לקפוא - הרמוניית הכוכבים |1|

פרק 26

"סליחה?" אמר קול צעיר. אני הרמתי את מבטי בבהלה. מישהו מצא אותי? לברוח? להתחבא? להילחם? אני לא במצב להילחם, אבל אני יכול לנסות. ומדוע הקול נשמע צעיר כל כך?
המחשבות זרמו במהירות, כמו גם האינסטינקטים שלי- התכווצתי, מוכן לקפוץ ולפעול בכל רגע.
"היי, היי, תירגע. אני לא אעשה לך כלום," האור זז הצידה, וחשף פרצוף צעיר ויפה. השיער שלו היה צהוב-בלונדיני ויפה כמו זהב, נח סביב פניו. החיוך שלו היה עדין, השפתיים ורודות נפערות בתהייה, כשהוא פלט אוויר. העיניים שלו היו כחולות, גדולות וכמעט מחייכות, כמו שני קריסטליי קיאנייט כחולים, עליהם שמעתי סיפורים באותה שנה. תיארתי לעצמי שאילו הייתי רואה אותם, כך הם היו נראים. הוא נראה חכם, נבון. גם אחראי, אולי. הוא היה לבוש כולו לבן- חולצה ומכנסי כותנה לבנים, עליהם לא היה תג של הכלא- שגרם לי לשאול את עצמי- האם הוא באמת אסיר?
לידו היה מחובר אזיק מתחתי, שנראה משוחרר מהחצי השני שלו- תהיתי אם הוא הסתחרר או ברח.  האזיק היה נראה מעט מחריד על התמימות החריגה של הנער, כאילו לא היה שייך לשם. בעיניי הוא נראה כמו מלאך מהציורים ההם של המקדשים. נקי, יפה, לבן. אני תוהה איך נראיתי בעיניו. מלוכלך, אולי? הוא נהג לומר שנראיתי בעיניו כמו חתלתול מפוחד, אבל יפה בצורה שלא תיאמן. לא הייתי בטוח אם הוא צוחק עליי.
עכשיו אני מצטער שלא שאלתי.
אני בהיתי בו, אני זוכר. הוא הביט בי בעיניים הגדולות שלו, ממצמץ. הוא בחן את החבורות שלי, את המבט הנחוש והחושש שלי, ואת הפינה החשוכה. ואז הוא חייך אליי. חיוך עצוב, עדין. אני לא הכרתי סוג כזה של חיוך עדיין. בהיתי בו במבט לא מבין, נזהר.
הוא חייך אליי, מושיט אליי יד אזוקה- "בוא, אני אעזור לך. אני לא אפגע בך, מבטיח."
כן, זה היה מוזר. המחווה, והעובדה שהוא היה בגילי- למה שילד בן 11 יכנס לכלא?
אני התקדמתי קדימה. צעדתי בחשש, אוחז בתחבושות בחוזקה. הגעתי לידו, במרחק זהיר ממנו. בהיתי בכף היד שלו. לא ממש הבנתי מה הוא רוצה שאעשה איתה- וגם לא רציתי לגעת בו. לא הייתי בטוח לגביו. הוא היה חדש, לא מוכר, ואני הייתי זהיר. הוא פלש לטריטוריה שלי, שאף אחד לא גילה עליה לפניו, ולא בטחתי בו. חוץ מזה, הייתה לי מן תחושה כזו, שלא יכולתי להסביר. כאילו אני אטמיע אותו אם אגע בו, בזכות ובטוהר האלה שלו.
יצאתי לבסוף מהפינה החשוכה, עומד במסדרון, לא יציב, ונכון לברוח בכל רגע. החלטתי שיהיה בטוח יותר להיות איתו במרחב גדול, בו אוכל לברוח. הוא לא היה מאיים. לא. הוא בהחלט לא היה מאיים. הוא היה בגובה שלי, והוא עמד בפשטות, אבל הקרין הילה שקטה, מעין עוצמה מלאת ביטחון בעצמו, בערכים שלו. החיוך העדין שלו עדיין היה על פניו. "מי אתה? לא ראיתי פה ילדים בגילי מלבדך." הוא שאל בתמיהה שקטה. צמצמתי את עיניי, מתנודד בחוסר ביטחון.
"בוא, אני אעזור לך לחבוש את הפצעים." הוא הציע בחיוך קל כשלא עניתי. הוא לא שאל ממי קיבלתי אותם, עדיין לא. אולי ניחש, ואולי הרגיש שיפחיד אותי יותר עם החטטנות. אני עדיין בהיתי בידו המושטת, ולחלופין בעיניו.
"אני מיו. ואתה?" הוא שאל שוב.
הסוהרים קראו לי נקסט, בגלל הפתק שהיה במעיל השחור שהגעתי איתו. כשהאסירים שמעו אותם קוראים לי כך, גם הם התחילו לקרוא לי כך. זה היה השם שלי. לא היה לי שם אחר. אבל בכל זאת זה לא בדיוק היה השם שלי. לא עניתי.
כשראה שאני לא מתכוון לענות, הוא התקדם לעברי, במהירות אבל בזהירות. כאילו הייתי חיית פרא שניסה להתיידד איתה. ואולי באמת כך היה. "בוא, צריך לטפל בפצעים האלה," הוא אמר, משפט שהייתי עתיד לשמוע עוד הרבה. בקולו הייתה מן עיקשות שלמדתי להכיר אצלו- הוא תפס בידי בעדינות, והוביל אותי אחריו. מרוב הפתעה אפילו לא התנגדתי. הבטתי בתדהמה בידו האוחזת בידי, נגרר בעקבותיו. התבוננתי בגבו. השיער הבלונדיני שלו נע מאחוריו, ונדמה שהיה מאין זוהר סביבו. הוא היה נראה בעיניי כמו נסיך, או רוח רפאים מוזרה.
יכולתי לנטרל אותו בשנייה. יכולתי לברוח. יכולתי לפצוע אותו. לא עשיתי אף אחד מהדברים האלה.
לא היה נראה שהיו לו כוונות רעות, ואני נמלאתי סקרנות. בניגוד לקול ההיגיון, הלכתי בעקבותיו. אני חושב שבאותו הרגע התנפץ החוק שהיה לי ושפעלתי לפיו: "אל תתערב במה שלא נוגע אליך, ומה שלא נוגע אליך לא יתערב לך." פה הוא נשבר. רק בגלל ילד מסתורי עם חיוך שונה.
הילד הוביל אותי אל חדר 106 בבניין 13. אל החדר שלו. הוא הושיב אותי על המיטה, בזמן שאני הסתכלתי סביבי בהשתוממות ובחשדנות. ואז הוא הוציא ערכת עזרת תחבושות ופלסטרים מהשידה.
הוא התיישב לצידי על המיטה בזהירות, מביט בי. אני בהיתי בו, כמו מנסה להבין אותו. הוא חייך אליי, מטה את ראשו בשאלה, ואני הזעפתי את פניי, מסיט את מבטי. יכולתי להרגיש את החיוך שלו מתרחב.
"אז אתה יכול להראות רגשות מלבד זהירות ואיום," הוא צחק. נעצתי בו מבט זועם. הוא הרים את ידיו. "סליחה, סליחה." הוא הפסיק לצחוק ורק חייך אליי. הוא הושיט את ידו, ואחז בידי בזהירות. עקבתי אחרי תנועותיו. הוא הוציא תחבושת, וניקה וחבש בזהירות את הפצעים שלי. האזיק השתלשל מידו, מפריע לו מעט. הבטתי בו מבעד לריסיי. הוא עדיין נראה בעיניי יפה, כמו תעלומה מסתורית. העיניים הכחולות שלו היו מרוכזות בעבודה. אולי ככה גם אני נראיתי בעיניו. תעלומה.
הוא הפסיק לשאול שאלות, כנראה הבין שלא אענה עד שאבטח בו. "אני מיו," הוא חייך אליי שוב בשעה שגמר לחבוש את הפצעים שלי. לראשנה, התחבושות שלי היו נקיות ונחבשו במו שצריך. הפצעים שלי נוקו כמו שצריך. קשה לעשות את זה בצורה טובה בעצמך. בחנתי את החבישה, והחלטתי שזה מוצא חן בעיניי. אבל שנאתי את העובדה שמישהו עשה את זה בשבילי, ושהייתי תלוי במישהו. אבל... הוא בכל זאת עשה משהו בשבילי. גם אם הוא היה קצת מוזר, הרגשתי צורך לתת בחזרה משהו לחיוך העדין הזה. ולו רק כדי לא להישאר חייב. שנאתי להיות חייב.
סרקתי את החדר. ואז קמתי, נגשתי אל 'מיו' בזהירות, העברתי את ידי על מפרק ידו, ידיי מרפרפות על העור הרך והבהיר, ושנייה לאחר מכן האזיק ירד, נופל בצלצול מתכתי לריצפה- ואז קמתי, וברחתי משם במהירות, משאיר את מיו המופתע מאחורי.
מאוחר יותר, בערב, העברתי את ידי על התחבושות. יכולתי עדיין להריח מעט ממנו, ממגעו- ריח קסום של אוכמניות וורדים. ריח שלא הכרתי.
באותו ערב, אחרי הארוחה- אותה לקחתי לפינה, מתבודד בשקט- קראו לבניין 13 להתאסף. היו בו מעט אנשים- רק האנשים שנשארו למאסר עולם, והגיעו מסיבות מיוחדות מאוד. הם לא היו רבים.
עמדנו כולנו מול הסוהר, שהכריז על אסיר חדש שיצטרף לכלא לבניין שלנו.
מאחוריו הגיע מיו, בחיוך העדין שלו. עכשיו היה על החולצה שלו תג של הכלא, והמספר: 1303 מוטבע עליו. זה היה מוזר מאוד- המספר 3 בתור מספר הזהות שלו?
אני הבטתי במיו מהצללים. כשזיהה אותי בהפתעה קלה, ואולי בשביעות רצון- הוא חייך אליי את החיוך שלו. אני לא חייכתי בחזרה. אבל גם לא הסטתי מבט, בוהה. הוא הציג את עצמו, אבל את השאר כבר לא שמעתי. רק הדהדו בראשי המחשבות: 'הוא עומד להיות בבניין שלי. הוא עומד להישאר. היצור המוזר הזה שהגיע בפתאומיות לחיי, וקרע את החושך, עומד להישאר'.