לקפוא - הרמוניית הכוכבים |1|

פרק 12

ישבנו במעגל בידיים רועדות.
כחכחתי בגרוני. "כש... כשחשבתי על התוכנית, לא חשבתי ש... שזו תהיה מיילה. עזבו, בואו פשוט נציל אותה וזהו, נבריח אותה מחוץ לכלא ו-"
"לא." הקול של מיילה קטע אותי. היא נראתה מפוחדת, אבל נחושה. "נמשיך בתוכנית, נקסט."
"אבל-" התחלתי להתווכח.
"נקסט, בבקשה." התחננות נשמעה בקולה. 'אל תלחץ יותר', נדמה שהיא אומרת לי. הבטתי בעיניה, וחלפה בינינו שיחה ללא מילים.
"ב-בסדר." וויתרתי. כל השאר הנהנו. אבל נראה היה שליו עדיין רוצה להתווכח.
"אני עדיין יכולה לעשות את התפקיד שלי. אני אוספת מידע, נכון?" היא אמרה. איד לחץ על ידה קלות, והיא נשמה עמוק. היא פתחה את פיה.
הדממה העמיקה, עד ש...
"נו, חבורת פחדנים, מה זה צריך להיות, הפרצופים הנפולים האלה?" כולנו הרמנו את מבטינו בהפתעה. כמעט חייכתי. זה כבר נשמע יותר כמו מיילה.
ניחשתי שבפנים היא עדיין מפוחדת, אבל הערכתי את האומץ הבלתי ניתן לעצירה שלה, שהפגינה כלפי חוץ. "אם אנחנו כבר נכנסים לגיהינום, אז לפי התוכנית, לא?" הקול שלה הדהד בינינו, גורם לחיוכים שלנו להשתחרר. גיהינום, מה? עברנו דברים גרועים יותר.
"בסדר. אם ככה, תבדקו את הזמן שבו הסוהרים ייקחו... ינסו לקחת אותה." אמרתי. כולנו רכנו מעל הרשימה.
"בעוד ירח מלא אחד." הרים איד את ראשו. כולנו התנשמנו בחצי הקלה. יש לנו עוד זמן. לידי, אסטין נראה מוטרד. לחצתי את ידו בשאלה, והוא העיף בי מבט. ידו סגרה על ידי, לא משחררת. החיוך שלו היה קלוש. הוא הביט במיילה, מודאג. מיילה תפסה את מבטו וחייכה אליו אבל הוא הסיט את עיניו ממנה, רגש כלשהו חולף על פניו. ידו התהדקה על ידי עד כאב, כאילו הוא כולא את ידי בידו. הוא עד כדי כך מפחד, למרות איך שהוא מתנהג? חשבתי בהפתעה קלה.
"בסדר," כחכחתי בגרוני, מעביר את מבטי מאסטין. "אז בעוד חודש, נפרוץ לבניין 0 לפי התוכנית. אנחנו צריכים להבין מה יש שם, ולעשות את זה לפני שהם ייקחו את מיילה, כלומר, בעוד שלושים ימים. אנחנו צריכים להניח שאחרי ל-לין," גמגמתי מעט את שמה, "הם יזהרו יותר מכך שאנשים עלולים לחשוד במה שקרה. אבל אחרי חודש הם יראו שלא קורה כלום, אז הם לא אמורים לחשוד בשום דבר. לפי התוכנית אנחנו אמורים לפרוץ ולהיכנס לבניין 0 בערב, ויהיה קר, כי זה כבר יהיה בעיצומו של החורף. נצטרך לראות מה נעשה בקשר לזה- זה ייראה חשוד אם מיילה תגנוב יותר מדי בגדים בשבילנו. למען האמת, הקור והעמידות של הבגדים שלנו מדאיג אותי, וגם המחסור בידע. אבל אנחנו נפתור הכל, אנחנו נצליח. נפרוץ לבניין, נדע את האמת, נמצא הוכחות, ונציל את מיילה.
אנחנו יכולים לעשות את זה." כולנו הסתכלנו קדימה, בעיניים נוצצות מנחישות.
ווין הניח את ראשו שוב בין ידיי, ונראה רגוע יותר- כאילו ידע שיש לנו תוכנית. סמכתי עליו יותר מכולם להישאר לצידי. בסוף הפגישה שלנו, היינו צריכים להחליט איך נשמור על הרשימה היקרה מפז. ליו חשב שזה צריך להישאר אצלי, אבל...
מיילה נעמדה, מחייכת חיוך מקסים לעבר לוקה, שישב לידי. הוא הרים אליה מבט מופתע.
היא הושיטה לו את הרשימה. "אני חושבת שאתה צריך לשמור על זה, לוקס."
כולם פערו את פיותיהם, אולי מלבדי. שמיילה תבטח ככה במישהו...
הוא חייך אליה בחזרה, ואני הרגשתי שנרקם פה קשר- קשר דק, בהתחלה, אבל שיעמיק יותר ויותר ככל שהם יבטחו אחד בשני. לוקה לחץ את ידי, וכל החבורה חייכה אליו. אפילו אסטין הביט בו במבט ידידותי לרגע. נראה שהוא התקבל על ידיהם, בעקבות המבצע.
על ידם?
לפתע שמתי לב שאני, או אולי משהו בתוכי, החליט לקבל אותו כבר מזמן. אבל ממתי?
מהפעם ההיא שהוא חיבק אותי אחרי לין? או אולי עוד קודם, בלילה ההוא כשהוא הגיע, כשתפס בידי?
לא, לא. זה היה עוד מהרגע הראשון. כשהמבטים שלנו נפגשו, כשהאוויר התנודד סביבנו. כשחיבבתי את המבט בעיניו.
ולרגע, כשהיה הפרש של חודש בינינו ובין כל מה נצטרך לעשות, והמתח והדאגה והחשש מפני המעשים הרעים שקורים בכלא היה רחוק מאיתנו- כשעוד היה לנו זמן, וכשכל החברים הטובים שלי היו מסביבי, ולוקה החכם לצידי, לרגע הרגשתי רגוע.
אסטין, מיילה, מייקו, איד, ליו, ווין. לוקה...
אהבתי את כולם, והרגשתי ביטחון כשהם חלקו חלק מהאחריות איתי.