אז השיעור הראשון שלי עבר בהצלחה יתרה, אם לא סופרים את מספר הפעמים שמשהו כמעט נגמר באסון. כמו הקטע עם הסכין, לדוגמה. למרות שאסטין אמר לי שזה דווקא גרם לשיעור להיות נהדר יותר. עכשיו אנשים התחילו להתלהב מזה שאני אלמד אותם. טוב, אני מניח שלכל דבר יש את הצד הטוב שלו.
אבל המבט שלוקה נתן לי אחרי זה, כשעמד מולי, לא מזיע אבל כן מתנשף קלות...
הוא היה מרוכז, סוקר אותי, חד, כאילו ניסה להבין מה היה המניע שלי כשהצלתי אותו מפציעה. והיה בו רגש שלא הצלחתי לזהות, ועוד משהו. אבל הוא אמר לי, 'תודה'.
וזה גרם ללב שלי לעשות משהו שלא הייתי מרוצה ממנו במיוחד. נכון, עצרתי סכין שהייתה יכולה לנקב אותו, אבל התעורר בי החשד ששגם הוא היה יכול לעצור אותה בדרך כלשהי לו ניתנה לו ההזדמנות.
אבל העדפתי לא לחשוב על זה יותר מדי, ורק ללוות אותו למרפאה כי הסוהרים התעקשו למרות הסירוב שלו. כשאני ולוקה נכנסנו לבניין 1, כדי להגיע למרפאה, השקט ששרר בינינו כבר התחיל להרגיש לא נוח.
"אז... אתה חושב שפישלתי לגמרי, בתור שיעור ראשון?" אני לא יודע למה שאלתי את זה. לא שהיו לי ציפיות מסוימות מהשיעור הזה. או שאולי היו. כבר לא הייתי בטוח.
לוקה הביט בי בהפתעה. "פישלת? זה היה נראה כמו הצלחה עצומה."
נשמתי בהקלה לשמע התגובה שלו.
"לא תכננת את כל זה?" הוא שאל בהפתעה קלה. מצמצתי.
"לא, ממש לא. רק תכננתי לעשות היכרות, ולהתחיל בשיעור הראשון. נראה לך שהתכוונתי שמישהו יתקוף אותך עם סכין?" נעצתי בו מבט ספקני.
"זה באמת לא נראה כמו חלק מהתוכנית שלך," הוא הודה.
"אבל יש לך ניסיון כלשהו באומנויות לחימה." ציינתי.
הוא נאנח, "ברור שתעלה על זה." ואז הוא הביט בי: "רק אל תגיד על זה משהו לאחרים, בבקשה. אני לא צריך שעוד אסירים יתחילו לתקוף אותי עכשיו כדי לנסות לנצח אותי או משהו... אני לא צריך תשומת לב," הוא פלט, עיניו זולגות לעברי, סורקות את פניי.
"אז למה עלית להילחם מול האידיוט ההוא?" שאלתי אותו בסקרנות אמיתית ובהפתעה.
"האידיוט ההוא?" הוא נראה כאילו הוא עומד לפרוץ בצחוק, מבטו מופתע.
"ככה קראתי לו בתוך הראש שלי," הודתי.
"בתוך הראש שלך?"
"טוב, אתה לא מצפה שאני אקרא לו ככה בפניו...?"
הוא התגלגל מצחוק, צחוק פעמונים כמו מוצא שעשוע וקסם בדברים הקטנים שכבר לא מצחיקים אחרים- כינויים מטופשים, לדוגמה. כמעט חייכתי. הצחוק שלו היה יפה. הוא לא התאים לדימוי הרוצח שלו בכלל.
"כן, אני בהחלט לא מצפה." הוא נאנח, מרצין. "עליתי לשם כי... טוב, הוא היה יהיר מאוד ורציתי להוציא לו את הראש מהעננים שהיה תקוע בהם. וכי... הוא העיף בכוח ילדה קטנה, קודם. בקרב. היא עפה והוטחה בריצפה. בלי נזק חמור, אבל... כעסתי. היא הזכירה לי מישהי." הוא הודה בפניי.
הרמתי גבה. הזכירה לו מישהי? אחות קטנה אולי? או משהו בסגנון? אולי... בת זוג? אבל הוא דיבר על ילדה. הוא נראה צעיר, ואין לו את מערכת הכוכבים אמארה על הקמיצה, שמסמלת אוהבים. ואם כבר חושבים על זה... יש לו משפחה בכלל?
אבל נראה שהוא כבר אמר יותר ממה שרצה לומר, אז לא לחצתי עליו. הנהנתי בשקט, ואז נזכרתי בעוד משהו. "אה, כן- אתה לא קפצת להילחם בי בהמולה ההיא. אתה היית מאלה שעמדו בצד."
הוא משך בכתפיו.
"אמרתי לך, אני לא רוצה להתבלט כרגע עם כל העניין של הלחימה. וחוץ מזה... לי לא הייתה בעיה שאתה תלמד אותי."
את המשפט האחרון הוא אמר יותר בשקט, גורם לי לצמרמורת קלה. כמעט רטנתי, אבל אז הגענו למרפאה.
"או, שלום בנים," ד"ר מנטה מיהרה אלינו. "אז, מה הבעיה הפעם...?"
YOU ARE READING
לקפוא - הרמוניית הכוכבים |1|
Fantasiaכשאתה כלוא, הזמן שלך כמו קופא. נקסט יודע איך זה מרגיש, כיוון שהוא חי בכלא של ממלכת קולורלנד כל 17 שנות חייו. הוא לא יודע מי המשפחה שלו, ומה זה בית בכלל, אבל הוא יודע לפרוץ מנעולים ולהילחם, והוא יודע שיש לו חברים שיסכנו את חייהם למענו. העניינים מתחי...
