לקפוא - הרמוניית הכוכבים |1|

פרק 20

כשנכנסנו למטבח, הדבר הראשון שהיכה בנו היה הריח. ריח מעט שרוף, מתוק, עשיר. הצטמררתי. הריח הזכיר לי זיכרונות נשכחים. שנים לא נכנסתי למטבח בעצמי. התקופה שביליתי בלהתגנב אליו נגמרה לפני שנתיים- היא נגמרה כשמיו מת.
היינו מתגנבים בערבים, כדי לגנוב עוגיות צ'יגסים יבשות עם צימוקים, אוצרות שהיו שמורים במגירה הכסופה הנעולה שבפינה. ובימים שהטבחית התעכבה, אנחנו הספקנו גם לגנוב מתחת לבקבוק האדום הגדול שניצב בפינה מאפיי לימון וקרם פטל דקיק שהגיע הרחק מהשוק של רושולנד והבירה, וכמה פרוסות של לחם אפרסק-סוכר, המטמון הסודי של הטבח.
אלו היו הימים השקטים של החורף, מלאים בצחקוקים ובסוכר דביק ויקר, והתכרבלות במיטה של מיו. אחוז הרגשה של נוסטלגיה, העברתי את ידי על השולחן הקר, האבק נדבק לאצבעותיי.
"אנחנו חייבים להתחיל לחפש," קולו של אסטין קטע את מחשבותיי, קרוב לאוזני במידה מפתיעה. קפצתי.
"בסדר," מלמלתי. לוקה התקרב אליי, המבט הדואג שב אל פניו. לא, בעצם- זו הייתה יותר כמו סקרנות. סקרנות על ההבעה שהייתה קודם לכן מרוחה על פניי.
"אז מקום נמוך, מדף תחתון..." איד מלמל לידינו. ליו התרוצץ במטבח בזהירות, וחמישתנו סרקנו את המטבח. "הם דיברו על תנור, ותבשיל שמתבשל," הרהר לוקה. התקרבתי בשקט לסיר הנחושת שהונח על השולחן. בפנים נח מה שהדיף את הניחוח המתובל שהורגש כשנכנסנו- נזיד בשר, כנראה.
לפתע הרגשתי דחף חזק להושיט את היד ולטעום.
החזקתי את עצמי.
אבל נראה שליו לא ניסה בכלל להחזיק את עצמו, כי הוא הוציא כפית מהמגירה, ודחף אותה לתוך התבשיל המבעבע. הוא דחף את הכפית בכוח והתלהבות כאלה, שטיפה השפריצה לי על הצבע, רותחת. פלטתי קריאת כאב, מחזיק בידי, האצבע שלי אדומה ולוהטת. ליו המבוהל שמט את הכפית, וכולם פנו לעברי כדי לראות מה קורה.
לוקה היה הראשון שהגיע אליי- ולהפתעתי הוא משך את היד שלי, והתקדם לעבר הכיור, אני אחריו. הוא פתח מים קרים, שהרגיעו מהכאב באצבע שלי שנכוותה. ואז הוא הרים את האצבע שלו, עיניו לפתע ילדותיות, כשהוא נשף עליה בזהירות.קפאתי, מביט בו, באמצע שלי שבידו, החיוורת ומכוסה אדמומיות. פנים אחרות, זמן אחר, הופיעו מולי: מיו, עושה בדיוק את אותה התנועה, לאחר שנכוותי מכוס תה חמה.
שנינו קטנים הרבה יותר.
"מ-מה אתה עושה?" שאלתי אז, בקול צעיר, את מיו.
"הממ?" מיו מלמל, שפתיו הרכות כמעט נוגעות בידי- זה היה מוזר כל כך. אני לא הייתי רגיל למגע- אף אחד לא נגע בי ברכות כזו. כשנכוותי בעבר, טיפלתי בעצמי. תחבושות ומים קרים, תבלין כורכום אם מצאתי בהישג יד. יושב על שרפרף במרפאה של ד"ר מנטה, רגליי מתנדנדות באוויר.
או לפני שיצא לי להכיר אותה כמו שצריך, הייתי מתיישב בפינה שקטה בה אף אחד לא יוכל לראות את חולשתי, את הבעת הכאב המרוחה על פניי, וטיפלתי בפצעים בעצמי. אבל עכשיו מיו החזיק בי ברכות כזאת, מטפל בי בסוג של... אהבה.
"זה קסם כזה." הוא הרים אליי את עיניו ברצינות תהומית, ברוך. "אף אחד אף פעם לא טיפל בך?" הוא שאל במן הפתעה עצובה, רועדת, עיניו גורמות לי להרגיש המון דברים.
רציתי שיפסיק להיות עצוב. שיפסיק עם ההבעה הזו. זה מה שרציתי באותו הרגע. אז עניתי, "אני טיפלתי בעצמי," אבל נראה שזה רק גרם לו להביט בי ביתר עצבות, אצבעותיו הדקות נחות על הכוויה שלי בעדינות.
"למה היית צריך לעבור את כל זה לבד," הוא שאל בכאב, כאב גדול משיכולתי לתאר באותו רגע. ואני לא הבנתי אותו כהלכה: לעבור את מה? כל מה שידעתי זה שאני צריך לשרוד, והיחיד שיעזור לי בזה הוא אני עצמי. יכולתי לבטוח רק בעצמי. היחיד שידאג לי הוא אני.
הכלא הוא מקום, המקום בו אני חיי כרגע, אבל הוא לא בית. ידעתי את זה כבר אז- אין לי בית, אין אנשים שבאמת ידאגו לי, אין לי סביבה בטוחה. כמו עכברוש- שורד, מלוכלך. אבל עכשיו מיו ליטף את את הראש שלי, אצבעותיו מרקדות על העור שלי והשיער שלו, מחייך אליי.
כשהוא הגיע לכלא לא ידעתי מה הוא יהיה בשבילי.
מה אני אהיה בשבילו.
אז, הוא החזיק בידי, מקרב אותה אל פיו, ואני הרגשתי את נשימתו החמה עליה: "ברגע שאנשוף על המקום הכואב, הכאב יעלם."
אמר לוקה, בדיוק באותן המילים, שפתיו נושפות בשקט, גורם לי לקפוא ולהתקשח. עכשיו זה היה שונה מאז- אז הייתי עכברוש רועד, שנגלתה אליו האש חמימה של הרכות והאהבה, והוא נאחז בה בידיים רועדות, נדהם ומפחד שתעלם.
אבל עכשיו אני בוגר יותר, כבר לא אותו ילד צעיר- עכשיו אני מביט בלוקה, יודע לקחת צעד אחורה.
ובכל זאת, גם כשהתרחקתי, זכרתי את ההרגשה: כאילו אני שוב בין ידיים אוהבות שמטפלות בי ברכות, ובאותו רגע הבנתי כמה התגעגעתי לזה.
כל הרגע ארך שנייה בערך, וכשלוקה התרחק גם הוא, ממצמץ כאילו קלט מה עשה, הרגשתי בדיוק כמו פעם- שהכאב מתעדה ונעלם כמעט לגמרי.
כשאסטין כחכח בגרונו, וליו הביט בנו בעיניים נוצצות בבלבול, ואיד במבט לא מפוענח- חצי מחויך חצי עצוב, שאלתי אותו: "למה עשית את זה?" נבוך, מחבק את ידי המאדימה.
"זה מה ש... אמא שלי הייתה עושה לי כשהייתי קטן. זה תמיד העלים את הכאב," הוא אמר בקלילות, אבל ראיתי את הכאב בעיניו. פתחתי את פי, אבל הוא הוסיף, "היא מתה." והפנה אלינו את גבו, השיער האדום שלו נע סביב פניו, עיניו הופכות סגולות כהות.
ברגע שאנשק את המקום הכואב, הכאב יעלם, הוא אמר. באותו הרגע נדחפתי דחף עז, כמו באותו הרגע כשמיו הביט בי בפנים העצבות האלו, לסלק את הכאב מעיניו של לוקה.
"בוא הנה," אסטין משך אותי אליו עכשיו, ואני ניפנתי אליו בהפתעה. בידיו היו פלסטרים, והוא לקח את ידי באצבעותיו הארוכות. הוא פתח את הפלסטרים, והחל לשים אותו על אצבעותיי החבושות כבר. הבטתי בפניו, שהיו מרוכזות בטיפול בידיי, בחצי החיוך העקום שנדמה תמיד כחלק ממנו, בשיער השחור שנח, רך, סביב פניו, בפנים החלקות והנאות, אבל כל המחשבות שלי היו הרחק משם- סובבות סביב בחור מסתורי בעל שיער אדום, וסביב נער בלונדיני רחוק כל כך ממני.
"אני... מצטער." לחש אליי ליו בשמן שאסטין טיפל בי. חייכתי אליו- זה בסדר. הוא הסתובב, לחייו סמוקות ממבוכה ומצער, הולך לעזור לאיד לחפש.
"מצאתי!" הוא הכריז לאחר כמה דקות, מנופף בידיו במעטפה שחומה. רק... שהקול שלו היה רם מדי. התחלתי לחשוש שמישהו שמע אותו. מאחוריו עמד איד בחיוך עדין. ניחשתי שהוא זה שגילה את המקום, ואמר לליו להביא אותו. נראה שהוא נהנה מעט מההתלהבות של ליו, שהתאושש.
אבל נראה שגם הוא, וגם אסטין ולוקה הבינו את מה שאני הבנתי. במיוחד אחרי שנשמעו רעשים של קריאות של אסירים במסדרונות.
קפצתי, אצבעותיי מתחככות בפלסטרים שעל אצבעותיי. "אנחנו חייבים לברוח," אמרתי בקול קשה. השאר הנהנו, וליו התכווץ. חייכתי אליו במהירות- המבט שלו הפך קרוב למבט שהיה לו בהתחלה, כשרק הגיע והמילים הקשות והפוגעות של אביו עדיין השפיעו עליו- וכאב לי כל כך לראות את המבט הזה. מבט של מישהו שמפקפק בערך של עצמו. "אתה מצאת את הרמז הבא שלנו, נכון? תשמור עליו טוב!" אמרתי לו בשעה שהשאר התארגנו.
"אבל גרמתי לך לכוויה ו- ו-" הוא מחה ברעד, ואני חייכתי אליו שוב ברכות. היחיד שיכולתי להתנהג איתו ברכות כזו היה ליו. הוא היה כמעט כמו... אחי הקטן. שלחתי לעברו יד, מרים את הסנטר שלו ביד שלי, החיוורת ממנו. "אני בסדר, רואה? בוא, לייליי," קראתי בשם החיבה שהייתי קורא לו לפני שנתיים, "אנחנו חייבים להסתלק מפה." הוא הנהן בחיוך החמוד שלו, מחבק אותי וגורם לי לחוש חיבה ואחריות כלפי הנער הקטן והמקסים הזה.
כשהתנתקתי ממנו, מתכונן לצאת, גיליתי שלוקה מתבונן בי במעין חיוך. החיוך נמחק מפניו כשראה שראיתי, והוחלף בחיוך הרגיל שלו- אבל תהיתי מה עבר לו בראש.
"אנחנו צריכים להגיע למקום של הרמז הבא." אמר איד, כולנו עומדים לפני הדלת, והרגשתי לפי הרעש והתזוזה דרך הריצפה שמתאספים שם הרבה מאוד אסירים.
"לא נוכל לעבור שם בלי להילחם בכלל," ציין לוקה. תהיתי איך הוא יודע. אם הוא יודע להילחם כל כך טוב... מה הוא עושה למחייתו? ...מתנקש? הוא אמר שהוא לא בא לפה בגלל רצח. הוא הוא בצבא של הממלכה? הוא שומר?
הוא הגיע לכלא מסיבה לא ידועה, שלפי מה שאמר היא לא רצח כפי שהסוהרים אומרים. אמא שלו מתה, ועל אביו אני עדיין לא יודע כלום- הוא לא מדבר עליו, מלבד שמו והעובדה שלמד ממנו להילחם בגיל צעיר. הוא למד לחימה, יש לו חוש צדק והוא טוב לב, עד כמה שראיתי, והוא יפייפה ובעיניו תמיד נראה הכאב הזה שלא עוזב אותו. אותו כאב ששורר בעניי, ובעיניי החברים שלי. כאב של אובדן.
"אני אשאר ואעצור אותם, ואתם תברחו. אסטין, תישאר איתי. אני אצטרך אותך." איד אמר. נדמה היה שאסטין רוצה להתווכח, אבל איד השתיק אותו עם מבט.
אסטין, שאיש לא ישתיק אותו- נכנע תחת מבטו של איד. שלחתי אליו מבט מקנטר, והוא שלח אליי מבט קטלני, ולרגע צחקנו ונדמה היה שהכל חזר להיות כמו פעם, אלא שאז ליו קפץ ואמר "אז בואו נצא!" והרגע נגמר כשקפצנו, מתחילים לרוץ. הדלת נפתחה בחוזקה, מבהילה כמה אסירים שעמדו מאחוריה, וברגע שהם ראו אותנו הם קראו בקול והסתערו.
"תביאו לנו את הרמז השני!"
"אנחנו יודעים שהוא אצלכם!"
"תנו לנו אותו!"
"כיתה E!"
"איפה הרמז השני?! שמישהו ימצא אותו!"
"תמותו!"
"איפה הרמז השני, חתיכת-!"
אנחנו התעלמנו מכל הצעקות, ואיד עצר אותם מלרדוף אחרינו בעזרת כמה מכות יעילות, אבל עוד ועוד המשיכו להגיע.
אני, ליו ולוקה המשכנו לרוץ ולרוץ במסדרונות, יוצאים מבניין 1, מתנשפים. "ל-ליו," שאלתי בעודנו רצים במהירות- ליו מדהים בריצה, אני בכושר טוב בספורט ולוקה לוחם מחונן שלא פיגר אחרינו כלל- "מה היה כתוב שם? איפה הרמז הבא?"
"הבניין האחרון," הוא אמר, "כנראה בניין 13. הבניין שלנו."
העפתי מבט לאחור, באסירים שרדפו אחרינו. הגברתי את הקצב, עד שהגענו לבניין 13. האסירים החלו להדביק אותנו, וידעתי שלא יהי לנו סיכוי ברגע שזה יקרה. הם היו רבים, חלקם לוחמים טובים, רבים ישבו פה על רצח, על שוד או דברים מהסוג הזה- כבר הייתי רגיל לכך. אבל הצימאון שלהם לדם, אחרי שנים של שקט, הוציא אותי מאיזון.
נכנסנו לבניין, עולים במדרגות כשהאסירים רודפים אחרינו בגסות, כמעט תופסים אותנו.
"מהר, מהר," דחקתי בהם בבהילות, "אנחנו צריכים להתחבא איפשהו!"
לפתע, באחד המסדרונות, לוקה משך אותי ואת ליו במהירות לאחד החדרים, סוגר אחריו את הדלת ונועל אותה. עצרנו, מתנשפים, נשענים על הדלת. כשהסדרתי את הנשימה, שמעתי את האסירים חולפים על פני הדלת של החדר בו היינו כי לא ראו אותנו נכנסים, וידעתי שמהר מאוד הם ישימו לב שנעלמנו ויחפשו אותנו בחדרים.
התרוממתי, מסתכל סביבי. עברו כמה שניות עד שקלטתי: החדר של לוקה.
נשמתי עמוק, הריח שלו עוטף אותי מכל פינה בחדר. התבוננתי סביבי, נשימתי נעתקת בסקרנות.
החדר שלו היה שונה מכל מה שציפיתי, אבל עם זאת הנוכחות שלו נראתה בכל פרט.
המיטה הייתה גדולה, מכוסה סדין אדום, דהוי. היא נחה ליד החלון- המיקום היה שונה מאיך שמיו סידר אותה אז. רשמתי לעצמי מנטלית את השוני הזה ביניהם. הייתי צריך להפריד ביניהם יותר.
על השידה שליד המיטה נחו חבילת עפרונות, ומאחת המגירות הציצה מפה שהציתה את סקרנותי.
שטיח בד פשוט כיסה חלק מרצפת החדר, בוודאי מתנה מהכלא בגלל החורף הקר. ארון הבגדים שלו היה סגור, ופיסת מראה נתלתה מעליו, על יד תמונה של לוקה לצד שני אנשים, בחור ובחורה, אחת בשיער שחור ואחד בשיער ערמוני, מחייכים אל הצייר או הצלם.
עכשיו, כשסרקתי את החדר יותר בנוחות, שמתי לב לכחמש או שש מלכודות מסוכנות שהוחבאו בחדר. לוקה לא היה טיפש- הוא ידע להיזהר, למרות המראה הקליל שלו. עלים ירקרקים נתקעו בעדן החלון, וריר דקיק של חילזון נצץ על עליו בשמש. הווילונות נעו ברוח.
אחד הקירות היה מכוסה בפתקים משורבטים, שאת חלקם מיהר לוקה לתלוש ולהניח בצד כששם לב שנעצנו מבטים. על הפתקים שנשארו נכתבו משפטים לא ברורים, ועל חלקם רישומים.
הרישומים שהשאיר היו מדהימים: אלו היו ציורים, חלקם בעט, חלקם בעיפרון, אבל היה לו כישרון.
רישומים של נוף מהכלא, של אסירים, ו... נעצתי מבט ברישום שלי, בעט, בוהה באוויר בסקרנות.
הלחיים שלי האדימו מעט, וכך גם של לוקה כשהבטתי בו בשאלה.
הוא כחכח בגרונו. "אהמ, אה... סליחה על הבלגן. אם המצב היה רגיל, לא הייתי מכניס אתכם פנימה בלי... לסדר." הוא מלמל במבוכה, עיניו סורקות את החדר כאילו בחיפוש אחר דברים שהוא צריך לסדר או להסתיר.
תהיתי אם הכוונה שלו ב-'לסדר' היא להחביא את הדברים שהוא לא רוצה או שאסור לו שנראה, כי לדעתי החדר שלו היה מסודר יחסית. הוא רגיל לחיות לבד? התקרבתי לקיר עם הפתקים, מדלג על מרצפת שבתוכה נחה מלכודת שהוא כנראה טמן. ראיתי אותו מבליע חיוך כשפסעתי מעליה, והוא מלמל: "מדהים כמו תמיד... איך עלית על זה בכלל?"
לידי, ליו רץ משולהב בחדר, קורא בקול בהתלהבות על כל דבר שראה. המבט של לוקה היה מצחיק: כאילו הוא מרסן את עצמו מלקום ולנסות לגרום לנער לשבת, ואז לאזוק אותו לכיסא כדי שלא יהרוס כלום או יגע בכלום.
נעצרתי ליד הציור שהוא צייר בו אותי, בוחן את קווי העט המשורטטים.
"עבודה טובה," החמאתי לו. לוקה נעמד לידי, מגרד בראשו במבוכה. "זה... סתם קישקוש... כדי לזכור." הוא מלמל. לזכור? האם הוא עומד לשכוח אותי?
לפתע נמלאתי פחד. האם גם הוא... עומד להיעלם? הפתיע אותי כמה רגשות המחשבה הזו עוררה בי.
"קשקוש?" הצלחתי לומר, "זה מדהים! אתה מצייר נהדר!" הבטתי על כל הציורים שעל הקיר.
הוא הסמיק במבוכה.
"אז... היית צייר?" ניסיתי להוציא ממנו עוד מידע, בחיוך.
הוא נענע בראשו, "זה רק תחביב," הוא אמר. גם אם לא גיליתי במה הוא עבד מחוץ לכלא, זה היה פשוט מתוק, כי אף פעם לא ראיתי אותו נבוך ככה. אז זה מה שמביך אותך, אה, לוקה מרטס? הציורים שלך?
ואז שמענו את זה, שלושתנו. הרעשים במסדרונות, ואז הדפיקות על הדלת.
כשהם גילו שהיא נעולה, ואנחנו לא ענינו, הם החלו לצעוק בהתרגשות; עד מהרה החבטות על הדלת נעשו עזות יותר ויותר, ופחדנו שהדלת תישבר.
מה נעשה עכשיו?
הבטנו אחד על השני באימה.
הם השיגו אותנו.