לקפוא - הרמוניית הכוכבים |1|

פרק 17

לפני שהספקתי אפילו לחשוב, אלם חטף לי את בקבוק המים מהיד. "מה עם הבחור החדש?"
הוא שאל, משהו דמוי כעס מגיע לקולו. הרמתי אליו מבט בהפתעה. מרוב הפתעה, אפילו לא חשבתי לקחת בחזרה את הבקבוק שלי, או להתלונן. פשוט בהיתי בו בתדהמה. "מה איתו?"
גם הוא רוצה להזהיר אותי בנוגע ללוקה? הוא נראה מתוסכל. "נו, אתה והוא התחבקתם לכם שם על המגרש. אתה לא מתחיל עם זה שוב, נכון? כמו שהיית עם מיו..." המבט הכועס בעיניו ננעץ בי, מהול בדאגה. התחבקנו? אז ככה זה נראה מהצד. מיו... מיו ואני לא ממש הסתרנו את זה שהיינו יחד. הרגשתי דקירת כאב כשהזכיר את שמו. לא הייתי מוכן שהוא ידבר עליו ככה, לא ככה, כאילו זה היה דבר רע. "אלם..." הייתה בקולי אזהרה.
"תזכור, מיו ולוקה הזה הם לא אותו הדבר. אולי הם דומים בעיניך, אולי הוא מזכיר לך אותו איכשהו במבט היפה שלו, אבל אתה צריך לזכור שהם לא אותו אחד." מבטו הקשה נשלח אליי בתוכחה, ידיו נחות על מותניו.
"אני יודע שלוקה הוא לא מיו," רטנתי ברוגז. מי הוא חושב שאני? "לוקה הוא חבר שלי עכשיו. הוא לא תחליף..." הקול שלי התערער ככל שהמילים יצאו לי מהפה. הוא לא תחליף, נכון? לא, לוקה הוא לא תחליף. נכן שהחלטתי לבטוח בו, אבל אני אפילו לא מכיר אותו. אז למה...
"אתה לא... התאהבת בו, נכון?" השאלה תפסה אותי לא מוכן.
"אה... מה?" מצמצתי. פלטתי צחוק קצר, "לא. אני לא התאהבתי בו. אתה מגזים. אנחנו רק חברים!" ניסיתי להסביר לו את זה, מתעלם מהתחושה המוזרה שהשאלה שלו העלתה בי. הוא נעץ בי מבט בוחן, ונאנח.
"טוב, תזהר ממנו. החבר'ה שלי ולור חושדים בו. וגם..." הוא נעץ בי מבט מסוכן, אבל עם סוג של אמפתיה, חמלה. "אלמדון לא יאהב את זה, אתה יודע."
השתתקתי. כל הדברים המפחידים שהצלחתי להדחיק החלו לחזור, לזלוג ולמלא את ראשי. הרגשתי חולשה בכפות רגליי, בברכיים שלי. הצרחות... אלמדון, שמענה אותי. הרופא הראשי של הכלא... והכל באשמתי. לא הייתי צריך לחקור. אני צורח, מקלל את הסקרנות שלי... למה לא הקשבתי? למה לא הפסקתי לחטט? למה לא השארתי את הראש בחול? למה?
ניערתי ראשי, מסלק את הכל. דוחס הכל הצידה. החלטתי שהפעם אני לא אוותר בכזאת קלות.
"אבל אני מניח שלא תצטרך לדאוג לגבי זה אחרי שננצח אתכם, ותעבור אלינו."
פתחתי את פי כדי להתווכח, אבל אז לוקה הגיע, נדחף בינינו בחיוך ספק זועף, ספק מעוצבן. היריבות שלו עם אלם לא נמוגה עדיין.
"קוראים לך, נקסטי." הוא קטף בקלילות את הבקבוק מידו של אלם, שנעץ בו מבט המום וכועס.
"אה, על מה אתם מדברים?" הוא שאל ללא שום מבוכה. אלם עדיין נעץ בו מבט.
"שום דבר מיוחד. רק על איך אנחנו עומדים לנצח אותם בגדול." עניתי לו בשלווה. אלם נראה רציני, מעביר בינינו את מבטו, ואז ניער את ראשו, מחליף את הפס הדק שאליו הפכו שפתיו מתוך דאגה לגיחוך מלא בלעג.
"כן, בטח. הייתם מתים. אנחנו עומדים לנצח אתכם תוך שניות," והוא נעץ בי מבט מתריע אחרון, והסתלק משם.
לוקה חייך אליי את החיוך הכנה שלו, העקום, ורכן, שותה מהבקבוק שבידו. פתחתי את פי, לא מצליח לדבר. "אה... זה שלי..." הצבעתי על הבקבוק שהוא שתה ממנו. הוא הפסיק לשתות והסתובב, מחייך אליי חיוך עקום, זוויות פיו מתעקלות ועיניו נוצצות, מבטו שובה לב. "אני יודע."
עמדנו במגרש, כל קבוצה במקומות שלה. כל הקבוצה שלנו הייתה מרוכזת, כולנו יודעים שאם לא נהיה- הלך עלינו. כשסרקתי את חברי הקבוצה השנייה, הופתעתי לגלות שלור, האח הגדול, עדיין לא הגיע. אני לא בטוח מה הרגשתי יותר- הקלה או כעס. הוא חושב שהוא לא צריך לטרוח אפילו לשחק מולנו?
ידעתי ללא ספק שהוא לא פחדן. ואין סיכוי שהוא לא יגיע עד שהוא טרח לומר לי את כל הדברים האלה, כמו 'אל תפסיד עד המשחק מולנו' וכל זה.
מבטו של אלם היה נעוץ היישר בעיניי. ידעתי מה הוא רוצה לומר: אנחנו ננצח אתכם, נקסט. נעצתי בו מבט בחזרה.
כשהשריקה נשמעה, התחלנו לרוץ. המשחק היה שרוי כולו במן מתח כזה, שנועץ בך סכינים גם כשאתה מרגיש שאתה יכול לעוף מרוב אנרגיה, ומושך אותך לאדמה בתזכורת חוזרת: אם לא תנצח, אם תפסיד... תיענש.
כעבור מספר דקות לא יכולתי לעמוד בזה יותר. שמתי לב לשינוי שחל מהמשחקים הקודים: החברים שלי התנהלו יותר בנוקשות, ואילו יכלו- לא הסתכנו. לכן גם המשחק שלנו הדרדר. לא היו טעויות אמנם, אבל רמת המשחק שלנו ירדה. עצרתי במקומי, מהסס. אולי בכל זאת עדיף ככה? לא להסתכן? התוכניות שלנו תלויה בניצחון הזה.
לא, התנערתי. זה נוגד את האופי והעקרונות שלי.
אם נפסיד, נפסיד. אבל אם אני אתנהג כמו פחדן, אני לא אסלח לעצמי. כי כשאתה מתנהל מתוך פחד, אתה תצטער על זה מאוחר יותר- ואין דרך חזרה. לפחות על אומץ אתה יכול לסלוח לעצמך. אז בהחלטה של רגע, סימנתי לחברים שלי בשפתיי: תשתחררו. נראה שהם הבינו למה התכוונתי, כי פניהם נעשו רפויות מהמתח ששרר בהן קודם. כמה מהמם קיפצו במקום, ואחרים רכנו קדימה.
הבנתי מהר מאוד שקיבלתי החלטה נכונה. אם החשש הזה היה מכביד עלינו כל המשחק, החשש של 'מה יקרה אם נפסיד', לא נצליח לשחק טוב כפי שאנחנו יכולים. וכשהמשיך המשחק, ראיתי את השיפור הגדול. החברים שלי התחילו לנסות מהלכים יותר מסוכנים, ועכשיו, במקום לזרוק זריקות קטנות רק לאיזורים הבטוחים, והחברים שלי התחילו להתפרע קצת יותר, להיכנס למשחק קצת יותר.
וזה עבד טוב.
אמנם כמה מהם עדיין דאגו, כמו אבל מהר מאוד גם הם התחילו להשתחרר. אנחנו לא אנשים מהסוג שאפשר לכלוא בדאגות הרבה זמן. מצד שני, רובינו גם מעולים בלהסתיר את הדאגות שלנו.
זה היה אחד הדברים שהדאיגו אותי.
אבל ככל שהמשחק המשיך, התחלתי לחייך. משחק היה צמוד, אבל ההרגשה שלי הייתה טובה. העיניים על הגב שלי המשיכו להציק, אבל אמרתי לעצמי שזה ליו מחוץ למגרש, או אנקו-צ'אן. לא יכולתי להתעמק במי שמביט בנו עכשיו. כבר מזמן שלא נאלצתי להשקיע ככה את כל כולי במשהו.
הרבה פעמים דברים הפכו חסרי משמעות בכלא.
חוסר משמעות, לעומת אובדן. שתי האפשרויות בחיי.
אבל עכשיו התאמצתי, הזעתי, התנשפתי. צחקתי כשהתחמקתי מכדור, מתגלגל הצידה כדי לא לדרוך על פצצה, חייכתי כשזרקתי את הכדור, אחד מהשחקנים שמולי מתחמק, אבל הכדור פוגע בדיוק בזה שכיוונתי אליו- האחד שמאחוריו. כעבור כמה דקות כבר התחלתי לשמוע את הלחשושים המוכרים. 'מפלצת' ו'מוזר' ו'מפחיד', אבל הפעם הם לוו בהתרגשות במקום בגועל. יכולתי לחיות עם זה.
כעבור כרבע שעה נשארנו עם מחצית השחקנים מהקבוצה שלהם, ומהקבוצה שלנו טרוי, שלי ומיילה- כשחקנים מדומים. היינו מוקפים, אבל אני נהנתי מזה בדרך משונה. הלחץ והאדרנלין התחזקו בסיטואציה הזו, והמתח כמעט גרם לי לצחוק. זו הייתה הרגשה... טובה. השרירים שלי הורגשו. לא התנשפתי עדיין, ונראה שכמה מהשחקנים והקהל די נלחצו מהעובדה הזו, אבל זה רק הוכיח שהסיבולת שלי לא רעה בכלל. גם לוקה, ששיחק לידי, עדיין לא התנשף. אבל נשימותיו כן נעשו כבדות יותר.
המשחק הלך טוב. היינו קרובים מאוד לנצח, נשארו להם מחצית מהשחקנים, ככה שהיו להם שניים יותר מאיתנו, ואם נשאר במצב הזה עד סוף הזמן אנחנו ננצח. השחקנים שלהם היו טובים- לא סתם הם ניצחו בכל המשחקים שלהם. הם היו מעולים בספורט, בכושר מעולה, חכמים ולא אידיוטים גמורים- אחרי הכל, הם היו כיתה A, וכפול מהמספר שלנו. הסיבה היחידה שלא הפסדנו עד עכשיו, הייתה שאנחנו היינו טובים לא פחות. הגאונים המוזרים המשוגעים של כיתה E נגד המחוננים החכמים של כיתה A2. הקרב על המגרש היה עמוק יותר ממה שהוא נראה מבחוץ- קרב על טריטוריה, על מאזן הכוחות בכלא- כי הכיתה שלנו הייתה כמו אאוטסיידרית, משהו שאף אחד לא התעסק איתו אבל גם לא נמצא בראש הפירמידה.
הניצחון היה יכול להיות שלנו בקלות, אמנם, לולא גם להם היו שני גאונים משלהם- אלם עשה לנו צרות צרורות מתחילת המשחק. הזריקות שלו היו מדויקות, ואני מודה- היה קשה לעמוד בתכנונים שלו לגבי אסטרטגיות למשחק- וליצור פעולת נגד. הוא היה גאון, ולא היה קל להבין איך הראש שלו עובד. לא סתם הוא היה אחד מהאסירים השולטים בכלא, חשבתי שוב. הוא ידע לעבוד עם הטעויות של השחקנים שלו ולנצל היטב את הכישרונות שלהם, הזריזות ושיווי המשקל שלו מדהימים, והוא זה שפסל- גם אם בעקיפין- את כל אלה שנפסלו מהקבוצה שלנו, אני בטוח.
אבל אני גם עשיתי כמיטב יכולתי. זה נשמע כל כך מטופש- זה רק מחניים הרי, נכון? אבל זה לא.
מדובר בחיים שלנו. אנחנו צריכים את המשאלה מהכלא, כדי לממש את התוכנית שלנו. לכן אנחנו צריכים להתייחס לזה כאל מלחמה.
נשארה רבע שעה, ובקצב הזה אנחנו ננצח. להם נשארו שבעה שחקנים, לנו חמישה. הסיכוי היחיד שנשאר להם הוא לפסול את כולנו. אני לא חושב שזה אפשרי.
הכדור היה בידיי. התכוונתי לזרוק אותו, אלא ש... השופט שרק שיריקה ארוכה.
"עוד שחקן מצטרף לאחת הקבוצות!"
כולנו הרמנו את מבטינו, נועצים מבט נדהם בלור, שצעד כשידיו בכיסים וגבו כפוף מעט אל תוך המגרש, נדרחק בין האסירים שפינו לו מקום. הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת. דווקא עכשיו הוא מצטרף? כשאנחנו קרובים כל כך לניצחון? המתח ששרר בקבוצה שלי היה מורגש באוויר.
לור נכנס לקבוצה שלו, מבטו אדיש. הוא צעד באיטיות מייסרת לאמצע החבורה. אלם הביט בו במבט מעוצבן. "עכשיו החלטת סוף סוף להצטרף?"
לור גיחך לעברו. "היה לך קשה בלעדיי?"
אלם נעץ בו מבט, חושף את שיניו. "היית מת."
שניהם פנו לעברינו, הדמיון שלא נראה במראה שלהם נראה במבט שלהם. "הגיע הזמן להוריד פה כמה מהמתנשאים האלה." לור תפס את הכדור, מרים מבט חסר חיוך, בוהה קדימה בעיניים גדולות, מבטו מרתיע את כולנו. עוברת בגבי צמרמורת- יכולתי רק לדמיין מה הוא עשה כדי להגיע לכאן. לור נראה כמו בחור צנום, אבל היה ידוע באכזריות שלו. ואז הוא הטיח את הכדור בכוח כזה שמייקו עף כמה לאחור, נחבט באדמה על הריצפה, וכולנו התכווצנו. איך גוף כזה רזה יכול להחביא כל כך הרבה כוח, לא הצלחתי להבין. חשקתי את שיניי, יודע כבר על היכולת שלו: אבל היא שוב עלתה על כל מה שחשבתי עליו. החיוך הקטן של לור, והחיוך הרחב של אלם, שידרו לנו רק דבר אחד: הלך עליכם.
הרגעים הבאים היו קשים. בקושי הצלחנו להתחמק מהמכות הזריזות והחזקות והמתואמות של שני האחים שחבטו בכדור, כמו עכברים שמתרוצצים בכלוב עם שני חתולים גדולים, וכולנו הרגשנו דבר אחד: אימה. והיה גם חוסר אונים. מה נעשה? אנחנו לא יכולים להיכשל, לא ככה. לא כשחייה של מיילה תלויים בזה.
הייתי צריך להפעיל את כל החושים שלי כדי להתחמק מהכדורים. הרבה פעמים האינסטינקטים שלי הצילו אותי, אבל זה היה קשה. הדרך קדימה הייתה צרה, ולא ראיתי אפשרות אחרת מלבד הפסד.
זה לא נורא, ניסיתי להגיד לעצמי בקול רועד. זה רק משחק אחד. רק אחד, ואנחנו בכל זאת נוכל לנצח, גם אם נפסיד בו. זה לא אומר הרבה. זה רק משחק אחד...
ואז הרמתי את עיניי, פוגש במבטו של לוקה. המבט הימם אותי כל כך שכמעט קפאתי.
העיניים שלו הביטו בעיניי, מחכות בציפייה לתוכנית שלי. בלעתי את רוקי. אה, נכון. הוא מאמין בי.
'זה לא נורא'? 'זה רק משחק'? התמלאתי כעס. כעס על עצמי. זה מה שתאמר לאן? ללין? למיו? הרגשתי את הכעס העצום שלי מזנק, עודף את חוסר האונים הצידה. נעמדתי במקומי. נעצר. פלטתי נשיפה ארוכה.
אחרי הכל, חשבתי, אנחנו חייבים לנצח.
"קדימה!" קראתי בקול רם. נעצתי מבט בחברים שלי. תתעוררו! הם קפאו, ואז הביטו בי לרגע, והפחד נמוג ונמס מעיניהם לאיטו. יהיה בסדר. אנחנו צריכים לנצח.
הרצינות שבה לעיניו של איד, מיילה קפצה את אגרופיה בחיוך, פלאג נותר אותו הדבר- אבל מתח את זרועותיו, החיוך המשועשע של אסטין חזר, שלי הרימה מבט בחיוך יפה ונקמני, החיוך העקום של טרוי שב ומייקו הרים את אגרופו באיום.
"קדימה, סוכריות!" נשמע קולה של אנקו-צ'אן, ובזאת כל החברים שלי זזו בתיאום, כל אחד תופס עמדה בנחישות. על פניו של אלם היה פרוש חיוך קטן, נוסטלגי, להפתעתי.
ואילו לור... הפליאה בפניו כמעט גרמה לי לחייך. החיוך הקטן אבל המופתע היה שונה מזה של אלם, ועם זאת דומה לו. כאילו... הוא מרוצה ממני באיזו דרך משונה.
לוקה הביט בעיניי בחיוך, ואני חייכתי אליו בחזרה. 'תודה שהחזרת אליי את העשתונות', רציתי להגיד לו, אבל נראה שהוא הבין מבלי שאמרתי דבר. הוא קרץ לי.
נעמדתי, קורה בקול: "הגיע הזמן למתקפת נגד!"
פניתי, רץ לאחור. "תזרוק!" צעקתי אל אסטין, והוא, התרומם, מרים את ידיו בתנועה חלקה, ללא כל תזוזות מיותרות, והכדור התרומם במהירות לאוויר. הסתכלתי לעבר הקבוצה השנייה, מודד את המרחקים בשבריר השנייה שהכדור שייט באוויר.
מה אני יכול לעשות?
מה אני יכול לעשות כדי לשנות את מצב המשחק?
מה אני יכול...?
העיניים שלי התרחבו. אם אני רק אצליח...
...לא. אין שום דרך.
כמו קיר בלתי מוחשי שניצב לפניי, ניסיתי לחפש דרך ולא הצלחתי. העיניים שלי התרוצצו.
איך אני יכול...
ואז, מצאתי את זה.
ערימת הפצצות שנחה בדיוק במקום הנכון. הרעיון נבנה בראשי, בעוד הכדור הסתחרר באוויר, מתחבט ברוח. הראש שלי עבד, מחשב את המעלות, הזווית, הכוחות הפועלים והמרחקים בשברירי השנייה, שנמתחו אצלי כמו נצח.
ואז קפצתי.
אני לא נחשב לבחור אופטימי, או לבחור שאוהב תשומת לב. בכלל לא. אני לא נחשב לשום דבר, למען האמת. אני כמו רוח רפאים שמשוטת פה, מאז ומתמיד, בכלא הגדול הזה. אנשים נכנסים, ויוצאים. בדרך כלל אנשים רעים. אני לא יודע איך אנשים אחרים רואים אותי, מה הם חושבים עליי.
אני לא בטוח איך אני רוצה שהם יראו אותי. אני מאלה שיודעים לטפל בעצמם- הרי עשיתי את זה כל הילדות שלי. תמיד הייתי הילד היחיד בכלא, מסתובב במסדרונות ומשחק עם סדינים ומקלות. ידעתי מגיל צעיר להתחמק מבריונים, להשתמש במסדרונות הפתלתלים של הכלא כדי להיעלם מעיניהם, או לא לבכות עד שהם הולכים, כי אם בוכים כשהם מרביצים לך, אתה נתפס כחלש, ולא יעזבו אותך.
ידעתי להתחמק מידיו וחיוכו המחודד והמפחיד של אלמדון, לברוח מכיסא הסיוטים שלו.
עד שהגיע מיו, הצלחתי להתחמק מהכל. למדתי לבדי להתמודד עם הבדידות. הבדידות הנוראה, הלבד הזוועתי. טוב, לא באמת ידעתי אחרת. עדיין לא ידעתי שמשהו היה חסר. אבל למרות שאני יודע להסתדר בעצמי- עכשיו יש אנשים שרוצים להגן עליי.
אני לא יודע איך הם רואים אותי, מה הם חושבים כשהם מסתכלים עליי.
אבל באותו הרגע, כשקפצתי, הרגשתי את התחושה שפניהם של כולם שיקפו כרגע כשהביטו בי, מנתר באוויר בקלילות. זו הייתה תקווה. קפצתי באוויר, שולח את ידיי, נואש, מקווה, מנסה לא לוותר, לא על הדקה האחרונה של המשחק הזה. נחתי בשיווי משקל מושלם על יד אחת בדיוק במרכז ערמת הפצצות, מפעיל אותן, ואז נוחת על רגליי, ובאותו הרגע הכל קרה:
קול פיצוץ רם מחריש את אוזניי, אבל כאילו אני מופעל על אוטומט, הגוף שלי מנווט בין גלי ההדף, והרגליים שלי מתרוממות באוויר, אני מרחף.
ואז הכל קופא.
כל העיניים בקהל שדמם לפתע, נחו עליי. כולם עצרו את נשימתם. הבגדים שלי התנופפו סביבי, ואז הכדור עלה. הוא ריחף לפניי, כאילו מתגרה בי, ואז כמעט נדחק לבין ידיי, מנסה לברוח.
'תפגע במטרה', לחשתי אליו, ואז כיוונתי בדיוק לכיוון אליו רציתי: אלם.
הוא עמד קפוא מתדהמה כמו כולם.
זרקתי את הכדור. הזריקה הייתה מושלמת.
הוא הסתחרר באוויר, היישר לעבר בטנו של אלם, עובר על פני מערכת הכוכבים שעל הכתף שלו, על פני ידיו שהספיקו לעלות מעט למעלה, על פני השחקנים האחרים בהם הבטתי מלמעלה.
ההדף מהפצצות כבר החל להתפוגג, ואני נפלתי לאחור, נופל על לוקה המופתע, שתפס אותי ומעד לאחור. אחזתי בכתפו, משתמש בו כדי לסובב את מבטי לכיוונו של אלם, בדיוק בזמן לראות אותו ניפגע מהכדור.
המבט שעל פניו היה המום, והכדור פגע בכתפו, והתגלגל הצידה.
דממה השתררה.
ואז הצעקות נשמעו, וקהל האסירים געש, הקבוצה שלי הריעה- היה לנו סיכוי, אחרי הכל. אני חייכתי. גלשתי מידיו של לוקה, מתייצב על הריצפה, טופח לו על הכתף: "תודה," פלטתי בשקט בין הקולות שנשמעו מסביב. הסתובבתי כאילו זה היה כלום, כאילו אני נופל על כל החברים שלי כל יום, אבל התחושה של הזרועות שלו המאמצות אותי אליו כמו מגוננות עליי עדיין נשארה על זרועותיי, מעקצצת.
המבט על פניו היה גאה, וכעבור שנייה הבנתי- לוקה גאה בי. ההרגשה החמימה כילתה את כולי.
"הצלחנו בעזרת נקסט, להפיל את אחת מהמפלצות הגדולות ביותר. שזה מדהים, נקסט," איד חייך אליי כשהגענו אליו אני ולוקה. חייכתי בחזרה, נבוך. עברנו את אחד המכשולים הגדולים ביותר, ויש לנו סיכוי לנצח.
"עכשיו אנחנו תיקו, ואנחנו צריכים לפסול רק עוד שחקן אחד כדי לנצח. אבל זה נכון גם לגבי הקבוצה השנייה," אומר לוקה כשאסטין הצטרף אלינו. "אסור שהם יפגעו בנו," אני מזהיר. "נשארו עוד שתי דקות למשחק, ואנחנו ארבעה. הם יותר. זה לא ממש הוגן, אבל זה מה שיש."
מייקו המחויך דחף לעברי מרפק, כמעט מעיף אותי על החול. "איתך, בטח שזה הוגן. אתה שווה חמישים כמוהם. בדיוק הוכחת את זה," הוא מחווה לעבר השקע שבו היו הפצצות עליהן קפצתי.
הסמקתי, כשאסטין נדחף "שכחת אותי! נקסטי, לגמרי גנבת לי את אור הזרקורים. שכחתם מי זרק לעברו את הכדור?" הוא התגרה בנו, קולו מתלונן כמו ילד קטן. צחקתי בשחרור. "ברור שלא. זריקה מדהימה, אסט."
הוא נראה מרוצה, עד שלוקה חייך ואמר, "ושכחת מי תפס אותך בסוף?"
אני נשבע שהפכתי לעגבנייה- כבר לא יכולתי שלא. מלמלתי לעברו "סליחה," ו-"מצטער על זה," אבל הוא רק צחק ופרע את השיער שלי. "אתה כזה חמוד!"
מצמצתי. ממתי אני חמוד? מפחיד, אולי. מפלצת, כן. מוזר- בהחלט. אבל חמוד?
היחיד שהתגובה שלו הייתה קצת לא צפוייה היה אסטין. הוא נהם מעט, והוא נראה מרוגז. ההבעה המרוצה שהייתה לו קודם התנדפה ואיננה. לא הבנתי מה עובר עליו. הם עדיין בריב? אבל אני בוטח בלוקה. למה אסטין לא מרוצה?
השופט שרק, סימן להמשיך במשחק. הסתדרנו במקומות, לור הלך לאיזור של השחקנים המדומים, והקבוצה של אלם נעצה בנו מבט, כמו מעריכה אותנו מחדש אחרי שהצלחנו לפגוע ב'מלך הבלתי מעורער שלהם מס' 2'.
ידעתי שהיה לי מזל. אילו היינו בקרב אחד על אחד, או אפילו שניים על אחד, לא הייתי יכול לנצח אותו. הוא חכם וחזק יותר ממני, יש לו יותר ניסיון והוא גדול ממני. עם כל כמה שהוא מוזר, ידעתי להעריך אותו. הוא היה עוצמה חזקה ודומיננטית, בלתי מעורערת, כמו חיית טרף. לעומתו, הייתי כמו גור חתלתולים שהעז לשחק במגרש של הגדולים. אבל... מאז ומתמיד שיחקתי שם, כי לא היה לי בחיי אף מגרש של 'קטנים'. ולכן אני יודע לשרוד.
אחיו הגדול לור מעט יותר חזק ומחושב, והעוצמה שלו שקטה יותר, כמו עוף דורס. הוא עדיין יהיה בעיה, אבל עכשיו אולי נצליח...
אני אנסה לפסול אותו, החלטתי.
מבט מלא נקמה קצר עבר בין שני האחים, אבל לא התייחסתי. שיתכננו מה שהם רוצים. כל עוד אני רואה את הכדור, אני מסוגל להתחמק.
לוקה זרק את הכדור, זריקה מדויקת שאילצה את אחד הנערים להתחמק ממנה, ולנחות בידיה של מיילה שעמדה מאחוריו. מיילה כיוונה זריקה, שנעצרה למרבה האכזבה בידיו של נער בלונדיני שתפס אותו בקושי.
ואז הנער זרק את הכדור ללור ו-
בום.
שנייה אחת הכדור ריחף באיטיות לכיוונו של אלם, ובשנייה הבאה הכדור פגש בידיים שלו, ואז- הוא נעלם. אין הסבר אחר.
צמצמתי את עיניי. מכל עבר נשמעו קריאות הלם מהירות, חברי הקבוצה שלי קפאו במתח והכל נמשך כמאית השנייה.
ואז הבנתי: הוא זרק אותו. במהירות עצומה, בזווית מוזרה, כזו שלא ציפיתי לה. הכדור רק נגע בידיו, וכבר נזרק. ואז... אז הוא הופיע. מתקרב במהירות עצומה, היישר לכיווני, טשטוש עגול בצבעי ירוק וכחול, במסלול ישר היישר לעברי.
לא הייתה דרך להתחמק. לא יכולתי לזוז הצידה, ובטח שלא לתפוס את הכדור. הייתי שאנן, חשבתי שבזה שפסלתי את אלם כבר ניצחתי. חשבתי שזה נגמר, שזהו, שניצחנו. שאני יכול עליהם.
זו טעות שאני מבטיח לעצמי לא לחזור עליה לעולם: להיות שאנן.
הבטתי קדימה, הגרון שלי מתהדק. אני עומד להיפסל.
המחשבה הקפיאה אותי, עמומה.
אנחנו נפסיד.