לקפוא - הרמוניית הכוכבים |1|

פרק 21

מה נעשה?
מה נעשה?!
תחשוב נקסט, תחשוב!
הדפיקות התחזקו, מרעידות את הדלת, וכך גם הלחץ שלי, מתגבר ומרעיד אותי. ליו נצמד אליי ואל לוקה, מבוהל. לוקה הביט בריכוז בדלת.
מה נעשה?!
הצעקות התחזקו. התרחקתי מהדלת באיטיות, מתקרב אל החלון. הצצתי למטה. האם נוכל לרדת דרכו?
אפשר לפרוץ את הסורגים האלה בקלות. ואני ולוקה, אם נתאמץ, נוכל... אבל ליו... הבטתי על ליו. לא נוכל להשאיר אותו לזאבים, והוא לא יצליח לרדת דרך החלון, לא מהגובה הזה. כשרכנתי יותר למטה, ראיתי חבורת אסירים מצטופפת שם. הם חשבו על פתח המילוט הזה, והזדרזו לחסום אותו. כיתות B3 ו-C3 בחיים לא יחשבו על זה. הם לא יעלו על דעתם שנצליח לרדת דרך החלון. אז מי אמר להם על האפשרות הזו...?
לפתע הבנתי, ונתקפתי בהלה. כיתה .A2
אז אלם ולור עומדים מאחורי הכל, משחקים בהם כמו בבובות על חוטים?
רכנתי לעבר החלון. ליו הושיט לי את הרמז בבהלה, לפני שהספקתי להזהיר אותו, "ק-קח. תשמור עליו אתה-" אבל לפני שהוא גמר את המשפט, יד חלפה מול העיניים שלי דרך סורגיי החלון וחטפה את הרמז השני, ממש מול העיניים שלי. זינקתי בלי לחשוב, אבל נתקלתי בנוכחות שגרמה לי להיעצר מול הסורגים. אלם הביט בי בשעשוע, לור למטה על הקרקע, הביט אלינו למעלה.
לאחר מכן הם הסתלקו משם. השניים האלה... חתיכת רמאים. הם תכננו את זה כל הזמן? להשתמש בכיתות האחרות, להשתמש בנו, כדי להשיג את הרמז השני?
הם באמת ראויים להיות מלכים... רציתי להחטיף להם. והם לקחו את הרמז!
מה נעשה עכשיו?!
אני צריך לחשוב. יש פתרון לכל זה, אני בטוח. פתרון שיביא אותנו אל הניצחון, פתרון שיציל אותנו פתרון ש...
תחשוב! תחשוב, נקסט, תחשוב! תחשוב כבר! אני צריכים לצאת מפה. הם עוד ישברו את הדלת! וכשהם יגלו שהרמז הבא לא עלינו, הם...
...אה.
פערתי את עיניי. זה סיכון, אבל זה יכול לעבוד...
פניתי את ליו, מדבר בשקט למרות הדפיקות והצעקות מהמסדרון. "המעבר," לחשתי לו. לוקה העביר בינינו את מבטו, עיניו מתרוצצות, מנסות להבין. ליו פער את עיניו, ואז היסס.
"אתה בטוח? אתה... בוטח בו? פעם קודמת..." הוא שאל, עיניו רומזות לעבר לוקה. חייכתי חיוך קטן. אז הייתי חשדן, ולא בטחתי בלוקה כמעט בכלל. אבל עכשיו... נכון שלא ידעתי עליו יותר ממה שסיפר לי, ולא יכולתי לאמת את דבריו- אבל בטחתי בו.
"אני בוטח בו. וגם אין לנו ממש אפשרות אחרת, אנחנו חייבים לצאת מכאן קודם כל." אמרתי לליו.
הוא הנהן בנחישות. "אם אתה אומר, אז אני סומך עליך, נקסטי."
הנהנתי, הביטחון שלי עולה בעקבות דבריו של ליו, ואני זז הצידה, צועד ברגליים רועדות לקצה החדר, לעבר השידה שליד המיטה של לוקה.
"מה אתה עושה? על מה אתם מדברים?" לוקה שאל אותי, ממהר לעברי.
"זו דרך," אמרתי בעודי גורר הצידה בזהירות את השידה, מעלם מהדפים שעליה, "לצאת מהחדר הזה. סוג של מעבר סודי, שאף אחד מלבד החברים שלי ומי שגר פה קודם, ו... אה... עוד מישהו, מכיר. הוא מגשר דרך מנהרה בין החדר הזה לחדר... שלי." גמרתי להזיז את השידה הצידה, חושף דלת חבוטה מעט, עם קישקושים ישנים וחריטות שגרמו ללב שלי להיצבט. לא השתמשתי במעבר מתוך החדר הזה כבר הרבה, הרבה מאוד זמן.
העברתי יד על החריטות, מבריש מהן את האבק. לוקה השמיע שריקה חרישית, מביט אל המעבר.
"לא ראיתי את זה מגיע. ועוד עברתי על החדר כדי לחפש... לא חשוב." ואז נראה שעלתה בו מחשבה כלשהי, כי הוא זקף את ראשו, "אבל... נכנסת אי פעם לחדר שלי בלי שידעתי?" הוא שאל אותי, מעין דאגה קלה בקולו.
צחקתי, "לא, לא, הירגע. בדיוק כמו שאני רוצה לשמור על הפרטיות שלי, אני לא אחדור לפרטיות שלך בצורה כזו," חייכתי אליו, הוא הביט בי במעין הקלה. הוא בחן את הדלת, ממלמל, "וואו. מעניין למה המנהרה הזו מובילה בין החדרים שלנו..." הוא בהה בציורים שנחרטו עליה.
"אני מתאר לעצמי שהייתה סיבה כלשהי, כשבנו את הכלא... או אולי אפילו אסירים בנו את המעבר."
"אסירים?"
"כן. אולי הם היו חברים, או אוהבים... ורצו גשר שיחבר ביניהם, מנהרה מתחת לפני השטח." הרהרתי.
"אבל... אם הם יכלו ליצור מנהרה כזו, למה הם לא פשוט ברחו מהכלא?" לוקה שאל.
"אני לא יודע." משכתי בכתפיי. "זו רק תאוריה, כי הייתה חריטה מוזרה בקיר המנהרה, לב עם שני שמות."
"כמו אלה?" לוקה הצביע על החריטות שכיסו את הדלת.
"לא, את אלה... את אלה אני ו... אני ומיו עשינו."
ליו קפא מאחורינו, לוקה בהה בדלת הנעולה, והשתיקה השתררה, כואבת באוזניים. ואז נשמע בום מכיוון הדלת, מזכיר לנו באיזה מצב אנחנו.
"מהר," אמרתי בדחיפות, וניגשתי אל הדלת, מתחיל לפרוץ אותה. פתחתי אותה לרווחה, משתחל פנימה. ליו מיהר אחריי. חטפתי, תנועה שנעה מתוך הרגל ישן, את הפנס שעליו חרוט שמי ממתלה זעיר בתחילת המנהרה, והתחלתי לזחול במהירות, ליו אחריי.
לוקה נכנס אחריי ליו, סוגר אחריו את הדלת ומזיז את השידה בעזרת ידית קטנה שתקועה מאחוריה, נועל, ואנחנו שומעים מאחורינו את הצעקות- הדלת כבר כמעט נפרצה לחלוטין, לפי הקולות החזקים שנשמעו.
"קח את הפנס השני שתלוי על הוו," אמרתי ללוקה בדחיפות, כי הוא היה האחרון והוא היה צריך לקחת פנס אחד. הרגשתי אותו משתהה לשנייה אחת בלבד לפני שנשמע הקרקוש.
לאט לאט התקדמנו, מתרחקים במהירות מהחדר של לוקה, הקולות שבאים משם מתעמעמים מאחורינו.
"תכף נגיע לחדר שלי," הקול שלי הדהד במנהרה, הקירות מסביב מכוסים בקרשים ולבנים וסריגים, שטיחים פרוסים על חלק מהקירות, עתיקים עם ציורים שבוודאי היו מרהיבים אילו היו מטפלים בהם טוב יותר.
"אז..." נשמע קולו של לוקה מאחורי ליו, שהיה עסוק בזחילה ובלנסות לא להשתפשף מהריצפה, "זה אומר שעכשיו אני יכול לבקר אותך?" השעשוע נשמע בקולו, למרות הסיטואציה.
"אתה יכול לבקר," הסכמתי, ויכולתי לדמיין את החיוך שלו, "אבל," הזהרתי אותו, "תזהיר קודם. ואל תחטט לי בדברים, ו..." הרהרתי.
"או, אנחנו מתקרבים," הזהרתי לפתע, קוטע את עצמי. אחרי כמה דקות עצרתי, ליו ולוקה עוצרים אחריי גם הם. רכנתי קדימה, פורץ את המנעול, ולאט לאט יצאתי מהפתח, נושם בהקלה את האוויר חסר האבק שהיה בחדרי. ליו יצא אחריי, ולוקה אחריו, מסתכל סביבו בתמיהה. כשלוקה יצא, דורך בזהירות על ריצפת החדר שלי, רכנתי וסגרתי מאחורינו את המעבר, נועל אותו ליתר ביטחון.
הזזתי בחזרה את השידה שלי, המנגנונים שבה נוקשים, אלה שהיו קודם ואלה שתיקנתי מעט.
הסתובבתי, מבטי נתקל בלוקה שסרק את החדר. זו לא הייתה הפעם הראשונה שראה אותו- אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הביט בו כמו שצריך. בפעמים הקודמות היינו עסוקים בעיקר במשימות שלפנינו.
משום מה חשתי עצבנות. על מה הוא חושב?
ידו נגעה בשערו האדום בתנועה כמעט בלתי מורגשת, עיניי הזהב שלו נפערות קלות, תנועה שגרמה לחיוך שלי לעלות מעט- תנועה שזיהיתי בו כחלק ממנו כבר. בזמן שליו התיישב על המיטה שלי, ממלמל לעצמו, חיכיתי למוצא פיו של לוקה.
דבר ראשון, כמובן, הוא הביט בדלת וזה שלושת המנעולים. "למה אתה צריך כל כך הרבה מנעולים? אתה בכלל מצליח לפתוח את הדלת כל פעם?"
"כי הסוהרים לא מסוגלים לנעול אותי עם מנעול אחד," חייכתי. "ועם הטיפוסים שיש כאן, כדאי לשים עוד מנעול על הדלת. וחוץ מזה, אני נהנה מזה," משכתי בכתפיי, "הרבה פרטיות. ואני טוב עם הידיים," הנעתי את ידיי במחווה לפריצת מנעול, קורץ קלות. הוא חייך אליי, "שמתי לב."
חייכתי בחזרה.
"וחוץ מזה, מאז המקרה אתה לא מוכן להישאר בחדר בדלת לא נעולה, מאז שאלמדון-" התחיל ליו, ואני נעצתי בו מבט נזעם והוא השתתק, הפנים שלו מלאות בעצב.
החיוך נמחק מפניו של לוקה, והוא העביר בינינו את מבטו. "מי זה אלמדון? זה אותו מיו, שאתה כל כך מסתורי לגביו, או שהם בני אדם שונים?"
"הם בני אדם שונים." לחש ליו.
"ליו!" קראתי, מנסה לשמור על קול יציב. איך הגענו לנושא הזה?
"אני מצטער, נקסטי, אבל אני חושב שכדאי לך לספר ללוקס. אתה נראה יותר טוב בימים האחרונים. ואני מתגעגע לזה, אתה יודע? לצחוק שלך. לא, לא לצחוק המזויף, לצחוק האמיתי שלך. אני חושב... שאולי אם תספר, זה יקל עלייך. לוקה הוא גם חבר שלנו עכשיו."
התעצבנתי, "זו החלטה שלי, ליו. אני מחליט מה לספר ולמי."
"נקסטי..." לשמע קולו של ליו התנדף הכעס שלי, ונאנחתי. העפתי מבט אל לוקה, פניו לא מסגירות על הרגשות שלו לגבי מה ששמע עכשיו, והוא התקרב אל אחת התמונות שניצבו על המדף שלי.
"מי זה?" הוא הצביע על התמונה הישנה של הקבוצה שלנו, על הדמות היחידה שלא זכה להכיר.
"זה מיו," הקול שלי כבר רעד מכל הסיטואציה. היינו כרגע באמצע חפש את המטמון של התחרות האחרונה השנה, ורדפו אחרינו, אבל התקשתי להתרכז במה שאנחנו אמורים לעשות עם כל הרגשות האלה עכשיו. כחכתי בגרוני, מסלק את הגוש שנתקע שם מדמעות עצורות. "אנחנו צריכים להתרכז. ליו, אתה זוכר מה היה כתוב ברמז?"
ליו גירד בראשו, מופתע על שינוי הנושא הפתאומי. לוקה הזדקף, מניח את התמונה בחזרה לאחר שבהה בידיים המוחזקות שלי ושל מיו, הבעת פניו לא ניתנת לפיענוח.
"אני לא זוכר הרבה מלבד העובדה שזה בבניין 13," ליו הודה, נושך את שפתיו.
"אז מה נעשה?" עכשיו לוקה שאל, מתיישב על הריצפה. המצב נראה אבוד. אין לנו רמזים, וייקח שנים עד שנמצא את הרמז בבניין 13 הגדול. כיתה A2 וודאי מוכנה למקרה שאנחנו נחליט לעקוב אחריהם או לקחת מהם את הרמז הבא.
האם אין דבר שנוכל לעשות? משהו מהרמזים שמצאנו עד עכשיו? רמז כלשהו?
לפתע עיניי נפערו, וקלטתי את קצה הסרט, קצה הברק שהסתחרר ברוח, בורח ממני פעם אחר פעם- הדבר שהפריע לי, והפתרון להכל. הוא הסתחרר מחוץ להישג ידי, אבל הרגשתי אותו- הייתי קרוב. מה? מה הפריע לי? מה זה?
התיישבתי במהירות על הריצפה בישיבה מזרחית, ועצמתי את עיניי, מתרכז ומאמץ את כל החושים שלי.
העיניים של ליו הבהיקו, "נקסט חושב על פתרון," הוא לחש.
לוקה בהה בי בריכוז, אבל אני התעלמתי מהכל- נכנס לעולם משלי. הוצאתי את השעון שלי, החזקתי אותו בין שתי ידיי, מתרכז בתיקתוקים שלו:
תיק-תק.
תיק-תק.
תיק-תק.
לאט לאט שקעתי לתוך עולם חשוך, וכשהבטתי סביבי נראו הזיכרונות שלי סביבי, מסתחררים בבלגן.
חיפשתי בתוכם, חיפשתי אחר קצה החוט שהפריע לי.
תיק-תק.
הרמז השני?
בניין 13... האם זה הפריע לי? לא...
התחושה התחילה עוד קודם.
גיששתי.
האם אלה היו אחת הכיתות? התכנונים?
חזרתי עוד ועוד אחורה, התמונות רצות, ואני רואה את הרצועות מסתחררות כמו בסרטים, מדפדף בהם במהירות גדולה יותר וגדולה יותר.
תיק-תק.
אחת, שתיים, שלוש...
מאיפה הפיזמון מוכר לי?
הרמז הראשון.
אחת, שתיים, שלוש...
אבל מה לא בסדר בו? יכול להיות שזה מה שהפריע לי? מה לא הבנו בו נכון? האם... לא פתרנו אותו נכון? ההוראות לא היו ברורות?
ההוראות...
מה השופט אמר?
"החידה הזו תוביל אתכם אל הרמז הראשון, ואל המטמון".
אל המטמון. איך לא חשבתי על זה?
יכול להיות שהרמז- לא, החידה- בעצם הובילה אותנו למטמון? לא רק לרמז הראשון? אבל זה לא הגיוני.
תיק-תק.
לא היה שם שום מטמון, מלבד המעטפה עם הרמז. אז... אולי לא פענחנו את החידה נכון?
האם המספרים שלוש, שתיים, אחת- זה גם הקוד לפיצוח החידה, ולא רק הקוד לחדר של הרמז?
השורות כתובות באמת מוזר.
אם כך...
אולי הכוונה לאותיות? אות ראשנה, אות שנייה, אות שלישית בכל שורה? אולי משפטים? משפט שלישי, שני וראשון? לא, לא.
בדקתי שוב ושוב, הצלבתי שוב ושוב את האפשרויות.
תיק-תק.
תיק-תק.
אם כך... אולי מילה שלישית במשפט הראשון, מילה שנייה בשני, מילה ראשנה בשלישי?
דמיינתי את החידה לנגד עיניי:
שלוש, שתיים, אחת- וחוזר חלילה.
זהו הקוד במחילה בה נמצא מבוקשכם.
במקומו- על המדף התחתון ביותר,
יד אחת תכווה- אם לא תזהר,
על יד הבמה של הקוסם הגדול מכולם,
גם בה הקסם עדיין לא תם-
התחילה התרכובת הטעימה לגעוש-
שם תתחיל התחרות- אז תשברו את הראש.
בדקתי, והשתתקתי.
"במחילה על יד הבמה בה התחילה התחרות".
זכרתי את המשפט שנאמר אז, אחרי החידה:
"אך הישמרו לחכמתכם, שעלולה אף להטעות, התשובה תמיד מתחת לאפכם, גם אם לא תוכלו זאת לראות."
גיחכתי, ברור. זה היה ממש מתחת לאף. במקום להתחיל לחפש מיליון רמזים, לו רק היינו מפצחים את החידה הראשונה, הכל היה נפתר...
אבל אין לנו זמן לחשוב על זה! חייבים למהר לפני שגם הם יבינו את זה! פקחתי את עיניי, עוזב את השעון ומתנער מהתנוחה הקפואה ששהיתי בה.
קפצתי, מתרומם במהירות. "אני יודע איפה המטמון. חייבים למהר."
לוקה וליו פערו את עיניהם. "אתה יודע?" שאל לוקה המום, בעוד ליו קופץ ומצחקק, מוחה כפיים בהתלהבות.
"ברמז הראשון. זו הייתה חידה, שגילתה איפה המטמון. זה מה שהציק לי אז- זה נשמע פשוט מוזר מדי, וכשבדקתי... אבל אין לנו זמן לזה! חייבים למהר!"
לוקה הנהן, מנענע בראשו. "זה כל כך מתאים לך." הוא צחק והניח את ידו על ראשי. אני מיהרתי אל הדלת, מתחיל לפתוח את המנעולים בזהירות, לא לעשות רעש, כדי שלא ידעו שאנחנו פה.