לקפוא - הרמוניית הכוכבים |1|

פרק 22

התעוררתי לאט, מתיישב. כאב חד באזור ביטני, אבל לא נורא. מצמצתי, העולם מתחיל להתבהר סביבי.
"תשכב, אתה עוד מטושטש," נשמע קול מימיני, קול שיכולתי לזהות: מיילה. נשכבתי באיטיות, מציית. משהו רך וכבד נשען על הברך שלי. יכולתי לזהות את הכובד המוכר והריח שאפף אותי: ווין.
"איפה אני?" שאלתי בטשטוש. קולו של אסטין הוא זה שענה לי:
"אתה אצל ד"ר מנטה, במרפאה. נדקרת בבטן... פצע חלש ושטחי יחסית, אבל התעלפת מאובדן דם. אתה אמור להיות בסדר עכשיו, אבל..." הקול שלו נחלש, כנראה מתוך דאגה. ידיו רעדו, יכולתי לזהות בזווית עיניי. עכשיו, אחרי שהבלבול והחולשה עברו, יכולתי להתרומם בקלות רבה יותר. להפתעתי, ראיתי שהוא צדק: הרגשתי טוב למדי, מלבד הכאב הקל בצד הבטן, מפצע חבוש היטב.
התבוננתי סביבי. אסטין ומיילה אכן עמדו לצידי, ולידם במרחק מה, עמד לוקה. פניו נראו אכולות אשמה וגם זעם מוסווה, כנראה על כך שנפצעתי. הוא מאשים את עצמו, הבנתי, ואת מי שדקר אותי.
הבטתי לעבר לוקה, ונראה שמיילה הבינה: "טוב, נשאיר אתכם פה כדי שתדברו. לוקס יסביר לך כל מה שקרה אחרי שהתעלפת," ובזאת היא גררה משם את אסטין המוחה והמבולבל, ששלח אליי מבט מלא דאגה. ווין נשאר על מיטת החולים שלי, ונראה עייף- ברגע שהוא ווידא שאני בסדר בכמה ליקוקים הוא הניח את ראשו ונירדם.
כשהדלת נסגרה, לוקה הביט לעברי ומיד הסיט את מבטו. כמעט בבושה. לפתע ראיתי בו את הנער בן שמונה עשרה בלבד שהיה- נער צעיר אדום שיער ולא תמיד בטוח בעצמו, כמו עכשיו. בחור צעיר שנער אחר נדקר לו בידיים, גם אם בשטחיות.
"אני בסדר, לוקס. תראה," אני מושיט את ידיי. "אני יכול לרוץ עכשיו קילומטרים," ניסיתי לגרום לו לחייך, מאמץ שריר בגאווה כדי להוציא ממנו חיוך, אבל הוא רק התקדם אליי בדאגה.
"שלא תעז לנסות," הוא הזהיר אותי. צחקתי, מרים את ידיי. "לא אעז," אמרתי, גורם לשבריר חיוך לקשט את שפתיו, שמיד נמחק כלא היה. הקלה התפשטה בי כשהאווירה הוקלה. אבל אז הוא נשך את שפתיו: "אני... אני כל כך... זה היה באשמתי, נקסט. אני כל כך מצטער... לא חשבתי... חשבתי שרק תגבה אותי, שלא תצא בעצמך לעדר האסירים הזועמים האלה..." הוא גמגם, קולו מלא צער ואשמה.
חייכתי חיוך עדין, נותן לו אגרוף בכתף, "איך זו אשמתך?"
"אמרתי שאני אגן עלייך..." הוא מלמל, ואני הבטתי בו בהפתעה. אז הוא התכוון לזה?
"אתה שוכח גם אני חלק מ-'האסירים הזועמים האלה'? אתה יודע שאני נלחם טוב. שום דבר לא קרה באשמתך, לוקה." חייכתי אליו חיוך מעודד. הוא הרים אליי מבט בעיניים זהובות, שסרקו אותי עד שהוא נאנח, מרפה מהעניין.
"אבל אתה באת לשם כדי להציל אותי. יכול היה לקרות לך משהו יותר גרוע..." עוד היה לו משהו להוסיף.
"אבל לא קרה." אמרתי לו, מביט מטה. "זו לא הפעם הראשונה שאני כאן מפציעות כאלה ואחרות. אני רגיל לזה, אז זה בסדר."
אבל היה לי עניין יותר חשוב לטפל בו: "לוקה, מה קרה אחרי שהתעלפתי?" שאלתי אותו, והוא הרים את עיניו.
"בדיוק כשהתעלפת, ליו מצא את המטמון," הוא סיפר לי בשקט. "אני זעמתי, לא יכולתי להאמין. העפתי את האדם ההוא ממך, אני לא יודע מאיפה הוא הביא סכין. זו הייתה סכין פשוטה, משהו שאפשר להחביא במגף. אני אומר לך, האיש הזה היה משוגע. הכיתה שלו תיענש על כך, כיתה A2. אחרי זה הרמתי אותך, ורצתי לבניין 1, למרפאה. בינתיים השופט והסוהרים הגיעו, ועשו סדר בכל הבלגן. אנחנו ניצחנו. אבל לא היה לי אכפת מזה באותו הרגע," הוא הודה, "רק חשבתי על איך להביא אותך למרפאה. הפצע שיטחי, אבל ירד הרבה דם, וההלם כנראה מנע ממני לחשוב בהיגיון. לא הצלחתי לעשות משהו טוב יותר מאשר לחבוש לך את הפצע בחתיכת בד שקרעתי מהחולצה שלי באותו רגע." הוא סיפר לי בשקט, ואני שמתי לב פתאום לחולצה הקרועה שלו
"תודה." אמרתי בשקט. הוא חייך אליי בחמימות, וקצת עצב. "פעם הבאה אני לא אתן לזה לקרות," הוא החליט, ואני חייכתי אליו, מהנהן בחיבה. ואז סרקתי אותו שוב, מהעיניים העייפות והשיער הפרוע, אל הדם המרוח על הלחי: "רגע, אז נישארת פה כל הזמן הזה? בלי ללכת לנוח או להחליף בגדים?" שאלתי פתאום, מביט בדאגה בידיו שעד עכשיו לחצו אחת על השנייה וכעת נרגעו, נחות משני צידי גופו.
"אני בסדר," הוא מחה, אבל אז ד"ר מנטה נכנסה: "הבחור שלך פה לא הסכים לעזוב אותך, למרות שאמרתי לו שזה פצע שיטחי ועברת דברים גרועים מזה," והיא נעצה בי מבט מאשים, כנראה על כל הצרות שהסתבכתי בהן וגרמתי לה לטפל בי בגללן. לוקה הסמיק מעט, מביט הצידה, מצמצתי אליו בתמיהה, פולט חיוך משועשע.
ד''ר מנטה בחנה אותי, ואמרה, "ישנת שלוש שעות. הם אמורים להכריז עכשיו על תוצאות התחרות, בעוד כ..." היא הסתכלה מהחלון על שעון השמש, "חמש דקות."
"אני יכול לצאת?" שאלתי אותה, למרות שבכל מקרה הייתי יוצא- והיא ידעה את זה.
"כן, אתה יכול." היא נאנחה. "יום-יומיים וכל מה שיישאר הוא סימן קטן." היא פסקה בחיוך קל, ואני קמתי מהמיטה בניצחון, גולש למטה ונאנק קלות. צעדתי עם לוקה בבגדים הלבנים של המרפאה לכיוון היציאה מהבניין. ווין התעורר כשירדתי מהמיטה, ועקב אחריי החוצה.
"אתה בטוח שאתה בס-" לוקה התחיל לשאול, אבל אני השתקתי אותו עם חיוך. "אני בסדר גמור, זה רק פצע קטן. וחוץ מזה," חייכתי אליו, "תנחש מי ניצח בהתערבות עם כיתהA2 ? אני חייב לראות את הפרצוף של לור," אמרתי בערמומיות, ולוקה נאנח. "לפעמים אתה כל כך חסר היגיון וחסר אחריות," הוא קטן, אבל הוא אמר זאת עם חיוך.
אחזתי בידו, מושך אותו קדימה. "בוא נלך, מר דאגני! אפשר לחשוב שאיבדתי יד או רגל!"
כשהגענו לבמה, מייקו, ליו, איד, שלי וטרוי שאלו מיד מה שלומי. הם סיפרו שהם עשו תורות בישיבה ליד המיטה שלי, כי אסור יותר משלושה מבקרים באותו הזמן במרפאה. רוב האסירים שנפצעו כבר טופלו, והיו כמה שנפצעו יותר קשה ועדיין שהו במרפאה.
לאחר מכן, כולנו עמדנו וחיכינו למוצא פיו של השופט. נשמעו הרבה התלחשויות, אבל אני הייתי מוקף בחברים שלי והרגשתי בטוח, כמה שרק אפשר. כשהשופט כחכח בגרונו, השתררה שתיקה, פה ושם מלמולים.
"וכאן מסתיימת התחרות בין הכיתות של הכלא! כעת נכריז על המקומות:
במקום השלישי, נמצאות שתי הכיתות הבאות: כיתה ,B3 וכיתה ,C3 שתיהן עם 254 נקודות."
נשמעו מחיאות כפתיים מכיוון שתי הכיתות, התפארות וכמה התכתשויות- אחרי הכל, האסירים אוהבים להראות כוח.
"הפרס למקום השלישי: הכיתה תחליט ביחד על חידוש לכיתה שלה. זה יכול להיות כל מכשיר בגבולות ההיגיון." התרגשות, רעינות נזרקים, הכל מילא את האוויר.
הסוהרים הכריחו את האסירים להשתתק, מזכירים להם את מעמדם: זה שהם נותנים להם פרסים, לא אומר שיש להם כוח. כמו בשיטת המקל והגזר. הכלב עדיין כלב, לא משנה אם הוא קיבל מקל או גזר. נציגים משתי הכיתות עלו לבמה, מניפים יד לקול התרועות או שריקות הבוז. עולם קטן של תחרות, שלאף אחד מחוץ למקום הזה לא אכפת ממנו.
"במקום השני: כיתה ,A2 בעלת 310 נקודות." נשמעו תרועות, וגם תדהמה: כיתה A2 לא במקום הראשון?
אני חייכתי. אולי הפסדנו אז, בקרב, אבל ניצחנו במלחמה. אלם עלה לבמה לבדו, אבל יכולתי לראות את לור על אחד מענפי העצים ליד, נח בנונשלאנטיות.
"הפרס למקום השני: פטור מעונש, ממטלה, וכן הלאה, לכל אחד מילדי הכיתה." צעקות מתלהבות נשמעו, אבל גם מאוכזבות שהם לא במקום הראשון. השופט כחכח בגרונו. "עקב דקירה של אחד האסירים מהכיתות האחרות, הוחלט שכיתה A2 תקבל עונש. אבל כיוון שיש להם פטור, תוכלו להשתמש בו כדי להימנע מהעונש הזה. האם זה מה שתרצו לעשות?" השופט פנה אל אלם.
אלם הביט בו בפנים קודרות, עיניו עייפות ומעט מיוסרות, שמתי לב פתאום. כיתה A2 השתתקה, ולפתע הבנתי מה קוסם כל כך בשליטה של אלם, של שני האחים על כיתה :A2 הם היו כל כך מאוחדים, כאילו הבינו זה את זה. האסירים בטחו באלם, ואלם היה אחראי לכל האסירים שתחתיו. כך נראה מנהיג פושעים אמיתי, הבנתי. היה בו משהו מאיד, משהו ממייקו... אבל היה בו גם קסם ייחודי כשלעצמו. ואמנם הוא היה אכזרי ויכל לראות דם, אבל גם הוא לא יהיה מסוגל לסבול שמישהו יחתור תחתיו ולא ימלא פקודות שלו. אני די בטוח שהסכין לא הייתה חלק מהתוכנית שלו.
"לא," הוא אמר בקול כבד, "אנחנו ניקח על עצמנו את העונש. נעשה דבר שלא יעשה- אנחנו לא נוקטים באמצעים מגונים וחסרי כבוד כמו סכינים מוחבאות, לא בתוך משחק." קולו היה מחריד: הוא היה מזהיר ומפחיד, אבל הוא קרא לזה 'משחק': זה גרם לצמרמורת אצל כולם. "ניקח את האחריות, ונקבל את העונש. לא נשתמש בפטור." עכשיו הוא פנה ברצינות רבה אל עבר הכיתה שלו: " מי שלא מסכים, מוזמן לעשות כרצונו. אבל אני לא אהיה ערב לו יותר."
זה לא היה איום- הם יכלו לעשות מה שרצו, והוא לא אמר שהוא יפגע בהם בצורה כלשהי. אבל לרבים מהם- לצאת מצל הגנתו של אלם היה שווה ערך להתאבדות. וכולם ידעו את זה. ובאשר למי שתקע בי סכין... אני לא חושב שאלם יסלח לו בכזאת קלות- אחרת עוד יחשבו שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים מתחת לאפו. אז חלק כיבדו אותו, חלק כיבדו את כוחו- אבל אף אחד לא קם והתנגד. נראה שהם הסכימו.
"טוב ויפה," אמר השופט. פניו לא הסגירו דבר, וקולו החדגוני לא הראה שהוא חושב ששום דבר מזה הוא טוב או יפה.
"ובמקום הראשון..." השופט עצר לרגע, אולי לשם הדרמטיות- ואולי כי אף אחד לא ציפה לזה, "כיתה E בעלת 401 נקודות!"
נשמעו כמה מחיאות כפיים, בעיקר דממה, והכיתה שלי קראה בקול בחיוך, שולחים מבטים לועגים לאסירים מסביב. אבל הם לא נראו מרוצים במיוחד- כנראה בגלל איך שהמשחק נגמר. טוב, חשבתי לעצמי. למרות שזו הייתה תחרות של הכלא, תמיד כיף לנצח. אחזתי בפצע הקטן שלי, שכאב מעט בעקבות התזוזה. החברים שלי חייכו אליי, אז אני חייכתי בחזרה, שומט את ידי. עדיף לא להדאיג אותם, או להראות חולשה כלשהי. כולם צריכים לראות שאני בסדר, אפילו אחרי שתקפו אותי בסכין.
ואז נשלחו ידיים, והחברים שלי דחפו אותי לעבר הבמה. בהפתעה, מעדתי לעברה. רטנתי, זה פשוט שאף אחד מכם לא רוצה את כל תשומת הלב הזו, נכון? נעצתי בהם מבט צורב.
בעיניים צוחקות אסטין שלח לעברי נשיקה, שריחפה באוויר, מקנטרת ולועגת. אני אנקום בכם אחר כך, אמרתי בלי קול, מסמן להם ברצחנות. קיוויתי שהפצע שלי לא ייפתח על הבמה.
עליתי בלית ברירה. עם כל המבטים, שמתי לב שאני לובש רק את הכותונת הלבנה של המרפאה, וגירדתי בראשי: הופעה מגוחכת אני מראה פה, מה? לא שזה שינה הרבה. דחפתי ידיים לכיסים באדישות, כשהחברים שלי ציחקקו.
"והפרס למקום הראשון הוא משאלה אחת שניתן לבקש מהכלא!" השופט המשיך, ונשמעו תרועות. כשלא אמרתי כלום, הוא הכריז על סיום התחרות, ורוב האסירים כבר התחילו ללכת מהמקום. התקרבתי אל אלם, שהביט בפצע שלי וחשק את שיניו, מבטו מריר.
חייכתי אליו בקנטרנות, מאחוריי מתקרבים כל החברים שלי. האסירים מהכיתה שלו נעמדו מאחוריו, לור לידם, נועצים בי מבט באיום- אבל זה היה חסר תועלת, כי לא פחדתי.
"נראה ששכחת משהו," חייכתי בשביעות רצון, ולרגע הוא הביט בי, ואז חיוך עיקל את שפתיו.
"ניצחתם, מה? מי היה מאמין. חבל," הוא צקצק בלשונו, "חבל שלא תוכל לעבור לכיתה שלנו," הוא אמר, מנענע את ראשו כעת. במקרים אחרים אולי הייתי מתעצבן- לא מספיק שהוכחנו לו, שניצחנו- הוא עדיין לא מאמין שהכיתה שלי והחברים שלי לא חזקים מספיק?
אבל עכשיו, אחרי הכל, ועוד אחרי שהוא לקח אחריות על הפציעה שלי- לא יכולתי לכעוס.
"נראה שאתה שוכח עוד משהו," אמרתי בחיוך, ואסטין נעמד לידי, מיילה מביטה בהם בחיוך מלא נקמה. ליו נעץ מבט חושש ומודאג, מייקו באיום התמידי שלו. איד חייך בשלווה וטוב לב, אבל עיניו קלות לגבי הצרה שבה הם נמצאים, ולוקה הביט היישר באלם, לידי, נועץ עיניים זהובות בעיניים ירקרקות.
"אנחנו ניצחנו בהתערבות, זוכר? זאת אומרת שאתם חייבים לנו משהו... שאנחנו נחליט עכשיו." אמרתי בחיוך. לזכותו יאמר שאלם הצליח להיראות לא לחוץ. אבל הוא בכל זאת נע באי נוחות- לור הביט בנו מהצד חסר הבעה, כנראה רגיל להבטחות הפזיזות של אחיו.
"מה אתם רוצים?" אלם נכנע.
העפתי מבט באסטין לידי, בחיוך עקמומי. "אנחנו עשינו לא מעט דברים... מסוכנים. ואני קצת עייף, עם כל הפציעה הזו וכל זה. אני לא חושב שיש בי את הכוחות לרצות עונשים עכשיו." עיניו של אסטין ניצתו כשהבין לאן אני חותר.
"נכון... לגרוף שלג? אתם יודעים כמה מעייף זה? עוד ערימה אחת ואני אתחרפן..." אסטין אמר בגיחוך.
"כאילו שזה יעשה הבדל..." מלמלה מיילה, נוקשת על ראשה- אסטין נעץ בה מבט זועף והיא שלחה לעברו חיוך תמים.
"אנחנו רוצים את הפטור מעונש שזכיתם בו." שלחתי לעברם חיוך.
אלם שפשף את מצחו: "בסדר... תקבלו את הפרס שלנו בגלל ההתערבות." הוא נאנח.
רגע לפני שאלם והחבורה שלו הלכה, הוא הסתובב לעברי, ובחיוך המפורסם שלו אמר: "החבורה שלך בכל זאת הייתה קצת חזקה שם, נקסטי. טיפ-טיפה. ובסדר, הפעם ניצחתם אותנו." ואז קרץ ואז הוא הלך. פלטתי צחוק מהיר- אז גם הוא יודע להודות בדברים.
בחיוך גדול, הסתובבתי אל החברים שלי. "אז נראה שעשינו את זה," אמרתי.
הם הנהנו: "לחלוטין עשינו את זה." אמר ליו בהתרגשות.
הסתובבתי אל השופט. "אז לגבי המשאלה שלנו..."
הוא הביט אליי. העיניים שלו היו קרות מקרוב. החברים שלי הביטו בי בציפייה. "אנחנו רוצים גישה לספרייה." העיניים של השופט נפערו קלות, והסוהרים שסביבו נדרכו. הספרייה הייתה אסורה- לא, בעצם- לא היה ידוע על מקום כזה בכלל. כמו הארכיון- משהו שכנראה קיים, אבל אף אחד לא מדבר עליו. מרבית האסירים אפילו לא התעניינו בקריאה- אחרי הכל, הם היו נוכלים וגנבים ורוצחים ופושעים, או סתם אנשים שנכלאו באשמת שווא. אבל אם לא הייתה ספרייה בכלא- מהיכן הביאו הסוהרים ספרים, אלו שבעזרתם למדתי לקרוא?
תיארתי לעצמי מדוע החביא מאיתנו הכלא את הספרייה: לא רק משום שהברברים שמגיעים לכאן בטח יהרסו אותה. אלא בגלל דבר אחר, שהם ידעו בדיוק כמונו: ידע הוא כוח. ברגע שיהיה לנו הידע, נוכל להשתמש בו. לדוגמה, רעלים- אם יש שם ספרי מדע ורפואה, כנראה שנוכל ללמוד גם על רעל. נוכל לרקוח רעלים מסוכנים, או ללמוד על דרכים לברוח מפה. הכלא ככל הנראה פחד מכך.
למרות שלא זו הייתה המטרה שלי- מה שאני רציתי, וכך גם החברים שלי שתכננו איתי את זה, היה דבר אחר, למרות שגם רעל לא היה מזיק: אנחנו רצינו ידע על המקום שבחוץ, מחוץ לכלא הזה. משמע: מפות. אמנם בניגוד אליי, האחרים כן היו בחוץ בשלב כלשהו, אבל הם היו זמן רב כל כך בכלא, שאולי הכל השתנה.
הם אמרו לי את זה בפנים רציניות: ואני נדהמתי, שמקום יכול להשתנות כל כך רק בגלל שלא נמצאת בו במשך כמה שנים. נוכל גם להשתמש בידע ברפואה, ואולי נמצא משהו על הכלא- למרות שנדמה לי שכל המידע על הכלא עצמו אמור להיות מוחבא רק בארכיון.
"לאיזו מטרה?" שאל השופט בזהירות.
חייכתי אליו חיוך תמים. "אנחנו רוצים לקרוא, וללמוד." אמרתי, שומר על המסיכה הכנה על פניי, למרות שלא אמרתי את כל האמת. לא אמרתי שאנחנו גם רוצים להשתמש בידע הזה כשננסה לברוח, אחרי שנגלה את האמת.
השופט נראה לא מסופק, אבל הנהן. הוא לא היה בדרגה גבוהה כל כך- הוא רק היה נציג של מנהל הכלא, מי שזה לא יהיה. "אני אשאל את הדרג הגבוה." כמו שחשבתי. "תקבלו מפתח והוראות לספרייה, מיד למחרת. רק נרצה... לעבור מעט על החומר שיהיה פתוח בפניכם." הוא אמר, סורק את הפנים שלנו.
נשכתי את הלשון, אבל הייתי צריך לנחש: אין סיכוי שהם יתנו לנו את המידע בחופשיות כזו, רק משום שזו הייתה המשאלה שלנו מהכלא. השופט היסס לפני שהלך: "רק... אל תתנו לכיתות האחרות להיכנס, ואל תגלו להן על מיקום הספרייה."
"בסדר גמור," אמרתי בעליזות. הנהנתי בפנים חתומות לאחר שעזב- הופתעתי קצת שהסכימו לנו בכזו קלות- הכלא התחיל להיות שאנן? או שיש משהו שאני לא יודע?
כשהוא הלך, חייכנו כולנו, משתחררים סוף סוף: עכשיו יש לנו את האמצעים ללכת לספרייה. התוכנית מתקדמת בעוד שלב. שלי וטרוי זרמו עם המשאלה שלנו- שלי נראתה רצינית, ותהיתי אם גם לה יש משהו לחפש שם. טרוי חייך את החיוך הידידותי שלו, ולשם שינוי לא ידעתי על מה הוא חושב. ופלאג... פלאג היה פלאג, מסתורי כתמיד. הוא נעץ את מבטו בכל אחד מאיתנו: בי, באסטין, בלוקה, אפילו בשלי- ונראה מהורהר מאוד.
ווין חיכך את ראשו ברגליי. ליטפתי את הפרווה הרכה שבין אוזניו. אחרי זה, שכבנו כולנו מותשים בחדר הגדול בבניין 13 מול האח, בחוץ החל לרדת שלג, השמיים קודרים מספיק כדי שנירדם.
"כל הכבוד, כולם," מלמל איד. "על התוכנית נעבוד מחר. היום אנחנו יכולים לנוח..." הוא אמר ממקום מושבו המותש ליד האח, וברגע שגמר לדבר נשמעו נשימותיו של ליו, שנרדם. אחריו נרדמה מיילה.
איד נרדם לידה, פניו העייפות נחות על אחת מכריות הספה. אסטין שמט את ראשו לאחור, עוצם את עיניו.
לידי, לוקה החל להירדם. לפני שנרדם, הוא מלמל משהן שלא הצלחתי לשמוע. השיער האדום שלו התחכך ברכות במשענת הספה שלידי- המקום שכנראה הרגיש בו הכי בטוח בחדר, כי הוא נהג להירדם שם כשלא הלך לישון בחדר שלו. התחלתי להרגיש שלווה.
הבטתי לצידי השני- מייקו בהה באוויר, במבט קודר שלא התאים לו כל כך.
"מה קרה?" שאלתי אותו בשקט. "אתה לא מצליח להירדם?"
"אני אף פעם לא ישן לפני שהכוכבים יוצאים, לפחות לא בלי אבקת-שינה שד"ר מנטה נותנת לי," הוא אמר בקול צרוד, עיניו כואבות מעייפות. "בחלומות שלי תמיד מגיעים קטעי זיכרונות שאני לא מכיר, ולפעמים אני אפילו תוהה אם אני רוצה בכלל להכיר..."
הנחתי על את ידי על ברכו, בעדינות, השרירים הקשיחים נוקשים תחת מגעי. האדם שלא יכולתי להבין, אבל הצלחתי להתחבר אליו יותר מאל כולם: מישהו שהתייחס אל הכל בקשיחות, כאילו היה תלוי בהישרדות. בלי רחמים, בלי מילים יפות. מה שצריך לעשות וזהו. וזה היה מרגיע לעיתים.
מייקו איבד שנה מהחיים שלו, השנה לפני שנכנס לכלא, וידעתי שזה בטח קשה לו. הוא לא יודע למה נכנס לכלא, מלבד הסיבה שאמרו לו- סיבה שנשמעה מגוחכת- שהוא נתפס על העברה לא חוקית של כלי נשק בכנופייה שלו. איזו כנופייה? אני לא יודע. גם הוא לא. לא נראה שהם באים לחפש אותו, אם הם קיימים בכלל.
לאחר כמה דקות הוא נרגע, אולי מהשקט המנחם של כולנו, יחד, בטוחים לעת עתה. הוא נשכב לאחור בספה, ולא הייתי בטוח אם נירדם או לא- אבל ידעתי שהוא נח, וזה היה מספיק.
הבטתי סביבי. כיוון שהייתי מעולף שלוש שעות, לא הייתי עייף במיוחד, וחוסר התזוזה הציק לי. לאט לאט קמתי, מניח את ראשו של לוקה על הספה בעדינות, והתרוממתי, מתכוון לצאת מהחדר.
זוג עיניים עצרו אותי- ליו.
"אתה ער?" לחשתי אליו. הוא הנהן בשקט- "התעוררתי מהרעש." לא ידעתי לאיזה רעש הוא מתכוון- אבל לא שאלתי. משום מה הרגשתי שזה אישי מדי. "לאן אתה הולך?" הוא שאל.
"אני לא עייף," הסברתי לו.
"גם אני לא, כבר לא. אני לא מסוגל להירדם," הוא לחש לעברי, עיניו גולשות לפציעה שלי.
"בוא נצא," אמרתי בלחש, והוא חייך חיוך קטן וקם, צועד יחד איתי לכיוון היציאה מהחדר. יצאנו למסדרון, מתיישבים באחת הפינות השקטות של הכלא.
"כואב לך?" הוא שאל אותי, מצביע על הפצע.
הנדתי בראשי לשלילה, "אני בסדר. זה כמעט עבר. מחר או מחרתיים אהיה בסדר לגמרי."
הוא נראה מלא הקלה.
"אז, גיבור קטן, מצאת את המטמון, הא?" הקנטתי אותו, דוקר אותו באצבעי. הוא צחק, ואני איתו. החיוך שלו היה מקסים כשהוא הרים אותו אליי. ואז הוא השתתק לרגע, מרצין. הוא חיפש בכיס שלו משהו, "אף אחד לא ביקש אותו בחזרה, אז... שמרתי אותו. רוצה לראות את המטמון?" הוא שאל בלחש, ולפי נימת קולו ניחשתי שזה משהו מוזר. הוא הושיט לי אותו, ואני הרמתי אותו, מתבונן.
זה היה תליון כסוף, ובו נעוצה אבן סגולה יפה. הוא היה מלא עיטורים, וזהר באור המנורות. האבן הייתה גדולה ונחה בידי, משתלשלת וגדולה, בגודל של שני אגרופים שלי כמעט. מיד ידעתי שזה שווה הרבה.
"אבן האמטיסט, האחלמה. האבן של השנה הזו." אמרתי.
"הם נותנים תליונים של האבנים של השנים כל שנה?" שאלתי את ליו, והוא הנהן- "מסתבר שכן... לפי האסירים האחרים."
"אז מה מוזר בו?" שאלתי, מתבונן באבן הגדולה שבהקה לאור המנורות.
"הוא... מרגיש כאילו יש בתוכו משהו, כאילו הוא חלול." הוא התקשה להסביר. "כמו קופסה. אבל לא הצלחתי לפתוח אותו," הוא הביט בי בחשש, ואז נעץ את מבטו באבן. המתכת הכסופה שסגרה על האבן התחממה תחת האצבעות שלי.
הנהנתי, "אני אנסה לפרוץ אותו כשאוכל." הבטתי בתליון, דופק עליו קלות, מנסה לשמוע אם יש בפנים משהו. הדבר הזה באמת חלול?
"היית מדהים היום, אגב- כל הכבוד,ליו!" החמאתי לו, והוא הסמיק, משחק באצבעותיו.
"אתה היית מדהים בעצמך, כמו תמיד," הוא לחש, כאילו לעצמו. כשהוא פיהק, מניח את ראשו כל כתפי, הצעתי לו שנחזור לישון עם האחרים. הוא הנהן, ונכנסנו חזרה לחדר עם כולם. הוא נשכב, נרדם כמעט מיד, ואני חזרתי אל הספה.
לאט לאט הרגשתי באדרנלין צונח וכל מה שעבר עליי היום נוחת עליי באחת. התכרבלתי על הספה, נגרר לשינה עמוקה, חסרת חלומות מרוב העייפות. הרגשתי בטוח, הרגשתי טוב, אבל חשש קטן עדיין כרסם בליבי- האבן נוקשת על החזה שלי, בתוך כיס המעיל.
אתה מפספס משהו.