לקפוא - הרמוניית הכוכבים |1|

פרק 10

כשהשומרים עצרו, סימנתי ללוקה לעצור. הוא הנהן לעברי, קופא מאחוריי אחד הבניינים. שנינו רכנו מאחורי הקיר הישן העשוי אבן, מציצים מצידו, ומחכים לסימן להמשיך להתקדם. הרגשתי את נשימתו של לוקה על עורפי. הריח שלו אפף אותי, לבנדר וזהב. החום שלו הורגש מבעד לסרבל האסירים שלבש, הלילה הקריר מסתלק כשהוא מתקרב אליי כדי ללחוש.
הכרחתי את עצמי להתרכז. יצאנו מהבניין, הולכים בזהירות מאחורי השומרים ולין. לוקה ואני היינו טובים בהתגנבות, אז הסוהרים לא שמו לב לדבר. הלכנו לאורך הבניינים, מהצד השני שלהם, בדרך פחות מוכרת שלא עברו בה כמעט אסירים וסוהרים בשעה הזו. השעה כבר הייתה מאוחרת, והשמיים נצבעו בכחול כהה, ובכתמים אדומים של שקיעה. האוויר היה קריר. החורף כבר התחיל, והרוחות נשבו.
תפסתי בידו של לוקה כי היה קר ולא הבאתי כפפות, והוא לחץ אותה. הרמתי את מבטי לכיוון הבניין לידו הסוהרים ולין המבולבלת נעצרו. אני ולוקה התחבאנו מאחורי מצבה של קבר, מביטים בגדר החשמלית שהקיפה את בניין 0.
שם?
אני ולוקה הבטנו במחזה, הנשימה של לוקה מתעבה באוויר לצידי בענן כפור- אני הייתי חסר נשימה. מה עומד לקרות? הלב שלי עצר, דופק בחוזקה כנגד הרוחות. אחד משני הסוהרים הוציא מכשיר מכיסו. המכשיר היה משונה- שחור עם אותיות וכפתורים כסופים. הוא הצמיד אותו לפיו, ממלמל משהו. הבעת הפנים של שני הסוהרים הייתה קפואה, חסרת רגשות.
"אה... מה קורה פה?" לין התחילה להישמע מפוחדת. היא קלטה שמשהו קורה. היא ניסתה לנער את ידיה, ואחיזתם של שני הסוהרים התחזקה.
"שקט," הסוהר הימני אמר לה בקול קשה. השני דיבר לתוך מכשיר הקשר.
כעבור דקות אחדות הסוהר השמאלי הכניס את המכשיר לכיס בחגורה שלו, וזה הבהיק, ציפור הנורת' הזהובה שעל דש הבגד שלו מבהיקה לאור הנורות שעל הבניינים מסביב. ואז נשמע קול חריקה והשער החשמלי שסגר סביב בניין 0 החל להיפתח.
הם מתכוונים להכניס אותה פנימה!
אבל למה? מה יש שם? ולמה הבניין הזה כל כך שמור?
התנערתי, קם ממקומי. אין לנו זמן לכל זה. אנחנו צריכים להציל אותה! עכשיו! ברגע שהיא תכנס לתוך הבניין כבר יהיה מאוחר מדי.
קמתי בזריזות. לוקה ניסה לעצור אותי בהתחלה, אבל אני לא הקשבתי לו. "אנחנו צריכה להציל אותה!" צעקתי בלחישה. התחלתי לרוץ לעבר השלושה. השער כמעט נפתח לגמרי, החריקה מעבירה בי צמרמורות לא נעימות. השומרים לא הסתכלו עלינו, והרעש של השער החשמלי הסווה את הצעדים שלי. לוקה נאנח והחל לרוץ אחריי, ושמעתי את צעדיו חובטים בשקט באדמה.
שנינו התקדמנו במהירות מאחורי השלישייה, ואז בשתי מכות תואמות בצווארם של שני הסוהרים, גרמנו להם להתמוטט, חסרי הכרה. לין הסתובבה אלינו בבהלה, והביטה בנו בתדהמה בשעה שתפסתי בידה וגררתי אותה איתנו הרחק מהבניין.
בחושך ששרר לא ראו את הפנים שלנו, אבל אני מניח שישימו לב תוך זמן קצת לשומרים המאולפים ולכך שלין לא נכנסה לבניין 0. כשרצנו, מרגישים את הרגליים ניתכות באדמה, התמקדתי בדבר אחד: להוציא את לין מהכלא. ומהר.
לפתע נשמעה אזעקה שקטה, כמו קריאת קונכייה, ואורות אדומים נדלקו, מתמזגים בחושך ומהבהבים באזהרה, כמו זיקוקים. הרגשתי את גופי מתקשח, ולוקה לידי הביט בי במבט רציני. לין המבוהלת לא הבינה מה קורה, אבל המשיכה לרוץ איתנו.
לפתע לוקה עצר את שנינו, מושך אותנו במהירות הצידה לעבר פינה חשוכה. כולנו נפלנו, מתיישבים, מתחבאים מאחורי מבנה קטן, סמוך לבניין 12, מתנשפים ומסדרים את נשימתנו. הצצתי מעבר לקיר, חוזר לאחור, האדרנלין שוצף בי.
"מה... מה קורה כאן? נקסט? לוקה?" לין שאלה אותנו, מתנשמת בחוזקה.
הבטתי לעברה, וניסיתי להסביר לה בקצרה, מתנשם: "הם מתכוונים להרוג אותך, לין..."
"מה?" היא קפאה במקומה, ממצמצת. נראה שהיא חושבת שהשתגענו.
"הם מתכוונים להרוג אותך, ולחפש עלייך משהו, לין. לא לשחרר אותך. אנחנו לא יודעים מה הם מחפשים, אבל... גילינו את זה לפני כמה ימים. זה כנראה מה שהם עושים לאסירים שהם טוענים שהשתחררו. אנחנו לא יודעים מה המטרה שלהם." אחזתי בראשי, יודע טוב מאוד שכל זה נשמע מטורף. "בכל מקרה, המטרה שלנו עכשיו היא להוציא אותך מכאן."
לוקה הציץ החוצה במבט זהיר, ואז חזר אלינו. הוא הנהן לעברי: עדיין לא מצאו אותנו.
"מה?" היא שאלה שוב, והקול שלה קפא. היא שתקה כמה שניות, קולות הזיקוקים נשמעים והקונכייה לא מפסיקה, ובהתה באוויר כאילו היא חוזרת בראשה על מה שאמרתי. "אתם בטוחים שהם מתכוונים להרוג אותי כדי לחפש עליי משהו-?" ראיתי בעיניה שהיא מנסה למצוא הסבר אפשרי אחר לכל זה, והבנתי אותה. "אולי לא שמעתם טוב. אולי..."
"אז מה את חושבת שהם עשו מול בניין 0, ולא מול היציאה מהכלא?" שאלתי אותה בשקט. "אנחנו לא משחקים או עובדים עלייך. לצערי, זה כנראה נכון. שמענו אותם מדברים על זה בטעות לפני כמה ימים- וידענו שאת תהיי הבאה בתור." הקול שלי נשבר באמצע, וידעתי שכרגע היא החלה להאמין לי.
עיניה נפערו, משוטטות על אצבעותיה, עד שפניה החווירו. "רגע, אז גם את אן..." היא לחשה, ואני הנהנתי, מבטי שחור. "שמענו אותם מדברים על... על הגופה שלה. היא מתה אחרי ה-'חיפושים' שלהם, אם הבנתי נכון." קולי היה קודר. "אני מצטער."
לין פערה את פיה. היד שלה עלתה, מכסה את שפתייה, ואז את עיניה ואת מצחה- והיא השתתקה, דמעות עולות בעיניה כשהיא מנסה לעכל באיטיות, עדיין לא מאמינה לנו לגמרי, אבל הרגשות שבה מטלטלים. הבטתי בלוקה, עיניו מביטות לתוך עיניי, ואז הסתובבתי לעבר לין.
היא ישבה בשקט, בדממה שהתחילה להפחיד אותי, ונראה שהיא התחילה להבין את המצב. לפתע היא דיברה.
"התחלתי לחשוד," היא הודתה, ואני ולוקה הרמנו אליה מבט מופתע.
"אן הבטיחה שתשלח מכתב, או תבוא לבקר. לא שמעתי ממנה כלום. ואתם שניכם... אתה נראית מאוד עצוב, נקסט. והפנים שלך במסיבה..." הקול שלה רעד קצת. "הייתה לי תחושה לא נוחה מאז שהיא עזבה." היא נשכה את שפתיה. "אני זוכרת את החיוך האחרון שלה. אני..."
היא הרימה אליי מבט, ואני הרגשתי כאילו היא גולשת לתוך הנשמה שלי, נאחזת בה ומטלטלת אותה. זיכרונות תקפו אותי, מבט זהה שפעם היה שב אליי מן המראה. מבט כחול במקום אדום, מסגרת ריסים בצבע שחור במקום לבן. אבל הרגש היה מוכר, מוכר כל כך.
"אני לא מאמינה שהיא באמת... מתה. היא לא כאן יותר. מה אעשה?"
והמשפט הזה היה כל כך קרוב ומהדהד ולפתע רציתי גם אני להישבר, אבל לא יכולתי. הייתי צריך להחזיק מעמד, כדי להוציא מכאן את הבחורה שלפניי.
היפחה נפלטה מבין שפתיה. "אוי, אן..." קולה רעד.
"זה בטח היה קשה, נקסט. לדעת את כל זה..." היא התקרבה אליי, מחבקת אותי בזרועות רכות, ידיה מקיפות את החזה שלי, את הכתפיים שלי, סנטרה נח על השקע בצוואר שלי, דוקר את המחנק בגרון. ואני לא הייתי בטוח אם היא נחמה אותי או את עצמה, בחיבוק הזה. מעולם לא הייתי טוב בלדעת חיבוקים.
"אין לך משג עד כמה..." אז לחשתי, קולי צרוד. אימצתי אותה אליי, והיא קברה את ראשה בכתפי. הדמעות שלה הרטיבו את החולצה שלי, את המעיל שלבשתי היום, כמו נחלים קטנים של צער, מדביקים את השיער השחור שלה שנפרע בקרירות אל הלחי שלי. מחיתי את עיניה בזהירות, לא בטוח מה לעשות. היא נשמה עמוקות, כאילו כדי לאסוף את עצמה שלא להתפרק יותר.
ואז היא הרימה את מבטה, מוחה את הדמעות שלה מפניה, והביטה היישר בעיניי. העיניים הכחולות שלה נראו שבורות, אבל נצצו בנחישות. איכשהו זה הפחיד אותי יותר מהמבט הקודם: זה היה מבט שלא הכרתי.
קולה היה חד, מצליף, מחזיר אותי למציאות, ומרתיע אותי באותו הזמן: "ומה תעשו, אחרי שאני אברח? איך תצילו את השאר? הסוהרים יחשדו, נכון? יקרה משהו הרבה יותר גרוע. ואולי אפילו ייראו את הפנים שלכם. אף אחד מכם לא יהיה בטוח. חשבתם על זה בכלל?" היה נראה שהיא תוקפת אותנו מעט כדי לנסות לצאת מהעצב שלה בכוח, או שאולי היה זה משהו אחר, לא ידעתי, ולא הצלחתי לקרוא את הסיבה לכך מלוקה.
גירדתי בראשי במבוכה, מנסה למצוא תשובה. לא חשבתי על זה, הודיתי בפני עצמי. ההחמצה התערבלה בבטן שלי. כל מה שחשבתי עליו היה להוציא אותה מפה במהירות, הפחד שולט בי.
אפילו בפנים נפוחות מדמעות ובקוקו פרוע לין נראתה אמיצה. היא הצליחה להתמקד בקור רוח במה שלפנינו, למרות שהיא זו שהייתה בסכנה ואני הייתי זה שאמור לעזור לה. לוקה לידי נראה רציני. לין הייתה יפיפייה, אמיצה, נחושה. ואז... היא הביטה בנו בעיניים כמעט מטורפות.
"אני אתן להם לתפוס אותי."
לקח לי רגע כדי להבין על מה היא מדברת. ואז עוד רגע כדי לעכל. "לא!" זעקתי. התרוממתי, ולוקה הכריח אותי להתיישב בכך שחיבק אותי מאחורה, תופס בזרועותיי ומכריח אותי לשבת. משהו בי נפרם, משתחרר, מבועת. לא, לא שוב. אל תתני להם לתפוס אותך. אל תיתן להם לקחת אותך. לין. מיו...!
"את- את לא יכולה- אנחנו נציל אותך! אנחנו-"
היא הביטה בי, עיניה מחייכות בטוב לב, בהשלמה. לא, לא... הרגשתי את הדמעות מציפות את עיניי. "לין..." מלמלתי בלחישה, עיניי מתחננות, לוקה לא נותן לי לזוז. היא סילקה קווצת שיער ממצחי ביד לבנה ורכה.
"תמצא את האמת, נקסטי. אין ברירה אחרת, נכון? אי אפשר להציל אותי. אתה יודע את זה. אז תציל את כל האסירים האחרים. אתה יודע מה לעשות, נכון?" הקול שלה היה רך. היא קמה באיטיות.
היא יצאה אז אל מחוץ לצללים, אל מתחת לאורות הזיקוקים המהבהבים, אל קולות צליליי הקונכייה. מה היא עושה?!
"לא! לאאאא! לא, לא, לא!" צרחתי, קולי נבלע בצליל הצורם ובתוך ידו של לוקה, שחנקה את הצעקה מגרוני. לוקה משך אותי לאחור, מונע ממני לרוץ בעקבותיה. למה הוא חזק כל כך?
אחרי זה הכל סביבי החל להיטשטש. אני חושב שהתקפלתי. הכל היה בליל של אותיות וצלילים ואוויר צונן, והרגשתי כאילו אני נמצא מתחת למים עמוקים. כמו כשהייתי קטן, וצללתי בתוך האמבטיה הקפואה, רואה את הבועות בורחות ממני, ותהיתי לאן הן הולכות, ומה יקרה אם הן יעזבו אותי לגמרי לבדי בקרקעית. הכל היה רחוק ממני. וידעתי רק דבר אחד, משהו שפעם בראשי כמו מנטרה קבועה וחותכת, מלאה אימה:
לא הצלחתי להציל אותה.
לוקה חיבק אותי, לוחש לי מילים מרגיעות.
לא הצלחתי להציל אותה.
נשמעו צעקות בחוץ.
לא הצלחתי להציל אותה.
הרוח נשבה, קפואה, אבל היה לי חמים בין זרועותיו של לוקה. לפי הצעקות בחוץ כנראה שתפסו את לין.
לא הצלחתי להציל אותו.
שוב.
ואז היה שקט.
השקט שרר בכל מקום, הדממה ליוותה כל תנועה.
"נקסט," הקול העדין של לוקה סוף סוף הצליח להגיע לאוזניי.
"אנחנו נגלה אותה, לוקה," אמרתי לו, ידיי הרועדות מתהדקות על החולצה הארוכה שלו, עם הצווארון הפתוח, והנחישות שבקולי הצרוד מדמעות וסדוק מכאב נשמעה בבירור. היא חתכה את הלילה, את הדממה שבאיזור הצללים הקטן שלנו, בזמן שהקונכייה השתתקה והזיקוקים כבו, משאירים אותנו בחשכה. "אנחנו נגלה את האמת. נחשוף הכל. בשביל לין." ובשביל מיו.
לוקה הנהן לידי, אבל לא ראיתי את הבעת פניו. לרגע הבטתי בו, ענן חולף ואור הירח מאיר על פניו השזופות, עיניי הזהב שלו נעוצות קדימה: על פניו אותה הבעה נחושה, אותה סכנה, אותו כאב.
תפסתי בו, אוחז בזרועו, מטלטל אותו: "למה עצרת אותי?" הקול שלי נשמע נבגד כעת. למה? כמה עוד אנשים יצטרכו למות בשביל הדבר המחריד והחזק והחשוב הזה שנקרא אמת?
הוא היסס. "אני שונא להגיד את זה, אבל היא צדקה, נקסט. אנחנו לא חשבנו. ההשלכות יהיו גדולות. ואני רוצה להציל את כולם. אילו היינו מצילים אותה, כנראה שהסוהרים היו עושים דברים הרבה יותר גרועים לנו, ולשאר האסירים. ולא היו הרבה סיכויים שהיינו מצליחים להבריח אותה בלי להיתפס, ואסור לנו להיתפס. כי אחרת האמת שוב תאבד."
והוא הביט בי, ישר בעיניי: "אנחנו היחידים שיודעים אותה, נקסט. אנחנו היחידים שיש להם רמז לאמת." וה'אנחנו' הזה גרם לי לרצות לבכות.
"אנחנו נחשוף את האמת, נקסט, ונוודא שלין לא הקריבה את חייה לשווא." הקול שלו היה עדין, מנחם, ואני רציתי להתעטף בו. הוא חיבק אותי עכשיו, מוותר על המרחק בינינו, כאילו הרגיש שאני עומד להתפרק. קברתי את ראשי בכתפו, כמו שלין עשתה, אז, לא רוצה לראות כלום מלבד הבד הדק של החולצה שלו. השרירים הארוגים שלו נעו תחת העיניים שלי, ולא היה אכפת לי אם הוא בצד שלי או לא. החום שלו היה מרגיע כל כך שהחלטתי לנצל כל רגע ממנו כדי להירגע.
"יהיה בסדר." הקול שלו לחש לאוזניי.
ואני ניסיתי להאמין לו. וזו לא הייתה הפעם הראשונה.
אבל זו הייתה הפעם הנואשת ביותר.

רבע שעה לאחר מכן שנינו נרגענו, וצעדנו לעבר בניין 13, השתיקה מעיקה וכבדה, מלאת צער.
אסור היה שידעו שהיה לנו קשר לניסיון הבריחה של לין. הפסדנו את ארוחת הערב. לא שהיה לי רצון כלשהו לאכול אחרי כל מה שקרה. התנהלתי כמו רובוט; לא חשבתי, פשוט עשיתי.
כשנשכבתי במיטה באותו יום, תקתוק השעון שלי נשמע מבעד לשקט, כמו בקינה, כמו הלב של לוקה, או הלב של לין.
הוא פעם, בניגוד ללב של אן, ללב של מיו. הלב של לין כנראה יעצור היום, וזו הייתה אשמתי שלא הצלחתי להציל את הלב היפה הזה. אבל אולי עוד יש לנו זמן. המחווה הזו הצליחה להרגיע אותי, ונתנה לי להיסחף לתוך השינה.