לקפוא - הרמוניית הכוכבים |1|

פרק 15

הכדור ניתר, היישר מידיו של אחד הנערים.
הוא ריחף גבוה, גבוה, גבוה... עוצמת הזריקה הייתה כל כך חזקה, שבקושי היה אפשר להבחין בכדור. כנראה אסיר חזק במיוחד. אבל יכולתי לראות אותו- יכולתי לראות את ההבזק, והאצבעות שלי נפתחו, זעו באוויר החד.
הרעד שעבר בי דמה לרוח קפואה, מותחת את השרירים, נוגסת בשיער ומפסקת את השפתיים.
הספירה לאחור החלה.
תוך שלוש דקות ועשר שניות בדיוק ננצח.
"הכדור מגיע מימין! תנו לו לפגוע. מיילה, תצעדי שניים קדימה. אני חושב שזה יספיק!" קראתי בקול, מתנשף, והחברים שלי פעלו. ליו רץ, רגליו המהירות משאירות אחריו טשטוש וחיוכו החמוד גורם לעיניו לנצוץ, מתחמק מהכדור שנחת מימיני, במשבצת השחורה על פי הלוח של המגרש שהסתחרר בראשי, ניתר בדיוק מהנקודה שהייתה ללא חומר נפץ, ממש ליד פצצה מסוכנת, ואז קפץ באוויר בזווית לכיוונה של מיילה, נוחת בדיוק בידיה, כשמבט מופתע עולה על פני כל הנוכחים. החישובים שלי מדויקים, תודה לאל, והעיניים והאוזניים שלי חדות.
מיילה, ללא היסוס, רצה קדימה לעבר הקו. היא נעצה מבט זועם, וזרקה את הכדור על אחד הנערים כאילו היה נשק. הכדור של מיילה פגע בו- כמובן- והבחור נפל, מועד על אחת הפצצות. בום. מיילה מחייכת בניצחון, השיער השחור שלה נפרע מהפיצוץ והאבק שהתפזר.
הגבירה האדירה, מזל שהיא בקבוצה שלנו. הבחור העגמומי יצא מהמגרש בבגדים חרוכים, מקלל.
03:54. ספרתי את השניות, השמש שעה בקושי בשמיים, העננים נעים באוויר הקריר, אבל מזג האוויר יפה.
אני מביט בחיוך קטן איך ליו מנסה להתנצל בשמה של מיילה בפני הנער, אבל ההוא מתעלם ממנו ושולח לעבר מיילה תנועה גסה. היא הוציאה לו לשון, מסמנת לו אחת בחזרה. כמה אסירים צחקו.
לפתע נזכרתי שהוא היה אחד הנערים שניסו להתעלל בליו. ולפי החיוך הנקמני שלה, נראה שגם מיילה זכרה את זה. מיילה היא בחורה מפחידה בהחלט. לא הייתי רוצה להיות האויב שלה.
"מיילה, לפני שתדרכי על היריבים שלנו או תנסי להרוג אותם עם הכדור, אולי כדי שתזכרי בתוכנית שלנו," אסטין התקרב אליה בשעשוע. "אני זוכרת," מיילה אמרה בעצבנות, אבל בחיוך מרוצה. "אבל ממש רציתי להחטיף לו."
כיוון שזו הייתה סיבה מוצדקת, החלקתי על זה. בכל זאת, מיילה לא הייתה טיפשה. היא ידעה שאנחנו צריכים להיזהר.
03:23. הזעה זלגה על מצחי.
הכדור אצל הקבוצה שלהם. שלי, שעמדה מאחורה, בתפקיד שחקן מדומה, עקבה בעיניה אחרי הכדור, נושפת על צבע הציפורניים שלה שהתייבש לאיטו. ההבנה שלה בספורט היתה נמוכה, אבל בנפש האדם היא ידעה לשלוט באופן מפחיד. היא ידעה מתי להיחבא כשצריך, כדי שהם ישכחו שהיא שם, ואז להופיע בפתאומיות ולפגוע בגבם של שלושה שחקנים. היא ידעה מתי להפגין נוכחות, להפחיד, לגרום להם להרגיש לכודים.
03:02.
נשארו 17 אסירים בקבוצה שלהם.
אסיר מבוגר זרק את הכדור, ואני רצתי, מתחיל להנות מהאוויר והנשימה הנחבטת בגרון שלי, בבטן ובריאות. המשחק נכנס לקצב. לוקה חייך אליי, מחליף איתי מקומות, שנינו משתחררים, כמעט צוחקים. מיילה מחייכת, ליו רץ בהתלהבות, מתנשם, איד מעביר בשלווה את הכדורים. פלאג משחק עם הפצצות- כמה פצצות גורמות לאסירים מהקבוצה השנייה למעוד 'בטעות'. אבל שתי הקבוצות נזהרות שלא לדרוך על הפצצות.
ומייקו- מייקו זרק עליהם כדורים בכוח כזה, שהם היו מתפללים להיפגע מפצצה ולא מהכדור שלו.
הוא חייך בניצחון כשכשפסל שני אסירים, כשהכדור פגע באחד, ואז קפץ אל זה שמאחוריו, כמעט שובר לו את הכתף.
02:46.
אסטין התקדם לידי. "נשארו עוד 13 מהם."
"בקרוב כבר לא."
הוא צחק, תוקע את ידיו בכיסים. "כן, הפעם הם בחרו רעיון מעניין."
"ממ, נתערב שאני אפסול יותר ממך," איתגרתי אותו בחיוך.
"נראה שאתה נהנה," הוא קינטר אותי בחזרה, מחייך. שחררתי אנחה, מודה סוף סוף: "אני נהנה." הרוח פרעה את שיערי בשובבות. הרמתי את מבטי.
להפתעתי, הוא חייך אליי בחמימות וברכות.
המבט, הסיטואציה, הכל גרם ללחיי לבעור.
מה...?
הניצוץ בעיניו השחורות גרם לי לליבי להאט. הוא נראה כמעט... עצוב. אבל מאושר.
"אני שמח." הקול שלו היה עדין, נוסטלגי, מלא רגש. לא ידעתי איך להתנהג. אסטין העוקצני נעלם לרגע, ומתחתיו הפנים היפות שלו זהרו אליי בחיוך.
חיוך כמעט... אוהב.
"נקסט-" הוא התחיל.
"-מה קורה?" לוקה המתנשם קלות, ניגש לעברנו, מעיר אותי מההפתעה. הבגדים שלו נחו עליו בבלגן, כנראה כי נעצר מריצה קלה, השיער האדום שלו פרוע מעט, כזה שעשה לי חשק להעביר בו את היד, השפתיים האדומות שלו פסוקות כשהתנשף, גורם לבטני להתהפך בצורה שונה ממקודם. הוא העביר בינינו את מבטו, עיניו הזהובות נפערות מעט, ממצמץ כאילו לא הבין שהאווירה הייתה מוזרה.
אסטין חשק את שיניו. "ראש אדום, צריך משהו?" הוא זרק לעברו בעצבנות, ההבעה הרכה שהייתה על פניו נעלמה, גורמת לחזי להתהפך בהקלה.
לא ידעתי איך להתמודד עם האסטין ההוא, מי שזה לא יהיה.
"רציתי לבדוק אם אתה בסדר," לוקה פנה לעברי, החיוך העדין שעל שפתיו גורם לי לפירפור מוזר בלב, "כי עצרת פתאום."
העפתי מבט לעבר הקבוצה השנייה. המשחק נמשך בעודנו מדברים, 2 אסירים נפגעו מהכדור בחלק השני של המגרש. מיילה וטרוי מחייכים בניצחון.
"אני בסדר," הנהנתי אל לוקה, מחייך אליו. הוא נשף אליי, מעביר את השיער שלו לאחור- הגופייה שלו נמתחה, חושפת התחלה של קעקוע, אבל לא ידעתי של מה. מצמצתי- זו לא הייתה מערכת כוכבים. זה היה ציור של משהו. אולי חיה?
הבטתי בשני הנערים שמולי, אחד שערו שחור, אחד אדום, שניהם יפים בצורה שלא תיאמן, שניהם חשובים שלי. הרגשתי את האוויר סומר, את הניצוצות עפים, ולא הבנתי מה בדיוק קורה פה. התחננתי שמישהו יסביר לי- למדתי לאט לאט, מאז שהכרתי את מיו, על קשרים ורגשות. אבל עדיין לא הבנתי את זה עד הסו, לא כמו שאנשים אחרים הבינו. וזה היה מתסכל.
למה האווירה הזו? מה קורה בין שניהם? ולמה אני חלק מזה? הראש שלי כאב. לו רק זה היה קל כמו לחשב היכן הכדור יפגע.
אסטין היה הראשון לדבר, "טוב, אני חוזר למשחק. תהנו."
נאנחתי כשהוא התרחק. תהנו? למה הוא עצבני? רשמתי לעצמי בראש לברר אחר כך מה קורה ביניהם- הרי חשבתי שהעניין כבר נפתר.
ואז הסתובבתי, ופתאום...
הכדור הופיע. לשנייה לא הייתי מרוכז, וחברי הקבוצה השנייה ניצלו את זה. האינסטינקים שלי התעוררו, והתכוונתי להתחמק מהכדור, אלא ש...
"זהירות!" יד תפסה בידי, ולמרבה תדהמתי הרגשתי שאני נמשך לעבר לוקה, הכדור חולף על פניי בטיסה.
כמו בהילוך איטי, הרגשתי את עיניי נפערות, וגופי פוגע בגופו של לוקה, מתנגש בו. הידיים שלו הקיפו אותי, גבי נחבט בחזהו. דרך הבד הרך הרגשתי את השרירים הנוקשים.
לפתע, הריח שלו אפף אותי. לבנדר, זהב, פטל, וריח סתווי שלא הצלחתי לזהות. לשנייה הרגשתי מוגן. וזה היה מוזר, כי קודם אפילו לא חשבתי שאני צריך הגנה. אני מספיק חזק בעצמי. אבל כרגע, הרגשתי מנומנם לפתע, כאילו חזרתי הביתה. זה היה... מוזר ומרגש, מפתיע. הוא היה גבוה ממני בכמה סנטימטרים בודדים, בחצי ראש בערך, כשהרמתי אליו את מבטי. עיניי הזהב שלו הביטו בעיניי, לרגע שנדמה כמו נצח, אבל היה רק שנייה בודדת.
ואז, "יכולתי להתחמק מזה בעצמי." המילים פרצו מבין שפתיי. התעשתי, נועץ בו מבט, משתמר לעצמי שוב. הוא חייך, השעשוע מבזיק שוב בעיניו, והן מנצנצות, בשעה שיצאתי מבין זרועותיו, דוחף אותו ומתרחק לאחור. ניערתי את בגדיי מאבק המגרש.
"אני יודע, סליחה." הוא חייך, עיניו נעוצות היישר בעיניי, אבל לא נשמע מתכוון כל כך לסליחה הזו. "באותו רגע לא הספקתי לחשוב, ופעלתי לפי האינסטינקטים שלי."
המשפט, שנאמר בפשטות ובכנות, הצליח לערער אותי. האינסטינקטים שלו? להגן עליי?
"אני יודע להגן על עצמי." אמרתי בזעף. הוא חייך.
"אתה מקסים גם כשאתה כועס." נעצתי בו מבט זועם, לחיי מעקצצות. איזה מן דבר הוא אומר? 'מקסים'?
"תסתום."
הוא חייך אליי, ובעל כורחי חייכתי חיוך קטן בחזרה, עיניי זולגות חזרה אל הקבוצה השנייה. משום מה, הרגשתי משהו בלב כשהוא קרא לי ככה. אנשים קראו לי מפלצת. לא 'מקסים'.
"הכל בסדר? נקסט, לוקה?" הצעקה של מיילה קטעה את הרגע. מייקו הביט לעברינו בדאגה.
"הכל בסדר!" צעקתי לעברה.
כשלוקה התקדם לעבר העמדה שלו בחזרה, הכדור בידיו של איד שתפס אותו, עצרתי אותו. "חכה," אמרתי, הוא הסתובב אליי.
השתהתי, מהסס. "אה, תודה." לחשתי, מבטי חומק הצידה. אבל החיוך שלו היה שווה את המבוכה.
"אין בעד מה," הוא קרא בקלילות. ואז הוא הסתובב, שיערו האדום זע ברוח.
חייכתי, לא שם לב למבט נוסף, שנותר נעוץ בגבי. עיניים שחורות עמוקות שלא מזיזות ממני את מבטן.
כעבור שתי דקות, נשארו שלושים ואחת שניות לזמן הניצחון שקבעתי לעצמי.
00:31.
נותרו 5 שחקנים בקבוצה השנייה. בקבוצה שלנו כולם עוד נותרו. כרגע, משום מה, הייתי מלא מרץ.
"טוב, כולם, בואו נסיים את המשחק!" הצעתי לעבר הקבוצה שלי בחיוך.
"אווו, עכשיו נקסט מתחיל לשחק!"
נשמעו צחקוקים של התרגשות מהקהל, והקבוצה שלי החלה מחייכת. אולי מישהו זכר את הניצחון שלנו בפעם ההיא שהחלטתי שננצח. ליו זרק לעברי את הכדור. תפסתי אותו ביד אחת, על פניי מתפרס ערמומי.
מתחילים.
00:00. המשחק נגמר. השחקן האחרון נפגע מהכדור. נשמעה שריקה חדה, וכולנו נעמדנו. התנשפתי בחיוך. בשלושים שניות, פסלתי את חמשת השחקנים הנותרים. עיניי זעות באוויר, סוף סוף משהו שאני טוב בו. ניצחון בשלוש דקות ועשר שניות בדיוק.
"כיתה E ניצחה!" הכרוז הכריז, ובקהל האסירים והסוהרים נשמעו מלמולים נרגשים, תרועות וקריאות בוז. המהמרים שבהם נשמעו חזק בהמון- כמה קיללו והתעצבנו, כמה שמחו והתפארו. אסירים התערבו ביניהם, סוהרים הימרו באגרולי זהב וכסף על התוצאות.
כשירדנו מהמגרש, דמות עצרה אותי מהצללים.
"יפה מאוד, נקס-טי." הקול האיטי החלק של האח הבכור מכיתה A2, לור, עצר אותי, גורם לחיוך חסר הומור לעלות על פניי.
"אז החלטת להופיע?" שאלתי.
"משחק מצוין." הוא התעלם ממני, הקול החתולי שלו לוכד אותי, כמו נמר שמשחר לטרף. כבר שחכתי איך זה לעמוד מולו. יכולתי לראות את פניו במטושטש בצללים. החיוך שעליהן היה אמיתי משלי.
"תודה." אמרתי באיטיות.
"אבל," הוא המשיך, "אילו היית בקבוצה שלנו... באמת היית יכול לממש את כל הפוטנציאל שלך."
חשקתי את שיניי. ידעתי שזה יגיע. החברים שלי, גאונים ומבריקים ככל שיהיו, לא הרשימו את שני האחים. להפך, השניים ראו בהם מופרעים ומוזרים שרק יפריעו לי בעתיד.
כאילו שיש לי עתיד. כאילו שיש להם זכות עליי.
פעם, לפני עשר שנים, הם חשבו שאני חצוף כשהתנגדתי אליהם כשהם היו בשלטון אצל האסירים, והתרשמו ממני כשניצחתי בריונים גדולים ממני. בכל תקופה היו אסירים שעלו לגדולה וניסו להשליט טרור בכלא, אבל רק השניים האלה הצליחו לאורח זמן והיו בלתי מעורערים. גם בתקופות השקטות שלהם, הם המשיכו לעבוד מאחורי הקלעים. על שניהם הייתה מקועקעת רושו: הרבה פושעים הגיעו מרושולנד, כיוון שהיא הייתה העיר עם הכי הרבה תושבים בקולורלנד, אבל השניים הללו היו מיוחדים. האח הצעיר, אלם, התעניין בי מתוך סקרנות, בצורה קצת לא בריאה, אני חושב. קשה לי לומר. האח הגדול ראה בי פוטנציאל. אבל מעולם לא ביקשתי את חסותם. להפך, התנגדתי אליה. לא שזה שינה להם. הם החליטו שאני מוצא חן בעיניהם, ומאז כמעט לא הציקו לי בריונים. אני חושב שהסיבה העיקרית שסירבתי להם הייתה בגלל מיו. אבל זה סיפור ישן.
"אם היית בקבוצה שלנו, יכולת לסיים את זה תוך דקה וחצי. מחצית מהזמן." הייתה בקול שלו פשטות. קביעת עובדה.
חרקתי שיניים. "אני בספק שהייתי יכול."
"אז אתה לא בוטח ביכולות שלך?" קולו היה משועשע ועוקצני, כמו קריאת תיגר.
"אני לא בטוח ביכולות שלכם," עניתי בשלווה, למרות ששנינו ידענו שזה לא נכון- לור ואלם היו גאונים. גם שאר האסירים בכיתה A2 לא היו טיפשים- הם הרי זכו להשכלה כלשהי או שנולדו חדי הבחנה וקליטה מהירה. אבל...
"החברים שלי טובים מכם." אמרתי בעזות מצח, אולי קצת בחוצפה. אבל בכלא נימוסים זו בחירה.
"כמובן," הוא המשיך בקול המלחשש שלו, "שאני יודע להעריך את הפוטנציאל שלהם. הנערה ששמה מיילה... איד... וגם החדש שלכם... הם באמת מוכשרים. אחי לא מצליח לראות זאת, כי הוא עיוור מהעניין שלו בך, אבל אני כן."
"אז-"
"אבל הפוטנציאל שלך גדול בהרבה משלהם."
כמעט נהמתי בתסכול. לא אכפת לי מפוטנציאל! אני רק רוצה להיות עם החברים שלי.
"שמעתי על ההתערבות שאחי עשה. מעשה מטופש. אבל בכל מקרה, בחרת טוב. כשננצח, תעבור אלינו. כשתראה מה תוכל לקבל, אני בטוח שלא תצטער."
גלגלתי את עיניי. הוא ידע מה העמדה שלי בנוגע לדבריו, לכן אפילו לא טרחתי להתווכח.
"אה, ולגבי החדש שלכם... משהו גרם לי לחשוד... כדאי שתיזהר. אח שלי שונא אותו בגלל העניין שלו בך, ובגלל זה הוא עיוור להרבה מאוד דברים. אבל... 'לוקה'... ההתנהגות והצורה שבה הוא נלחם, מזכירה לאחד מהחבר'ה שלי-"
"נקסט!" את קולו קטע הקול של שלי, מרחוק, שקראה לי להצטרף לשאר הקבוצה. השאר הביטו לעברי, לא מבינים למה אני מתעכב.
"אני הולך," אמרתי ללור, נוקשה. "ואני בוטח בלוקה." לחשתי בקשיחות.
"ממ. אני לא יודע להגיד אם זה מתאים לך או לא. בכל מקרה, אני עוד אחקור קצת. אל תפסיד לפני שנשחק מולכם."
הסתלקתי משם במהירות. הרגשתי שמבטו עקב אחריי עד שהגעתי לחברים שלי. שנייה לפני שהוא נעלם, ראיתי את עיניו השחורות מביטות בי. הכרחתי את עצמי להתעלם.
"מה קרה?" איד שאל אותי. כולם הביטו בי.
"כלום. רק דיברתי עם מישהו."
כשהתיישבנו, מחכים למשחק הבא, לוקה נגע בידי. ווין חזר אליי, מנמנם לידי.
"הכל בסדר?" הוא שאל, מטה את ראשו.
הרגשתי בחום מזדחל במעלה גבי. "כן. הכל מצוין."
היססתי אם לספר. לא באמת קרה שום דבר. רק הדברים הרגילים שאלם ולור מציקים לי לגביהם.
זכרתי מה לור התחיל לומר לגבי לוקה, ולמרות מה שאמרתי ללור, החשש החל לכרסם בי. אבל לוקה נראה כל כך תמים עכשיו, מביט בי בשאלה על הספסל לצידי, שפתיו נפסקות לחיוך קטן כשהוא רכן ללטף את ווין.
עצרתי את עצמי. זה לוקה. הבחור השובב, המקסים, שהחלטתי שאני בוטח בו עד כמה שאפשר. למה אני מתלבט?
נשמתי עמוק. החלטתי לבטוח בו, ופשוט לשאול אותו. "לוקה... מאיפה למדת להילחם?"
הוא הפנה אליי מבט מופתע, ואז חייך. "אז זה מה שהטריד אותך. תיארתי לעצמי שתשאל בסופו של דבר... הופתעתי דווקא שבחרת להניח לי ולא לשאול אותי שאלות עד עכשיו."
חייכתי מעט, "אני לא שואל שאלות אישיות אם הבן אדם מראה סימנים שהוא לא רוצה לענות, אלא אם זה חשוב." הסברתי בקלילות.
לוקה הטה לעברי את ראשו, "קיוויתי שעשית את זה כי בטחת בי." הוא לא נראה מאשים או מאוכזב, רק מהורהר.
חייכתי בהתנצלות קלה. "קשה לי לבטוח באנשים במהירות כזו." וסוף סוף זו הייתה האמת.
הוא רק חייך בחזרה. "תיארתי לעצמי."
לאחר מכן הוא רק התיישב לידי, בוהה באוויר. הקבוצות שעל המגרש התכוננו למשחק.
"מאבא שלי." הוא אמר, בשלווה, אפילו נוסטלגיה.
"מה?" שאלתי בבלבול.
"מאבא שלי למדתי להילחם, כשהייתי קטן. אחרי זה התאמנתי לבד, או עם אנשים אחרים שהסכימו ללמד אותי." הוא אמר, ואני קלטתי שהוא ענה לי על מה ששאלתי.
"אבא שלך לימד אותך? הוא בטח היה לוחם מדהים, אם ככה. מי הוא אבא שלך?" שאלתי, מביט בו.
השיער שלו נפרע ברוח. העיניים שלו קיבלו את צבע השמיים, כחול-תכלת נקי, עם עננים לבנים ששטו ברוח. אבל ניצוץ הזהב עוד היה שם.
"אתה בטח לא תכיר את השם. קוראים לו סול." הקול שלו היה קליל, מהורהר. הוא שתק, אבל השתיקה היתה נעימה. מלטפת. סול.
השם היה זר, לא שמעתי אותו מעולם.
אני בטוח.
אבל... משהו, שבריר של זיהוי דגדג לי בזיכרון. לא הצלחתי לתפוס אותו. אולי זה קשור למיו?
הפנתי את מבטי אל הפרופיל של לוקה. חיוך משוחק, מהורהר קישט את פניו, השיער האדום הרך צונח סביב פניו, מלטף את עצמות לחייו. הרוח חלפה בינינו, מסחררת את הבגדים הפשוטים שלנו.
ישבתי, מהורהר. מופתע, אולי. כי כשישבתי שם, עם החברים שלי, עם לוקה, חשבתי, 'זה כיף, פשוט לשבת, להנות זה בחברת זה.'

בסוף המשחק האחרון השריקה נשמעה, ותרועות הקהל קטעו את השקט. רק שש כיתות יעלו לשלב הבא במשחקים, ועכשיו נלחמו על המקום הזה כיתות A1 ו-C3. בינתיים, אנחנו נהנינו מהמופע עד למשחק הבא שלנו- הרי, אנחנו משחקים פעמים.
כעבור שעתיים נראה על הלוח:
B2 vs E  ניצחון: E
A1 vs C3  ניצחון: C3
A2 vs D3  ניצחון: A2
A3 vs D1 ניצחון: A3
B1 vs D2 ניצחון D2 :
B3 vs C1 ניצחון: B3
ואז הגיע תורינו בפעם השנייה.
אנחנו נגד כיתהC2 , שעוד לא הייתה. ניצחנו במהירות, יורדים מהמגרש כעבור מספר דקות ארוך מהמשחק הקודם. רצינו שיחשבו שהתעייפנו.
ועכשיו התחיל החלק השני של המשחקים. אנחנו מול A3. ואם ננצח, אז אנחנו מול A2. אם ננצח אותם, נהיה במקום הראשון בתחרות הראשונה ונקבל את היתרון. גם מקום שני מקבלים יתרון, אבל של המקום הראשון גדול בהרבה.
הרגשתי את מבטו של אלם. אנחנו חייבים לנצח מקום ראשון.
עלינו למגרש, מול כיתה A3. הפושעים הכי חכמים ומלומדים, דרגה 3. כמעט ברמה של A2, להם היו את התאומים.
כיתה E, הכיתה שלנו, התאספה במגרש. אנקו-צ'אן נעצה בנו מבט זועף, אבל הציעה לנו סוכריות בעטיפות כתומות. "קדימה, סוכריות. תראו קצת מהאנרגיה הבלתי נגמרת שלכם. לשם שינוי אנשים לא רוצים שתשבו ותשתקו, אז תנצלו את זה."
העידוד הצולע והמחמם את הלב גרם לנחישות שלנו להתעצם. ננצח. השלב הזה לא חשוב כל כך, אבל היתרון ההתחלתי אומר הרבה.
התכנסנו, ויצאנו לדרך.