לקפוא - הרמוניית הכוכבים |1|

פרק 19

למחרת האווירה השתנתה. כאילו המתח עלה באחת. תחרות הגמר תחול היום, התחרות שתקבע הכל. בין הכיתה שלנו, כיתה A2, B3 ו-C3.
כיתה B3 הייתה ידועה בדבר אחד: עבודת הצוות שלהם. נדמה שהטינה חיברה ביניהם- ולאלו שלא הייתה בהם טינה, היה בהם הרצון להצליח. הסיבה לטינה של כיתה B3 הייתה שהיא הייתה מורכבת מאלו שלא הצליחו להיכנס לכיתה A. הם זילזלו בנו, אז אני חושב שהכעיס אותם שהיינו במקום גבוה מהם.
ידעתי שחלק ניכר מהאסירים שם עוד מלאי טינה כלפי האסירים שבכיתה A2, בגלל שהם כאילו 'תפסו מקומות שיכלו להיות שייכים להם', ולכן ניחשתי שבתחרות רבים מהם יבואו אחרי כיתה A2 כדי לנקום, ולו רק כדי להוציא את התסכול שלהם. עכשיו, בהתחשב בכל מה שקורה בכלא הזה, חשבתי שזה די מטופש להתעצבן על דבר קטנוני כזה. אבל כל הרושים שם, עם הגאווה העצומה שלהם, או האסטורים היהירים, כעסו.
כמובן, הכלא לא היה כל עולמם. זה לא שהיה חשוב להם במיוחד מה יחשבו עליהם בכלא. הם נהנו מהפעילויות, כמו שנהנו מההימורים, ורובם ממש נכנסו לאווירה התחרותית, אבל היו להם חיים מחוץ לכלא.
אז מה שינה להם אם הם בכיתה A או ?B אז זהו, ששמעתי שרבים מאלו שיצאו מהכלא עם השכלה ראוייה, הצליחו למצוא עבודה טובה יותר וחיים טובים יותר שם בחוץ, ביחס לאסיר. או שאולי האכילו אותנו במידע הזה כדי שנתנהג יפה. בכל מקרה- האיכרים, הכפריים והאנשים הפשוטים בדרך כלל לא זכו להשכלה.
זה באמת נראה מוזר, שאסירים למדו פה, טוב הלב המסתורי של בית הכלא הזה. כאילו באיזשהו מקום, הכלא כן אהב את האסירים. הוא טיפח אותם, אבל גם הרג אותם. זה היה חולני, וגרם לי לחוש בחילה. הכלא הזה בנה אותי, עיצב את האופי שלי, את היכולות שלי ואת השקפת העולם שלי.
הוא היה הבית שלי.
אבל הוא גם היה הכלא שלי, שחנק אותי וסגר עליי והכריח את עצמו עליי, כמו רעל מהול בדבש.
הוא כאילו הכין אותי לשחיטה, בכלוב עוטף ומחזק. הוא תקע בי סכין, ואז חיבק אותי וניחם אותי על הכאב.
ולמרות שידעתי את כל זה, עכשיו, או לפחות קצת מזה- עדיין, לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי לשנוא את הכלא.

אז כיתה B3 הייתה מעולה בעבודת צוות, עובדה שעזרה להם כמעט בכל תחרות. תהיתי מה תהיה התחרות הפעם. זה צריך להיות משהו גדול.
כיתה ,C3 הייתה המקום שלישי. האסירים מכיתה C3 הגיעו למקום השלישי בזכות הכישורים שלהם בלחימה והכושר שלהם- הם היו אכזריים וחזקים. כל הכיתה, מלבד כשני אסירים בערך, היו מדהימים בספורט, כל אחד והתחום שלו. שני האסירים הנותרים היו אלה הפיקחים יותר, והם ככל הנראה תכננו להם את האסטרטגיות: לשלוח את הגנב לשם, את השודד לפה, את הרוצח לשם, או את הרץ המהיר לפה. כיתה C3 נוצחה על ידי כיתה ,A2 ולכן אני מניח שהיא תלך אחרינו ואחרי כיתהB3 .
אמנם הפגנו את הכישורים שלנו לאורך כל התחרויות- הקפדנו גם להסתיר או להחזיק את עצמינו מדי פעם- לא רצינו שהכלא ידע עלינו את כל הפרטים והחוזקות, או את החולשות שלנו- אבל בכל זאת, בתחרות הגדולה כיתה A2 ניצחה אותנו, והם הסתמכו על זה שאנחנו גרועים מהם.
הכיתה שאנחנו צריכים להיזהר ממנה היא, אחרי הכל, כיתה .A2
בכל מקרה, בשבע בבוקר, כל ארבע הכיתות הצטופפו ברחבה המרכזית מאתמול, אלא שהפעם לא חיכינו לתוצאות; חיכינו למשהו אחר. חיכינו שיספרו לנו מה תהיה התחרות האחרונה.
שאר האסירים הביטו מהצד בסקרנות. הם ירדו מהתחרות, זה נגמר בשבילם, והאסירים הוותיקים- שהיו רגילים לתחרויות האלו- כבר עזבו את האכזבה מאחור והחלו להמר על מי ינצח השנה. ההימורים, לפי אסטין הנרגז, שכמובן, התמצא בהם- היו לטובת A2.
אבל לא נתנו לזה לערער אותנו. זכרתי את ההרגשה שבערה בי כשהפסדנו במשחק, כשלא הצלחתי להציל את לין, כשחייה על מיילה על הקוו וכך גם הנוכחות שלי בכיתה שלי. שמרתי את ההרגשה הזו, מלבה אותה, והשתמשתי בה כמו בדלק שדחף אותי קדימה: לנצח. להינצל. להציל.
ואז לגלות את האמת.
ואולי, רק אולי... לברוח מפה. לצאת לחופשי.