לקפוא - הרמוניית הכוכבים |1|

פרק 4

התמתחתי, מתהפך במיטה שלי על הצד. קרני האור חדרו דרך החלון, והשקט נתן לי לחשוב. שלחתי את ידי אל פרוותו החמימה של ווין, והגור גרגר, מתחפר תחת ידי.
לוקה.
המחשבות שלי קפצו אליו, כי הבוקר עומד להתחיל כמו בכל יום, אלא שעכשיו הוא יהיה כאן.
מן הסתם הוא יישאר פה הרבה, אז כדאי שהוא יתרגל לשגרה שכאן. אבל אם הוא יתנהג יפה, אולי ישחררו אותו מוקדם יותר. אני מקווה. למענו.
אני מתקשה להחליט מה אני חושב עליו. מצד אחד, הוא נחמד. הוא שנון, וקצת מצחיק, בדרך המסתורית והמוזרה שלו. הוא יפה יותר מכל בן אדם אחר שראיתי, אבל הוא סקרן. ו...הסקרנים מתים מהר. אבל למרות הכל, ואולי בגלל הכל- בגלל האישיות הייחודית שלו, אני חושב שאני מתחיל לחבב אותו קצת.
מצד שני, אני מפחד שיתחיל לחפור בכל העניינים בכלא, וייגרר למה שקורה כאן מתחת לפני השטח. והעניין ההוא שהוא עדיין זר.
טוב, הגעתי להחלטה. ננסה לחזור לשגרה, ולהתעלם מהזיכרונות. אולי הכל יימשך כרגיל, ונמשיך לחיות בשלווה. אולי לוקה יצטרף אלינו למשפחה שיצרנו. ואולי בכלל היה בלבול, והוא לא רצח אף אחד. אולי.
קמתי באנחה מהמיטה שלי, פותח את הדלת ויוצא למסדרון. ארוחת הבוקר תתחיל בעוד כמה דקות, אז אני הולך לכיוון החדר של האסיר החדש, ליו מתלווה אליי תוך דקות ספורות, מוצא אותי במסדרון. ווין רץ אחרינו.
"בוקר, נקסט! אתה הולך אל לוקה? אני יכול להצטרף?" הקול המלא התלהבות שלו גרם לי לחייך.
"כן, בטח, ליו." אמרתי לו, והוא דילג לעברי באושר.
"רגע, למה לא הלכת דרך המעבר הסודי?" הוא עצר ושאל אותי, עיניו מביטות בי בתמיהה.
"טוב... כי לא רציתי לחדור לו לפרטיות ככה, וחוץ מזה, אני... מעדיף לא לספר לו עליו, על המעבר." אמרתי לליו בהיסוס.
הוא חשב רגע ואז הנהן. "אם זה מה שאתה רוצה. עכשיו, בוא!" ואז הוא אחז בידי, גורר אותי קדימה במהירות. צחקתי.
כשהגענו, מתנשפים, לחדר 106, עצרנו מול הדלת. היססתי לרגע ואז דפקתי על הדלת. ליו קיפץ לידי, ממלמל בהתרגשות.
הדלת נפתחה בחריקה קלה, ובחור מנומנם יצא ממנה, נשען על הדלת ומביט בנו במבט שואל. השיער האדום שלו היה פרוע וסטור כאילו קם לא מזמן, והבגדים שלו נשמטים ממנו כאילו גם הם התעוררו רק עכשיו, וניזכרו מה העבודה שלהם.
"ארוחת בוקר." אני אומר לו. הוא מהנהן, ממלמל אלינו "בוקר טוב," ונכנס לחדר להתארגן. ליו ואני ניסינו להעיף מבט בתכולת החדר שלו, אבל לוקה סגר אחריו את הדלת ולא נתן לנו הזדמנות. כמעט רטנתי.
"בוא," קראתי לליו, "הוא ימצא את הדרך בעצמו." ירדנו במדרגות בקלילות, ליו מספר לי על מה שהוא שמע מהמנקה שהגיעה לחדר שלו הבוקר.
"הם אמרו שהם מנקים את החדר! לכבוד הפעם הראשונה שתלמד!" הוא קפץ בהתרגשות, ואני נאנחתי. "קיוויתי שיוותרו לי על זה." ליו בחן אותי. "מפחד?"
"קצת," לחשתי אליו. ליו היה היחיד שיכולתי להודות בזה בפניו. אני לא יודע אם באמת פחדתי, או שפשוט התנחמתי במבט שהוא נתן בי. אולי באמת קצת פחדתי, מכל תשומת הלב הזו. וינקו לי את החדר ההוא... תהיתי לגבי זה. ליו היה תמים מדי. או שקרתה שם תגרה ועכשיו מנגבים את הדם מהרצפות, או שהם פשוט יעבירו מטלית לחה. כך או כך, הניקיון לא עשה עליי שום רושם. אבל ליו חייך אליי את החיוך שלו. "אתה תהיה נהדר." הוא החזיק ביד שלי, גורם לצמרמורת חמימה לעלות במעלה גבי. חייכתי אליו. הפחד שכח, או לפחות, החמימות גרמה לי לנינוחות. "תעשה את זה בסגנון שלך! בסגנון-נקסט!" הוא הריע בהתלהבות, מניף את ידיו בתנועות משונות, ואני צחקתי וירדתי למטה.
אני הולך לגרום לשיעור הזה לעבוד. ואסט הולך לחטוף על אתמול בבוקר.
כשאני וליו הצטרפנו אל כולם בשולחן שלנו בחדר האוכל, איד כבר הספיק לעדכן אותי בנוגע לשיעור שלי. "אתה תתחיל בתשע. חצי מהחדר הגדול יהיה פנוי בשבילך, ואני אלמד את הוותיקים בחצי השני. אתה את הטירונים, ככה שזה לא יהיה קשה מדי. אולי הם יעשו לך בעיות... אבל אתה יודע איך לטפל בהם, נכון? על כל מקרה, אסטין אמר שהוא יהיה איתך. תוכל לנצל אותו לצורך השיעור." אני מהנהן ומדחיק את החיוך שלי, ואסטין נחנק מהאוכל לידי, משתעל ודופק על השולחן קלות. "בזמן שהשמש תעלה כמעט עד מחצית השמיים, השיעור שלך יסתיים, ותוכל ללכת ל'כיתה'."
הנהנתי לעבר איד, פתאום קצת פחות רעב. שיחקתי באוכל עם המזלג הקהה. ליו חייך אליי, קורץ. 'בסגנון-נקסט!' הוא הניע את שפתיו ללא קול, מעלה חיוך על שפתיי. אבל הבטן שלי עדיין התהפכה.
"בוקר," שמעתי מאחוריי. לוקה, ניחשתי. הוא פיהק והתיישב לידי.
"איך ישנת?" מיילה שאלה, ואז דחסה לפיה חתיכת פנקייק, מקשיבה לתשובה בעודה לועסת. לא נראה שזה שינה הרבה ללוקה, כי הוא רק מלמל, "היה בסדר. המיטות שלכם לא רעות יחסית לכלא."
"השיעור בלחימה ללא נשק עם נקסט יהיה בעוד שעה, תבוא איתי ואני אראה לך את החדר," איד אמר ללוקה.
"למה אני לא הולך עם נקסט?" השאלה של לוקה גרמה לי להיחנק מפרוסת הלחם שלי. אדום השיער רק נעץ את המזלג שלו בחתיכת ירק בצלחת שלו וחיכה לתשובה. "נקסט צריך ללכת מוקדם יותר," איד ענה לו, ואני נשמתי לרווחה.
היינו בסדר. זה לא שלא היינו. אבל משהו בו היה חשוד. הרגשתי בזה, בסקרנות שלו, בהתעניינות שלו בפרטים הקטנים.
כשגמרתי לאכול קמתי מהשולחן כדי לפנות את הצלחת שלי, ואסטין הצטרף אליי. מייקו נשאר עם איד ולוקה שדיברו על משהו שכנראה היה קשור ללחימה. ליו היה אמור לצאת היום לריצה עם האסירים של בניין 7, ואף אחד לא רצה שהם יפספסו את זה, כי זה אחד הדברים היחידים שעוזרים להם לשחרר אנרגיה- לכל בניין יש שעת ריצה בשבוע, אבל הרבה אסירים מבניין 7 לוקחים את זה ברצינות. אחרי הריצה סביב הבניינים הם לא מתחרפנים מעודף אנרגיה, שזה משהו שאף אחד לא רוצה שיקרה, כי זה אומר שמישהו ידמם משיעמום של מישהו.
אז יצא שרק אני ואסטין התקדמנו לעבר האולם הקטן. החדר נמצא בבניין 11. רוב הקומה הראשונה בנויה מחדר גדול, שיועד לזה ולספורט אחר. הרצפות ישנות וכבר כמעט מחליקות מרוב שיפשוף, למרות שהכלא נבנה לפני כ-18 שנים בלבד על מבנה כלשהו שהיה פה קודם, ויש סימני שריטות ודם שהתייבש על הקירות. כמובן, יש גם את המגרש בחוץ, אבל הקבוצה שבשעת הריצה כבר הכריזה עליו בעלות להיום, והסוהרים לא אוהבים שאני מתערבבים בלי רשות.
"מתרגש?" אסטין שאל אותי כשפתחנו את דלתות האולם הגדול. ה'מתרגש' של אסטין היה מהול ב'מפחד?' ולכן עניתי, "היית מת."
אסטין צחק ונכנסנו פנימה.
האולם היה רחב ידיים מבפנים, יותר ממה שהוא נראה מבחוץ, לפחות, וסלים למשחק כדור חבוטים ועקומים מעט, כאילו מישהו הוציא עליהם פעם את הזעם שלו, ואולי כך באמת היה, היו מונחים בפינה. אבל לא הגענו היום בשביל לשחק, אלא בשביל משהו אחר. נעמדתי במרכז האולם, מתמתח. אסטין צעד לעברי, הקולות החורקים של המגפיים השחורות שלו מהדהדים באולם. אהבתי את החריקות האלה, שהרגיעו את השרירים שלי.
"אתה תעזור בהדגמה שבהתחלה," אני אומר לאסטין בין המתיחות שלי. הוא נאנק בחשש, אבל מסכים.
"תרחם עליי?" הקול שלו נשמע מעליי.
הרמתי לעברו את מבטי. "תעביר את החבל ההוא."
"זאת לא תשובה!"
"החבל, אסטין."
"אני באמת מתחיל לפחד," הוא מלמל, גורם לי לגחך. אבל הוא הלך להביא את החבל המגולגל בפינה.
"הנה, קח, חתיכת שתלטן. מה אתה מתכנן להם?" אסטין התיישב לידי, גבינו אל קיר החדר.
"טוב..." התחלתי בקול מהורהר, "קודם כל היכרות."
"היכרות?" ראשו הסתובב לעברי.
"טוב, אתה לא באמת מצפה שהם התייחסו אליי ברצינות עם... אתה יודע, איך שאני נראה. ובכללי, הם לא יכבדו סתם מישהו שבא ואומר, 'מהיום אני אהיה המורה שלכם'."
"אהא..." נראה שאסט התחיל להבין אותי. "אז אתה צריך להראות להם מה אתה שווה."
הוא הנהן, "הגיוני."