא יודע. כמעט אף אחד לא יודע, מלבד מי שאנחנו בוטחים בו והוא נכלל במורדים."
"המורדים?" שאלתי.
"הנאמנים למשפחת המלוכה ולנסיכה." הוא הסביר לי בשקט. "בגלל שאני בוטח בך, אני מספר לך. הנסיכה לוסיה חייה, והיא מסתתרת במחבוא, בטירה. אני נשלחתי על ידה לכלא הזה, שנשלט על ידי המלך האכזר ששולט עכשיו בממלכה. המלך שרצח את בני המלוכה, שהשתלט על הכס בכוח..." הקול שלו רעד מעט, אני לא בטוח אם מזעם או מעצב. בכל מקרה, היה נראה שמה שסיפר זרם על לשונו כאילו אמר את זה לעצמו כל יום. "המלך מזיק לכל התושבים והאזרחים בהחלטות האנוכיות והנוראיות שלו, וההרג הנוראי וחוסר ההגינות שהוא משליט הורס את הממלכה. אז אני, הבן של הגנרל, שעתיד לרשת את התפקיד שלו כנראה... כיוון שאבא שלי, הגנרל, נעלם... נשלחתי לכלא הזה כדי לרגל ולהבין מה האויב מתכנן." נעצתי בו את מבטי, המום.
עכשיו הבנתי למה הוא התכוון ביום הראשון, כששמענו אותו אומר לצ'לסון המזכיר שיספר לו מה באמת קורה בכלא הזה. והבנתי למה הוא נחוש, כל כך נחוש, לגלות את האמת. הוא נכנס לפה כמרגל למען הנסיכה שנחשבה לאבודה, עם חשדות לגבי מה שקורה פה. אחרי הכל, הכלא היה בבעלותו של המלך, ונשמע מהדברים שהוא אומר שלמלך היה עניין מיוחד פה. והוא אומר שהוא מחפש משהו מסוים. אבל... הבן של הגנרל?
"אתה... חשדת בנו?" שאלתי אותו בשקט, יושב ומנסה לעכל, בהלם מסוים. האמנתי לו שהוא לא רצח אף אחד, אבל מכאן ועד... מרגל?
"בהתחלה, כן," הוא הודה, "חשדתי בכולם. הייתי זהיר מאוד. כתבתי כל מה שגיליתי, הצבתי מלכודות בחדר שלי. ערכתי חיפוש כל פעם כדי לבדוק האם מישהו נכנס לי לחדר. חשדתי בכל אחד שראיתי. אני זוכר שהכניסו אותי לחדר המזכירות, וניסיתי לדלות כל פרט מידע חשוב. לשנן את המפה של הכלא שהייתה באחת המגירות. לסרוק את הקירות, את הריצפה, את האנשים. למען האמת, התכוונתי להתבודד ולחקור, ולהתייחס להכל ברצינות כמו אל עבודה מסוכנת, לעשות הכל כדי להפיל את המלך מהכס ולעזור לנסיכה שלי- עד שאתם נפלתם לתוך החדר. אני זוכר שהייתי המום. ערימה של אסירים בגילאים שונים שפרצה מבעד לדלת, התנהגה כמו משפחה מוזרה ביותר והביאה איתה מעין רוח קיצית חמימה לתוך המצב הקפוא ומלא הנקמה שהייתי בו. אני זוכר שכשקמתם, ראיתי אותך קודם כל. קפאתי. היית... יפייפה. הבחור היפה ביותר שראיתי בכל ימי חיי." הוא חייך אליי. אני הסמקתי, ממצמץ. הייתי פתאום מלא כמיהה לסיפור שסיפר ולמילים שגילו עליו עוד ועוד פרטים ותוו את דמותו של לוקה בראשי. הוא המשיך: "ואז, הבנתי שעדיף לי להשתלב. עם כל כמה שרציתי לבטוח בך- משום מה, הזכרת לי מאוד את הנסיכה שעליה בתור גנרל אני אמור להגן, כיוון שהיא בת המלוכה האחרונה שנותרה- הייתי חייב להיות חשדן. ברור, מאוחר יותר הבנתי שטעיתי. לא הייתי צריך לחשוד בכם, להפך- נראה שאתם יותר מכל רציתם לגלות את האמת, בדיוק כמוני. ואחרי שסיפרת לי על מיו, אני גם יכול להבין למה."
הוא הרים את מבטו, מביט בעיניי. "הבעת הפנים שלך כשגילית מה הכלא הזה מסתיר... מבחינתך זה היה הבית שלך, לא?" הוא שאל ברוך.
אני חייכתי מעט, בעצבות. "אולי זה היה הבית שלי. אולי. אבל זה גם הכלא שלי."
חשבתי על מה שאמר. נראה שהוא הסתיר הרבה מאוד דברים. הנחתי שזה היה קשה. לפחות הוא לא שיקר לי, אלא רק לא סיפר את כל האמת. נכון...? והאם אני יכול בכלל להאמין לו עכשיו? אולי הוא שוב משקר?
"השם האמיתי שלך הוא בכלל לוקה מרטס?" קולי נשמע מעט נבגד למרות שלא התכוונתי. פניו התכסו אשמה. "באמת קוראים לי לוקה, אבל השם המלא שלי הוא... לוקאסרין טיירלוד. מרטס היה שם בדוי, כי חששתי שיזהו את שם משפחתו של הגנרל." הנהנתי בשקט. לפחות לגבי שמו הפרטי הוא לא שיקר לי, ניסיתי לומר לעצמי.
"לוקאסרין טיירלוד?" הגיתי את שמו באיטיות, והוא הביט בי בחיבה ובדאגה קלה. "טיירלוד הוא שם משפחתה של אמי. אבי לקח אותו ממנה לאחר שהתחתנו." הוא הסביר לי, ואני בהיתי קדימה בהרהור.
הוא השתתק ושמט את ידיו, מביט בי. "אתה כועס עליי שלא סיפרתי לך?"
הרהרתי. מה אני מרגיש? אולי אכזבה קלה, אולי הקלה. אבל לא כעס, לא.
"אני לא כועס עליך." הוא נראה מופתע. "אני פשוט... אולי הייתי שמח לו היית בוטח בי ומספר לי מוקדם יותר. אבל כנראה שאני הייתי עושה את אותו הדבר- הרגשת שגורל הממלכה היה תלוי בזה, נכון? אז עם כל כמה שזה קשה, אני מבין שאני לא יכול לכעוס עליך שלא סיפרת לי."
"אתה יכול." הוא קטע אותי. "זה נורא מצידי שלא סיפרתי לך את האמת. אני לא מתחרט על זה, אבל אתה יכול לכעוס עליי-"
"לא הייתה לך ברירה," קטעתי אותו בעדינות. הוא שתק.
"פשוט תבטיח לי שמעכשיו תספר לי הכל?" שאלתי אותו בחיוך. הוא חייך אליי, נושק לשפתיי.
"מבטיח, נקסט."
חייכתי. ואז נזכרתי במשהו: "אביך היה גנרל? אז הוא זה שלימד אותך להילחם כשהיית קטן? בגלל זה אתה טוב כל כך?"
הוא הנהן. הוא הראה לי את הטבעת הכסופה שעל האצבע שלו: "אבא שלי נתן לי אותה." הוא הוריד אותה מהאצבע שלו, והראה לי שעל החלק הפנימי שלה צוירה מערכת כוכבים זעירה: "פידס. נאמנות. מערכת הכוכבים המסתורית, הסודית, של מסדר האצילים הקרובים למשפחת המלוכה," הוא הוסיף. נכון. זה אומר שהוא בן של אציל. שתקתי. אז הוא בן של גנרל. "אבל זה אומר שמותר לך, שמותר לנו..." נופפתי על המרחב בינינו. הוא חייך. "להיות זוג?"
הנהנתי, מסמיק מעט.
"ברור. ואם מישהו יתנגד, אני-"
"מה, תהרוג אותו?" שאלתי אותו בשעשוע. הוא צקצק בלשונו, מבטו נוזף בי אבל עיניו מחייכות. "אל תעשה ממני מפלצת." צחקתי. הוא הצטרף לצחוקי.
"ומה בקשר למה שבאת לפה לחפש?"
הוא פתח את פיו לענות, אבל כשהבחין במשהו מאחוריי הוא השתתק. אני הסתובבתי, ועיניי נפערו וחייכתי קלות.
"היי!" מיהרו אלינו ווין וליו, ואסטין מיד אחריהם. הם התנשפו, נעצרים כשהגיעו אלינו. "חיפשנו אתכם. בואו, נוביל אתם אל השאר. בכיוון הזה," אסטין הצביע אל מאחוריו, מהיכן שהגיע.
ווין קפץ עליי, דוחק את אפו בסנטרי, ומיילל עד שהשתקתי אותו בליטופים וחיבקתי אותו, טומן את פניי בפרווה הלבנה המוכרת ומחייך מעט. רק עכשיו שתי לב כמה התגעגעתי לנוכחותו המנחמת לצידי, לגוננות והחמימות הפרוותית שלו. ליו מיהר אלינו וחיבק אותנו, המבט הדואג שהיה על פניו נרגע מעט. ואז חזר כששם לב לפציעות שלנו. "אתם בסדר?" הוא שאל בדאגה. נופפתי בידי בחיוך קלוש. "רק מפגש קטן עם אלמדון."
לשמע דבריי אסטין התקרב אליי בדאגה. "אתה בסדר? הוא עשה לך משהו?"
לפני שאסטין הספיק להגיע אליי, לוקה הצמיד אותי אליו בזעף. "הוא בסדר."
"אז אתה מהסוג הקנאי?" צחקתי. הוא שרבב אליי חיוך תמים. אסטין בהה בנו, וליו הביט בשנינו לסירוגין. הוא חייך, ואז מיהר לאחור, "בואו, אנחנו חייבים להגיע אל האחרים!"
הנהנתי, מרצין. אסטין שתק.
הבטתי אל שחור השיער, בחיוך תמהה. "אתה בסדר? בוא נתקדם! איפה האחרים בדיוק?"
הוא נעץ בי מבט לא מובן, נאנח, ואמר: "בואו אחריי." העיניים השחורות שלו נאטמו. מה קרה? לא הבנתי. "אתה יודע מה קרה לו?" לחשתי ללוקה. לוקה חייך אליי, ואז הביט אל אסטין ומחק את החיוך שלו. הוא ליטף את ראשי. "אתה לא צריך לדאוג לזה."
לא הבנתי למה הוא התכוון. למה אני לא צריך לדאוג? לאסטין? אבל התקדמתי קדימה לעבר ליו, מנסה לשמוע פרטים על מה שעבר עליהם. שמתי לב מאחורי ללוקה שפנה אל אסטין, והם דיברו על משהו שלא שמעתי. ווין נצמד אליי, מסרב להרפות מאז שהופרדנו.
"ליו, מה קרה אצלכם אחרי שהופרדנו?"
ליו סיפר לי מה עבר עליהם מאז שהתפצלנו. הסתבר שהוא, אסטין, ווין ומיילה הופרדו מהשאר בזמן הבריחה, בדיוק כמוני וכמו לוקה, והיו צריכים להתחמק ממערכת ההבטחה של הכלא. תהיתי איך אני ולוקה לא היינו צריכים להתמודד איתה, וזה הוביל אותי למחשבה שאולי אלמדון הוריד אותה או תכנן אותה כך שאני ולוקה נגיע אליו. המחשבה על כך הכעיסה אותי וצמררה אותי. אבל בהחלט נראה כאילו הוא חיכה לנו. העפתי את מבטי לאחור. בזכות לוקה נחלצנו משם. אני הייתי חסר תועלת כל כך...
כל מה שעשיתי היה לרעוד ולבכות. בושה דקה זחלה במעלה גבי, עד שלוקה העיף בי מבט. נראה כאילו הוא הבין מה עובר עליי, איכשהו, כי הוא שלח לעברי מבט חד, שכאילו אמר: זו לא אשמתך.
ליו סיפר לי שהם נפגשו מאוחר יותר עם מייקו ואיד, ומיילה נשארה איתם כדי לדווח על מה שעבר עליהם, וליו ואסטין יצאו לחפש אותנו.
"כל כך דאגנו לך! לך וללוקה... פחדנו שקרה לכם משהו זוועתי!" הוא אמר, מנופף בידיו, ושמתי לב שלמרות החיוך שלו היד שלו רעדה מעט. אחזתי בידו השחומה. הוא השפיל את מבטו. "אני בסדר." הוא לחש. אבל ידעתי שכמו תמיד, גם כשהוא אומר שהוא כן, הוא לא. שתקתי, לא אומר דבר, אבל לא עזבתי את ידו.
אני שיתפתי את ליו... ברוב מה שקרה. השמטתי את מה שקרה ביני ובין לוקה, טוב, מטעמי פרטיות.
סיפרתי לו בקצרה על אלמדון, ועל כך ששחררתי את הזיכרונות על מותו של מיו. עדיין עצוב, אבל עכשיו נתתי לזיכרונות הדחוקים להשתחרר ולעצב לצאת לי מהפה, ועם ההקשבה של לוקה הצלחתי לשחרר סוף סוף. לא לגמרי, אבל לפחות משהו בלב שלי השתחרר מעט. ליו חיבק אותי קצת. חייכתי אליו. ווין הביט אליי מלמטה, וליטפתי את ראשו, מבטיח שאספר לו הכל אחר כך בפרטי פרטים. לווין אני יכול לספר הכל.
בסופו של דבר אסטין ולוקה התקדמו אלינו, צועדים בקצב שלנו. משהו קרה ביניהם, ראו את זה על הפנים שלהם- אבל לא ידעתי מה.
"קדימה," אסטין החווה בידו שמאלה, ואנחנו מיהרנו. ליו הסתכל לצדדים בעודו צועד. לפתע שאל, "לאיפה אנחנו הולכים?" הוא הביט סביבו, ממצמץ.
"לאיפה שכל השאר נמצאים," אמר אסטין, אבל לא הביט בו.
"כן, אבל אני לא זוכר את הפנייה הזו." ליו הביט סביב.
אסטין המשיך להוביל אותנו, "יש לך חוש כיוון גרוע, זוכר? כנראה שכחת אותה."
ליו הנהן, משתכנע. אבל אחרי כמה דקות הוא שוב הפר את השקט, "אתה בטוח שזה כאן? אתה מתנהג מוזר, אסט..." ליו נעץ בו מבט.
"אני בסדר. אני יודע מה אני עושה." אסטין התעלם ממבטו של ליו. תחושה מוזרה עלתה בחזה שלי, התערבלה וחנקה אותי. אסטין נראה מוזר. הוא מסתיר משהו? פחד אחז בי. התחושה הרעה שלי התחזקה.
"מכאן," אמר אסטין, מחווה בידו שמאלה. הוא לא הביט באף אחד מאיתנו.
"אסטין...?" שאלתי בקול קצת רועד. כל הזיכרונות, לוקה שאומר 'אני לא בוטח בו', הכל הסתחרר בתוכי. "קדימה," הוא התעלם ממני. לוקה נעץ בו מבט חשדן. שילבתי את ידי בידו של לוקה, מנסה להבין מה מפריע לי כאן. הרי, לליו באמת יש חוש כיוון גרוע, ואסטין בסך הכל מוביל אותנו לאחרים. הוא לא שיקר כשאמר זאת. נכון?
אסטין הסיט מבט לאחור, משהו רך בפניו, והוא פתח את פיו כדי לומר משהו, אבל אז הביט בידי השלובה בשל לוקה, ופניו התקשחו. הוא סגר את פיו, מסתובב בחזרה וממשיך קדימה. הייתה לי הרגשה שאם היה לנו סיכוי שאסטין יחזור אלינו עכשיו, הסיכוי נעלם. אבל לא ידעתי למה. הרי הוא איתנו... נכון?
"אנחנו תכף מגיעים." אסטין אמר, פונה בפנייה האחרונה ימינה, ואז אומר בפנים חסרות הבעה, "הגענו."
הרגשתי הקלה כשראיתי את כולם שם- מיילה, איד ומייקו, ומיהרתי לעברם, אחריי ווין וליו ולוקה, אסטין מאחורינו. ליו עדיין נעץ מבט תוהה מסביבו, מביט לרגע בדלת אחרת, ממצמץ- "לא הגענו מכאן...?"
אני נכנסתי לחיבוק של איד ומיילה, מייקו מחייך אליי. הרגשתי כאילו אבן יצאה לי מהלב, כי שוב היינו כולנו יחד, ויכולנו לפתור הכל כשאנחנו ביחד. המשפחה שלי כאן, איתי. לוקה לידי, וליו, אסטין, ווין, מיילה, איד, מייקו... הרגשתי הקלה במחיצתם. ולפתע שוב הייתי שלם, נינוח, הקלה מציפה אותי, אבל הייתי צריך לדעת שגם זה ייגמר.
לפתע נשמע רעש של צלצול צורם ומוכר, מחריש אוזניים, וכולנו קפאנו, מסתובבים לאחור.
דרך הדלתות נכנסו מלא שומרים, והקיפו את כולנו, חוסמים את היציאות. הם אחזו שלשלאות ברזל כבדות, ועטו ברזל על כל גופם- והיה ברור שהם יודעים להילחם. לא היה לנו סיכוי מול כל כך הרבה, לא כשאנחנו פצועים ומותשים פיזית ונפשית.
ענן מילא את ראשי, דוחף את המחשבות הצידה, ממלא אותי בפאניקה. הבטתי סביבי, מחפש פתח מילוט. הם חסמו את הדלתות, סוגרים אותנו בפנים.
אבל... זה לא יכול להיות, לא יכול להיות, שעד שכולנו מצאנו אחד את השני הם תפסו אותנו שוב, והפעם ללא דרך לברוח. נכנענו בסופו של דבר, והם קשרו אותנו וכבלו אותנו. אנחנו נותרנו המומים, כבולים בשלשלאות הברזל שלהם אל הקיר, וו קרס חד וכסוף אוזק אותנו אל החדר הזה.
כמה סוהרים הציבו מולנו, במרחק מה, כיסא יחיד. הם נעלו את כל הדלתות במנעולים כבדים מלבד דלת אחת. המבטים שלנו עקבו אחריה, בתהייה. אבל לא היה לנו זמן לניחושים.
ואז הם נסוגו מעט, כשראו שאנחנו לא מסוגלים להשתחרר. אבל... הם לא היו אמורים למצוא אותנו, לא כל כך מהר. אז איך...?
לפתע קפאתי, מסתובב. וכשהבטתי לאחור, הבנתי מה הסיבה, הסיבה שהם מצאו אותנו, ושלא היינו מוכנים. הסיבה שעמדה כאן מולי.
הבטתי בחרדה באסטין, שעמד, היחיד שלא כבול, והביט קדימה בפנים חסרות הבעה. הוא קם, מתקדם ונעמד ליד הכיסא המוצב. הסוהרים לא עשו לו כלום.
הבטתי באימה, בחוסר אמון, בהלם.
נענעתי בראשי. זה לא יכול להיות. אסטין, החבר הכי טוב שלי, שתמיד חייך וצחק ותמיד תמיד היה שם... עמד כעת, בין הסוהרים, עיניו השחורות חסרות מבע, עמוקות, כמו שני חורים שחורים שנשאב מהם האור.
"קשרתם את כולם?" הוא שאל. קולו היה קר- אחד שמעולם לא שמעתי אצלו.
"לא..." לחשתי. אני בטוח לא מבין משהו. משהו לא בסדר פה... לא. למה הוא עומד שם, למה הוא לא קשור?
סביבי, חמשת האחרים הביטו קדימה אל אסטין באימה, קפואים בתדהמה. "מה... למה אתה עומד שם, אסטין?" ליו לחש. "יותר חשוב- מהר, תשחרר אותנו!"
אסטין הביט בו במעין רחמים, "אתה עדיין לא מבין? אני לא מתכוון לעזור לכם. אתם הלכתם ישירות לתוך מלכודת, לתוך הסוף שלכם. רק הייתי צריך לעדכן את הכלא בהכל ו..." הוא כיווץ את ידיו לתנועת לכידה.
"זה לא נכון... זו טעות. נכון, אסט? אתה פשוט חובר אליהם כדי לעזור לנו. אתה לא... אתה לא בוגד בנו." מיילה גמגמה, מניחה את ידה על החזה שלה, מתנשמת, שפתיה רועדות. עיניה התרוצצו, מנסות למצוא פתרון לכל זה. אני חושב שכולנו חיכינו שהוא יקרוץ לנו, שהוא יגיד שהוא התבלבל...
שהסוהרים לא יביטו עליו... ככה, כאילו הם מכירים מעבר למה שראינו עד עכשיו.
"מצטער, מיילה." הקול של אסטין חד וחלק, פניו קפואות כמו מסיכה, אבל איכשהו נראות רציניות ותהומיות ואמיתיות מתמיד.
"אבל-" ליו התפרץ, עיניו פעורות לרווחה, הדמעות זולגות על לחייו והוא רועד. "לא יכול להיות שאתה... שאתה היית איתם כל הזמן הזה..." הוא רעד, השלשלאות שמחזיקות אותו מקרקשות. "הרי... הרי אתה חבר שלנו."
"תאמין או לא," אסטין פנה אליו במן עווית של חיוך קפוא, "אבל אני עבדתי בשבילם. כל הזמן הזה..."
"אבל למה...?" הקול של מייקו נשמע צרוד מזעם. "למה שתבגוד בנו בצורה כזו? למה שתעבוד עלינו? מה תרוויח מזה? הם שילמו לך? הם איימו עליך?"
אסטין הביט בו, ופניו התעוותו. הוא התחיל לצחוק. צחוק משונה, חסר הומור, צחוק משוגע, חורק. "מה אני ארוויח מזה? אני? השאלה האמיתית פה, מייקו, היא מה אתם בדיוק תרוויחו ממה שאתם עושים. זה כל כך מצחיק, כמה שאתם חשדניים כלפי כולם, אבל ברגע שמישהו עובר את המגננות, אתם כבר לא חושדים בו בכלל. אתם פתטיים. זה מה ששונה ביני לבינכם. תמיד חשבתי ככה. חוץ ממך, נקסטי." הוא הביט היישר לעברי, עיניו השחורות עמוקות, פעורות, משוגעות. הוא באמת מתכוון לזה? אבל... הוא חייב את החברים שלנו. את החברים... שלי. את מיילה וליו ו...
"אתה היחיד שהערכתי." הוא התקרב אליי, באיטיות, מעביר את אצבעו על פניי. "אתה כל כך יפה... תמיד חשבתי ככה. העיניים שלך... המבט שלך..." הוא הביט לתוך עיניו, ולפתע לא הכרתי אותו. "שגורם לי לרצות לשמור עלייך. או לנשק אותך..." הוא לחש, מאוויר בי צמרמורת של חרדה. "אחרי שמיו מת, היית אמור להיות שלי. רק שלי. אבל... אתה בחרת בחסר התועלת הזה..." הוא ירק, כאילו לא מסוגל למצוא את המילים הנכונות לתאר אותו. הזעם העצום וחסר השליטה בעבע וראיתי אותו דרך עיניו, הזעם שכה פחדתי ממנו עד שהתעלמתי ממנו בלי להבחין. הוא היה משוכנע, באמת ובתמים, שאני צריך להיות שלו. וזה גרם לי לבחילה עמוקה.
"אבל אל תדאג, עכשיו כשתפסנו את כולכם, נוכל להיפטר ממנו." הקול שלו היה רך, עם מן תקווה משונה כאילו הוא משכנע את עצמו ואותי. הוא היה משוגע. והצד הזה שלו, המבט המטורף שלו, הפחיד אותי. מעולם לא ראיתי אותו ככה.
"ואז... אז נוכל להיות ביחד לנצח, נקסטי!" הוא קרא בקול, החיוך שנמתח על פניו גורם לי להירתע. היה משהו... בודד כל כך, בפניו. הוא היה נואש. הוא הושיט את ידו, מעביר אותה מפניי אל הצוואר שלי, ולא הייתי בטוח אם יחנוק אותי או ינשק אותי, ושתי האפשרויות הפחידו אותי כל כך שרציתי לצרוח. הבטתי בעיניו באימה.
"מפלצת." לחשתי. כי זה מה שהוא היה, מבעד לחיוכים שלו. ואני... הבנתי את זה רק עכשיו... הרבה יותר מדי מאוחר. כל השנים האלה... מאז שהכרנו... מאז שמצאתי את הבחור ההוא, שנראה כל כך... שונה אז.
עיניו נפערו, ולדקה הוא נראה כמו עצמו- "נקסטי! אל תגיד את זה..." ואז המבט שלו שב למטורף ומלא כמיהה כשהביט בי, מעביר את ידו על עורי, צמרמורת עוברת לאורך עמוד השדרה שלי, ואני לא מסוגל לזוז. הוא עצר לרגע, ואני לא שמעתי שום דבר, גם לא את רעש השלשלאות של לוקה שמנסה להגיע אליי, וגם לא את קריאתם של חבריי מלאי התדהמה והזעם.
כל מה ששמעתי היה את אסטין, לוחש, "נהיה יחד כל יום," ואז הוא הפיל אותי, לאחור, השרשראות המתכת שאוזקות אותי קרות סביב ידיי כשאני מנסה להשתחרר, והוא נשען עליי, ראשו צונח על הכתף שלי, ואני השתנקתי בבהלה, לפתע המגע שלו לא חברי וטוב כמו שהיה. הוא נשען עליי כמו בימים בהם היה עייף, אבל עכשיו זה הפחיד אותי. מה קרה לו?
"אתה כל כך יפה... וטוב לב כל כך..." הוא מלמל, מעביר את ידו על פניי בעיניים מטורפות, השיער השחור שלו צונח על הכתף שלי. הסוהרים הסיטו את מבטם, חלקם בבוז חלקם בחוסר נעימות- אבל הם לא אמרו דבר. כל הריכוז שלי מוקד בו, השחור מתחת לעיניו שעוד נראה קודם לכן העמיק יותר עכשיו, ותהיתי לפתע מתי הוא ישן לאחרונה.
אני רעדתי באימה תחת מגעו. מה קרה לאסטין? ממתי...? ממתי הוא כזה?
מה קרה לחבר הכי טוב שלי... מה קרה לבחור שבטחתי בו הכי הרבה? האם מישהו עשה לו את זה? גרם לו להפוך לכזה? או שהוא מלכתחילה... ואפילו לא שמתי לב...
לפתע הוא התרומם, אוחז בכתפיי. כאילו חוטים הרימו אותו, הניעו אותו. אבל... לא היו שום חוטים. כי הבובה שלפניי פעלה לפי רצונה החופשי. אבל למה? "אני תמיד עשיתי הכל למענך, ואתה הלכת ובחרת בו. אני שיתפתי איתם פעולה בשבילכם, והכל היה למענכם, נקסט!" הוא הכריז בעיניים משוגעות, מצביע על הסוהרים מבלי להביט בהם, מבלי להסיר את עיניו ממני. אני לא הייתי מסוגל לדבר, הרגשתי את הלשון שלי משותקת.
"הבטחתי שארגל אחריכם, שאדווח על מה שאתם עושים. בתמורה הם הבטיחו לי שהם ישמרו עליכם בטוחים! אבל פישלתי בכמה דברים. נתתי לכם לגלות את האמת על הכלא," הוא השפיל את ראשו באכזבה, "אז הם איימו עליי. השם של מיילה ברשימה- זה היה כמו אזהרה בשבילי. 'היא תמות אם לא תפסיק לעשות שטויות'."
"חשבתי שאנחנו לא חשובים לך. שאנחנו פתטיים," אמרתי בקושי, מוצא את האומץ בתוכי לפלוט משהו, מנסה להתרומם בחוסר הצלחה. הוא פער את עיניו, לרגע מבולבל. "אתם לא פתטיים. אתם חשובים לי. ואתה הכי חשוב לי." עכשיו הוא העביר את ידו על פניי ברכות, כמעט ברוך. לרגע הוא חייך את החיוך הקודם שלו, המקסים- ונשימתי נעתקה, הלב שלי דילג על פעימה. אסטי?"
עיניו השחורות הפכו רכות, כמו שמי חצות מלאים כוכבים- "אז למה עשית את כל זה..." לחשתי, קולי מתרכך, למרות הכל.
"אמרתי לך כבר, כי הם הבטיחו לשמור על ביטחונכם."
שתקתי לרגע, מנסה למצוא היגיון, אבל אז- "זה אומר... שידעת על כל זה? על כל מה שהכלא הזה עושה?" לחשתי. האימה תקפה אותי בכזו חדות שנתקפתי חולשה. הוא חייך, פניו שבות להיות חסרות הבעה.
"ידעתי, נקסטי. ידעתי גם שאתה לא תאהב את זה, אבל לא היה לי מה לעשות. כל עוד אתה היית בטוח, כל עוד כולכם הייתם בטוחים, זה היה בסדר." הוא הסביר לי ברכות, מחייך, מעביר את אצבעותיו המוכרות בשערי.
כבר לא הייתי בטוח מה לחשוב.
איזה אסטין הוא האמיתי?
העוקצני, החבר הטוב? המשוגע, המטורף ומלא הכמיהה?
או אסטין העדין הזה, שיראה אומץ ועדינות גדולים משחשבתי ויגן על חבריו, ומביט בי עכשיו כאילו אני היחיד בחייו?
אני התחלתי להתאהב בלוקה, ודבר לא ישנה את זה, וידעתי את זה. והייתי בטוח שאני לא מסוגל להסתכל על אסטין באופן שונה. לוקה עמד לצידי, והייתי בטוח לצידו- כך ניסיתי להאמין. הרגשתי שלווה כשאחז בידי, ונאחזתי ברגש הזה.
אבל... המבט בו אסטין הביט בי עכשיו? גרם לי להצטמרר.
אסטין, כאילו שמע את כל מה שהתחולל בי, בחר לדבר: "וחוץ מזה... לא משנה כמה ניסיתי, לא ראית אותי בדרך הזו. הייתי רק חבר טוב בשבילך, נכון? ואני רמזתי לך כל כך הרבה פעמים...
אבל עכשיו אתה רואה אותי. עכשיו אתה תראה, שיש לי כוח מעבר למה שציפית. אני יודע, אתה מעדיף אנשים שתוכל להגן עליהם, כמו מיו. אז הסתרתי את הכוח שלי. אבל... זה כבר לא ככה, נכון?" הוא חייך, ואני מצמצתי, לא מבין על מה הוא מדבר. אני... אני מעדיף אנשים כנים, רציתי להגיד לו. אבל הוא המשיך, כאילו מפחד שאם יעצור הוא יאבד אותי, יאבד את ההזדמנות. "אני אשמור אותך לצידי, נקסטי, ואתן לך את העולם הטוב ביותר. אתה תהיה שלי, ורק איתי. אני אשמור עלייך." הוא לחש לעברי, מביט בי באינטנסיביות, אפילו באהבה. ידיו עטפו את לחיי החיוורות, ואני מצמצתי, מביט בעיניו.
וזה נכון. עכשיו ראיתי אותו, באמת, לא רק כחבר טוב. וזה הפחיד אותי, הפחיד אותי כל כך. כי לא אהבתי את מה שראיתי. לא, יותר נכון- פחדתי. זה היה זר, ומוזר, והרגשתי את עצמי מתקשח במגננה, כאילו הייתי מול אדם זר. לא רציתי שיישאר לצידי.
"אני אתאהב בלוקה, אסטין. תמצא מישהו אחר." הצלחתי לבטא. לפתע הרגשתי כמו פעם- כאילו יש מחסום מסביב לפה שלי, לא נותן לי להביע את מה שאני רוצה לומר.
עכשיו ההבעה העדינה על פניו הפכה להבעה גסה, זועמת. "אתה תראה, אתה עוד תאהב אותי. אל תדאג, יש לנו זמן," הוא אמר, קולו כועס, ועזב אותי, חוזר לאחור.
אני מיהרתי בזהירות, מביט באסטין במבט מפוחד מעט, מתקרב אל לוקה ואל החברים שלי כמה שרק יכולתי. זו הפעם הראשונה מזה זמן רב שחיפשתי את הגנתו של מישהו אחר... וזה היה בגלל אסטין? התחושה המוזרה התפתלה בעקביי.
לוקה התקרב אליי במהירות, המבט שעל פניו דואג וכל כך זועם ומלא רגשות, אבל עצם נוכחותו לצידי גרמה לי להירגע. מיילה שלחה יד אזוקה לעברי, רוצה להסיט את השיער מעיניי, אבל לא מגיעה.
גם לוקה ניסה להרים את ידו לעברי, אבל גם בעדו השלשלאות מנעו מלזוז. בסופו של דבר הוא שילב את ידו בידי, כי זה כל מה שיכולנו לעשות, ולחש לי, "אתה בסדר? איך אתה מרגיש?" כאילו הייתי הדבר היחיד שחשוב עכשיו. וזה מה שגרם לי להתפורר מעט. הדמעות עלו בעיניי, כאב הראש שפיעם בראשי גורם לי להשתנק. השתדלתי לא להישבר. החזקתי את הצרחה בפנים, אבל לאט לאט הזיכרונות החלו לעכל אותי, לקבל תפנית משונה כשהמבט המטורף של אסטין החל להחליף את תמונתו של אסטין החביב בזיכרונות שלי.
לחצתי את ידו של לוקה, מעביר אליו את הרגשות שלי במקום המילים שלא הצלחתי להוציא. הוא לחץ בחזרה, מביט בי במבט מבין, יציב, כמו משהו שעדיין אל הטלטל בתוך כל הסערה הזו. הוא אף פעם לא בטח באסטין, נזכרתי. הוא בטח הכי פחות מופתע עכשיו.
ווין הדרוך והחבול לידי היה אזוק גם הוא ברגלו, אבל הוא נצמד אליי כמנסה לגונן עליי. הנשימה שלי רעדה, אבל עם נוכחתם של ווין לידי יכולתי להפסיק את הרעד בידיי. הרגיעה הרגעית שלי נקטעה כשלוקה נבעט לאחור, ואני מביט אחריו בבהלה, אסטין עומד מעליו במבט עצבני. "תתרחק ממנו!"
נראה שאסטין התכוון להתנפל על לוקה, אלא שאז נכנס לחדר אדם מלווה בשומרים, שקולו גרם לאסטין ולכולנו לקפוא.
"עצור, אסטין. זכור את ההסכם- אני צריך לשוחח עם האסירים שלנו קודם."