לקפוא - הרמוניית הכוכבים |1|

פרק 13

למחרת בבוקר, התעוררתי, מתמתח. אחרי שהתלבשתי והתארגנתי, ירדתי למטה לארוחת הבוקר. כל החברים שלי כבר היו שם, מברכים אותי בבוקר טוב. ווין קפץ לעברי.
"זה היום, לא?" מיילה זרקה לאוויר. היום...?
מצמצתי, "זה כבר הזמן הזה בשנה?" שאלתי בתמיהה. היא חייכה אליי, "כן, כן, גם אני שכחתי מזה לגמרי. אבל זה כל מה שהסוהרים מדברים עליו בחדר הכביסה ובמסדרונות, אני אומרת לך."
חייכתי, נושף קלות. "אז זה אמור להתחיל היום. אני מקווה שהתוכניות שלנו יהיו בסדר. אולי זה דווקא לטובה. אז... זה אומר שאת ואיד תצטרפו אלינו היום? אנחנו לא יכולים להפסיד בצורה כזו מול החדש. לפחות לא בלי להראות קצת מה אנחנו מסוגלים..."
איד הרים את מבטו בחיוך. "אתה צודק. אי אפשר להפסיד כשהוא רק הצטרף."
לוקה הרים את מבטו בבלבול, מהצלחת שלו. "על מה אתם מדברים?"
כולנו חייכנו. "אתה תראה בכיתה," אמרתי לו, והוא הביט בי בשאלה. "מה?"
כשנכנסנו לכיתה, התיישבנו במקומות, ראיתי שהוא מתוח מהרגיל: כנראה מנסה להבין על מה דיברנו. הפעם איד ומיילה הצטרפו אלינו, יושבים במקומות הריקים ששמורים להם. הבטתי עליהם בחיוך. שניהם כבר היו שקועים בקרב הורדת ידיים של מיילה עם טרוי, הקורבן המסכן שלהם, שמהר מאוד יצטרך קרח או יוותר בכאב.
ווין ישב לידי, ואני ליטפתי את ראשו בהיסח הדעת. אף אחד מאיתנו לא הוציא את הדפים, יודעים מה עומד לבוא. לוקה הביט בי בהפתעה כשאמרתי לו שישאיר אותן בפנים. לא נשתמש בהן.
שלי התקרבה אלינו. ליו לידי שיחק בקוביית עץ עשויה משבצות, ונראה מאוד מתוסכל, ואסטין לידו צחק עליו. טוב, אסטין די טוב עם הצעצוע הזה.
"למה אתם לא מוציאים חוברות...?" השאלה של שלי גרמה לי להביט בה. "יש את זה היום... אם את זוכרת."
"אה.... זה. איך שכחתי..." היא חייכה, וחזרה למקום שלה. אבל משהו בפניה היה קודר- מה היא יודעת על זה? משהו שאני לא יודע? אני יודע שמאז ומתמיד היא לא אהבה את הזמן הזה בשנה. אבל למה?
לוקה דפק את ידו על השולחן בייאוש. "זה מתחיל לחרפן אותי. על מה אתם מדברים? מה זה זה?"
"תירגע," נופפתי בידי, "אנקו-צ'אן תכף תסביר הכל."
כאילו על פי סימן, אנקו-צ'אן נכנסה לכיתה, זורקת את הקלסר שלה על השולחן.
"בוקר, סוכריות. כמו שאולי אתם זוכרים, היום זה היום. אה, יש ביניכם סוכריות חדשות," היא העיפה מבט בלוקה, "לכן אני אכריז על כך מחדש, וכל העניין הזה. מהיום, מתחילה תחרות הכיתות השנתית של הכלא!" היא הכריזה, מנופפת בידיה משיעמום, ממלמלת משהו על זה שלא משלמים לה מספיק. נשמעו כמה מחיאות כפיים מהוססות. "במשך כמה שנים, כיתה E הייתה במקום האחרון, בגלל חוסר ההתעניינות של המשתתפים בתחרות." היא נעצה בנו מבט, וכל בניין 13 שקעו במקומות שלהם במבוכה.
"כמובן, היו לכיתה E כמה ניצחונות מפוארים. הם קרו בעיקר בשנים שבהם היה פרס שאחד מהסוכריות פה או כמה מהן רצו, או שהכיתה שלנו התערבה עם כיתה אחרת על הניצחון, או בגלל שזה היה יום של מצב רוח טוב בשביל אחד מהסוכריות פה."
בניין 13 התכווצו עוד יותר במקומותיהם. זכרתי את היום ההוא שבו היה לי מצב רוח ממש טוב, והחלטתי שאם כבר אז כבר, ננצח בתחרות. יום לאחר מכן היה לנו את הניקוד הכי גבוה שיכל להיות. כמעט גיכחתי בסיפוק, אבל המבט של אנקו-צ'אן שיתק אותי.
"אז, בגלל שהשנה יש לנו סוכריה חדשה, אני מקווה מאוד שתתאמצו לנצח כדי לא לבייש אותנו בפניו."
"כן, אנקו-צ'אן!" קראנו, והיא הזעיפה מבט.
"טוב, ועכשיו לכללים. ה-"
"יהיה פרס שווה השנה?" אסטין קטע אותה. המבט שלה גרם לו להירתע לאחור. לאחר מכן אף אחד לא העז לקטוע אותה יותר. לפחות לא ברבע שעה הקרובה.
"אתם יודעים מה הכללים. יש את התחנות, ובכל אחת אנחנו שולחים נציג, כמה נציגים, או את כל הכיתה, כדי להתחרות בנושא כלשהו. אף סוכרייה לא יכולה להשתתף יותר מעשר פעמים. הניקוד הוא כיתתי, אבל יש גם ניקוד אישי. בתום שבועיים ושלושה ימים, תיגמר התחרות, ויכריזו על הניקוד הסופי. המקום הראשון, השני, והשלישי יקבלו פרס.
הפרסים השנה הם כאלה:
במקום השלישי, הכיתה תוכל לקבל לוח חדש או ערכת עטים חדשה, משהו לשיפור הכיתה או המדים שלכם. הכלא יממן את המוצר. כמובן, שזה לא יעלה לכם לראש. אתם עדיין אסירים פה, ואם מישהו יתנהג לא יפה הוא ייענש בחומרה. אבל זהו הפרס," היא אמרה, מביטה בנו כשנעצנו בה עיניים, ללא התרגשות מיוחדת.
"אל תתנהגו כמו דגים. אם זה לא מוצא חן בעיניכם, אני אשמח לקבל כיסא נוח יותר במקום." היא טפחה על כיסה העץ הישן שלה שעמד בראש הכיתה ליד הלוח.
"הפרס על המקום השני הוא קבלת פטור לכל אחד מהאסירים שבכיתה. זה יכול להיות פטור מעונש, ממטלה, וכן הלאה." עכשיו נשמעו קריאות נלהבות. הפרסים השנה שווים.
"והפרס למקום הראשון..." היא שתקה לרגע כדי ליצור רושם, "הכלא ימלא משאלה אחת של תלמידי הכיתה."
נשמעו שריקות, וכולנו עצרנו את נשימתנו: הפרס הראשון בדרך כלל לא היה בסדר גודל כזה. כל בניין 13 החליף מבטים נרגשים. יכול להיות שהפרס הזה הוא המפתח להצלחת התוכנית שלנו. המבצע של החדירה לבניין 0 הוא בעוד טיפה פחות מחודש, אבל אנחנו נספיק להשתתף בתחרות לפניו. בהחלטה, כולנו מחייכים זה לזה, ידענו שאנחנו צריכים את הפרס הראשון הזה.
אנקו-צ'אן נראתה מרוצה מהמבטים שלנו. "יפה מאוד, סוכריות. ואני מצפה שתנצחו," היא אמרה לנו.
זה היה הקסם של אנקו-צ'אן, הסיבה שהערכנו אותה. רוב המורים שהיו לנו לא ציפו מאיתנו לכלום. להפך, הם ציפו שנהיה במקום אחרון. היינו אסירים, אחרי הכל, ועצם זה שזכינו ללמוד היה משהו שרבים מחו עליו. ועוד היינו הכיתה האחרונה, כיתה E. היו את הדוחים, שקרו לנו 'עצלנים', שהעליבו אותנו וזלזלו בנו- מנסים להוציא עלינו את העצבים שלהם. ידעתי שזה בדרך כלל התסביך שלהם עצמם- הם נתקעו לעבוד בכלא בתור מורים. היו את 'הנחמדים', שאמרו: 'זה לא נורא אם תגיעו למקום אחרון. זו בסך הכל תחרות, זה בסך הכל מבחן'. זה היה מתסכל ודוחה. אנחנו לא צריכים רחמים מאף אחד.
אבל אנקו-צ'אן הייתה שונה. היו לה ציפיות מאיתנו. היא סמכה עלינו. היא חייכה אלינו. אנקו-צ'אן, עם הפנים הזועפות שלה, הייתה השמש שלנו.
זכרתי שכשרק פגשתי אותה, לא הבנתי מה הקטע שלה. היא הייתה יצור מוזר מבחינתי.
נכנסתי אז למשרד שלה, אחרי השיעור, והתיישבתי מולה על הכיסא. היא הייתה באמצע עבודה על כמה ניירות, ולא טרחה להרים אליי את הראש.
"את. למה את קוראת לנו סוכריות?"
אני לא יודע למה שאלתי את זה. היו לי מיליון שאלות שיכולתי לשאול אותה. יכולתי להתחיל בנימוס, להציג את עצמי. אבל בגלל חוסר הנימוס המובהק שלה, הרגשתי בנוח שלא לעשות את זה.
עכשיו היא הרימה אליי את ראשה.
"איך אתה רוצה שאני אקרא לכם? אסירים?" היא נענעה בראשה, "זה לא נשמע כל כך הרבה יותר מדכא?"
אני זוכר את ההרגשה שניצתה בי כשהיא אמרה את זה. את שבריר החיוך שעלה לי על פניי. זה היה אחרי שמיו מת, וזו הייתה הפעם הראשונה שחייכתי אחרי זה.
אני זוכר שכשיצאתי, היא שאלה אותי, "רוצה סוכריה, סוכריה?"
ואני הבטתי בידה המושטת לעברי, ובה סוכריה כחולה.
"החיוך שלך יפה, סוכריה. אתה צריך לחייך יותר." היא זרקה לעברי, ולרגע חשבתי שאולי אם הייתה לי אמא, היא הייתה נראית ככה.
כשלקחתי את הסוכריה, החיוך שלי גדל, נעשה אמיתי יותר.
הכנסתי את הסוכריה לפה. הטעם המתוק נשאר לי בפה אחרי זה לעוד הרבה זמן.