לקפוא - הרמוניית הכוכבים |1|

פרק 3

היום היה שמשי ומעונן, יום סתווי רגיל, והייתה המולה שקטנה במסדרונות של בניין 1 כמו תמיד:
התרוצצויות בין החדרים, אסירים וסוהרים פצועים גונחים בדרך למרפאה, כמה אנשים שרטנו על עצם הימצאם במקום הזה, וכל בניין 13 שעמד ונעץ עיניים בלוקה מרטס, האסיר החדש.
טוב, אולי היום לא היה רגיל כל כך. אבל באמת, אף אחד מאיתנו לא חשב שהפגישה הקטנה הזו תתקדם בכיוון הזה. אז התוכניות שלנו לא התקדמו בכיוון הנכון, אבל לפחות לא בילינו כולנו את השעה הראשונה של האסיר החדש כשאנחנו מרצים עונשים.
כולנו בהינו באסיר החדש, 'לוקה מרטס', מסתבר- שם זר, אולי גורדוני או קיצור למשהו- עד ש...
"אהמ, טוב, אז... תעשו לו סיור, בניין 13? אין לי זמן לבזבז היום על דברים כאלה..." צ'לסון קטע את השתיקה שהשתררה.
"ס-סיור?" ליו שאל בזמן שמיילה נהמה, "למה אנחנו צריכים?!" ואיד אמר בנועם, "בטח!"
אני רק הבטתי בלוקה.
אסטין עדיין נעץ בו מבט חשדן. לא הבנתי למה הוא כל כך חושד בלוקה, אבל זה אסטין, ואני סומך עליו. כלומר, כל כמה שאפשר לסמוך על עושה הצרות הזה.
לוקה חייך לפתע. "סיור? תעשו לי סיור. יהיה נחמד להכיר את המקום הזה. אחרי הכל, אני הולך לשהות בו לזמן לא מוגבל..." הוא הוסיף את המשפט האחרון בקול שקט יותר, מבטו לא מוסבר, מצטנן.
"אז בואו נצא!" איד קבע, וכולנו יצאנו אחריו בצייתנות. הרבה הפעמים איד הנהיג אותנו, כי הוא תמיד ידע מה לעשות, נוהג בקור רוח ברוב הסיטואציות. הבטתי בווין, שהתקרב לאסיר החדש בסקרנות. הוא לא נראה חשדן ולא חשף את שיניו לעומתו- להפך, הוא הביט בו במעין פליאה ואפילו התלהבות קלה. לווין היו תחושות טובות לגבי אנשים, אז חשתי הקלה וגם מעט תדהמה כשנראה שהוא חיבב את הבחור הקליל. לוקה חייך אל ווין, והושיט לו קוביית סוכר, שכנראה הצליח לגנוב מהקערה בשולחן של צ'לסון. ווין ליקק אותה מידו, והאסיר החדש צחק. לא ידעתי למה הצחוק שלו הפתיע אותי כל כך. הוא הרים אליי את מבטו: "איך קוראים לו?" הוא שאל, עיניי הזהב שלו כולאות אותי לרגע. אז הוא ניחש שווין שלי. "זה ווין," אמרתי.
ואז מייקו התקדם לעברנו: "נו, אז מה הקטע שלך?" הוא שאל את לוקה בקול עמוק, צועד לידו. אני צעדתי מעט לפניהם, מצידו השני של לוקה, והבטתי בשיחה בעניין. איך לוקה יגיב למייקו?
"ווין. שם יפה. אז, מי אתה?" הוא פנה אליי. התעלמות מחלטת.
הבטתי בו בהפתעה קלה, ומייקו נהם. "אל תתעלם ממני, חתיכ-" מייקו התקרב אליו, אבל אני נעצתי בו מבט מזהיר. כבר הסתבכנו מספיק כשצותתנו בדלת, ולמזלנו צ'לסון לא העניש אותנו. אני מעדיף לא לשחק עם המזל הפעם, בייחוד כשמגיע מישהו חדש. מייקו השתתק והנהן אליי.
המבט של לוקה עבר ממני למייקו ובחזרה, עוקב אחרי חילופי הדברים בהשתוממות.
"כבר אמרתי לך מי אני." עכשיו דיברתי אל לוקה.
"כן, אבל... תרחיב." הוא נופף בידיו, חיוכו עקום ושבב, אבל עיניו סרקו אותי בחשדנות קרה כל כך שהצטמררתי. הן התעקבו על אוזניים שלי, ואני השתדלתי שלא להאדים ממבוכה. זעפתי. אני לא אוהב להרחיב על עצמי במיוחד. והרגשתי שהוא... בוחן אותי. אני יכול להבחין בדברים כאלה. מה המטרה שלו?
"אני בן 17." אמרתי. הגיל והשם, זה מספיק, לא?
"ו...?" נראה שזה לא מספיק לו. אבל הוא לא אמר על עצמו כלום, אז למה אני צריך להרחיב על עצמי? טוב, אבל האמת שאני גם לא בדיוק שאלתי... פתחתי את פי, אבל אז אסטין קטע אותי.
"זאת המרפאה!" הוא קרא, מושך את מבטינו.
נכנסנו כולנו לחדר האחות, כבר יודעים להתעלם מכתמי הדם על המיטות ומהצרחות שנשמעו ממיטה 42, המוסתרת בווילון תכלת בהיר.
"היי, ד"ר מנטה!" לידי ליו קרא. רוטנת, הגיעה אלינו האחות. "שוב 13? מי ניפצע הפעם? או שעליי לשאול, את מי פצעתם הפעם?"
ד"ר מנטה היא אחות בית הכלא שלנו. וכדאי לך שהיא תאהב אותך, אחרת אין פתק של פטור מעבודות הכלא עקב מחלה איומה ונוראה.
לד"ר מנטה יש שיער ורוד שבדרך כלל אסוף לאחור בפקעת, עם סיכה חמודה של כוכבים ודוב לבן. היא תמיד עוטה חלוק רופאים לבן עם כיס קידמי, ובו עט נובע ריק. סטטוסקופ תלוי סביב הצוואר שלה, ומתחת לחלוק אפשר לראות חולצה מכופתרת כהה וחצאית קפלים. היא נמוכה ממני בסנטימטר, ותג השם שלה מנצנץ על החזה לאור הנורות המאירות את המרפאה, לצידו תג הסוהרים הזהוב- עליו ציפור פורסת כנפיים, הנורת'.
השיער הוורוד שלה טבעי. לפי מה שהבנתי היא גורדונית- השיער שלהם משנה את צבעו בסביבות גיל שתים עשרה. לכן גם לא הייתה לה מערכת כוכבים קולורית- עורה הבהיר היה חלק. אני לא יודע איך קיבלו גורדונית לעבודה בקולורלנד, ועוד בכלא, או למה היא לא נשארה במדינה שלה- אבל לכולם כאן יש בעיות. מי יודע מאיזה שדים היא בורחת.
את ד"ר מנטה תמיד אפשר למצוא במרפאה, היא אף פעם לא יוצאת משם, לדעתי. היא בגיל של מיילה, והן לא סובלות אחת את השנייה. אין לי מושג למה.
"לא פצענו אף אחד," רטנתי. ואז פזלתי לכיוון אסטין ואיד. "כמעט..."
"מה?" היא שאלה אותי, אבל אני נענעתי בראשי: כלום.
מיילה נדחפה קדימה במבט ארסי. "באנו להכיר לך את 13141, החדש שלנו. תנסי לא להבריח אותו עם האישיות ה... מיוחדת שלך." לפני שדר מנטה הספיקה לסנן משהו בחזרה, לוקה נדחף קדימה, כאילו הרגיש באווירה מתחממת. עיניו סרקו הכל, חשדניות למרות החיוך החביב.
"היי. אני לוקה." הוא הציג את עצמו בקצרה, מחייך חיוך מושלם.
דר מנטה בחנה אותו, אוחזת בקלסר ורוד דק, אצבעותיה מרוחות בלק ורוד. היא ציקצקה בלשונה.
"אלמדון יאהב אותו. אתם צריכים להסתיר אותו."
המשפט הזה שבר אותי לשנייה, והייתי צריך זמן כדי לאסוף את החלקיקים ולהדביק אותם באיזשהו סדר מבולגן בחזרה. אלמדון. השם שלו פשוט ערער אותי בעצם זה שהוא נאמר בקול. זה רע. אני לא אמור להיות עד כדי כך חלש.
"א- הוא, הוא..." גמגמתי, בולע את רוקי. ד"ר מנטה הנהנה בפנים קודרות.
היא ידעה על חלק מזה. אלמדון הוא הרופא הראשי של הכלא. הוא איום ונורא... הוא...
דחקתי לאחורי ראשי- למקום האפל ההוא עם כל תמרוריי האזהרה בכניסה והאווירה המפחידה- את כל הזיכרונות הנוראיים. הצרחות המתחננות שלי עוד נשמעות באוזניי.
הוא כנראה עסוק במשהו- אלמדון, כלומר- בשנים האחרונות, אז אנחנו לא רואים אותו בכלל, וטוב שכך.
"מי זה אלמדון?" לוקה לידי נדרך, וראיתי שהוא מביט באגרופיי שנקמצו. הכרחתי אותם להיפתח, והמשכתי בנימה קלילה יותר: "ה-הוא רק הרופא הראשי של הכלא. אבל אל תתקרב אליו. אם אתה נפצע תלך ישר לד"ר מנטה. היא מעולה, אל תדאג."
ד"ר מנטה חייכה אליי בחיבה, מהנהנת, ומיילה לצידי נשפה בבוז.
"מה?" ד"ר מנטה הסתובבה אל מיילה בחדות.
"הו, כלום," מיילה מלמלה ביהירות, שידעה שתטריף את מנטה.
"נו, תגידי מה שרצית לומר, כלבה," ד"ר מנטה זעמה אליה. לפני שמיילה תפתח שוב את פיה, התערבתי. "אנחנו צריכים להמשיך את הסיור של לוקה." ליו נשף בהקלה ואסטין באכזבה קלה. נעצתי באסטין מבט זועף. אין לנו זמן לתגרות. מיילה עוד מלמלה משהו על "ד"ר מנטה מעולה- בדיחה טובה," ולוקה רק הסתכל על הכל בעניין. קשה היה לי להאמין שהוא באמת רצח מישהו. מעט רחוק מאיתנו, מייקו היה שקט באופן מוזר. התקרבתי אליו.
"מה קרה?" שאלתי אותו בשקט.
"הוא מזכיר לי משהו. משהו ששכחתי." הוא לחש לי בקימוט מצח, מביט על לוקה. מצמצתי, קופא. מייקו שכח שנה מחייו. את השנה שלפני שנכנס לכלא, ליתר דיוק. השנה נמחקה לו מהזיכרון. יכול להיות שלוקה קשור למשהו שקרה בזמן הזה?
לפתע משהו דגדג לי בזיכרון. מיקדתי את מחשבותיי כמה דקות אחורה, מריץ את הזיכרון החזותי שלי. ניסיתי להיזכר בכל פרט השיחה מקודם, לחפש את מה שהפריע למייקו.
"נו, אז מה הקטע שלך?" מייקו נוהם.
התעלמות מצידו של לוקה.
העיניים של מייקו קופצות בעצבנות לטבעת הכסופה שעל אצבעו של לוקה, כמעט בלי לשים לב.
פקחתי את עיניי. "זה קשור לטבעת שלו?" שאלתי את מייקו, בזמן שהאחרים דברו עם מנטה. ואז ניסו להפריד בין מיילה למנטה. עיניו של מייקו שוטטו לעבר הטבעת, ונפערו קלות כשהבחינו בה. אבל הוא רק מלמל, "מוכר." לפעמים תשומת הלב שלי לפרטים קטנים הייתה מועילה.
"נקסט, נקסט! השיעור הראשון שלך שתעביר באומנויות לחימה יתחיל מחר בשמונה בערב!" איד מיהר לעברי, לאחר שדיבר עם בחור אחד, מסיח את דעת כולנו.
אני מניח שנראיתי קצת לחוץ, כי מיילה הניחה את ידה על כתפי. "אל תדאג, כולנו נבוא לשם לעודד אותך."
אני מניח שהבהלה נראתה על פניי בבירור, כי היא מיהרה להוסיף, "רק אם תרצה, כמובן." ואסטין לידי צחקק עד שנתתי לו אגרוף בכתף.
"אתם כולכם חבורה מוזרה מאוד," אמר לי לוקה בשעשוע מהורהר כשיצאנו כולנו מהמרפאה.
"מה אתה אומר," נחרתי לעברו, מעיף מבט מלא משמעות בחבורה שמולי.
לוקה הביט קדימה בחיוך לא קריא, איכשהו נראה מעט רגוע יותר, ועד מהרה הגענו לחדר המכבסה של מיילה, המקלחות ועוד מקומות בבניין 1. כשגמרנו בדיוק צלצלו לארוחת הצהריים.
"נעשה לך סיור בשאר הבניינים מחר!" ליו קרא, כבר מתרגל ללוקה. הוא כבר התחיל להתחבב עליהם, או כך לפחות חשבתי. וגם עליי, אני מודה. הייתה לו לשון חלקה, והוא היה קליל והתנהל בנינוחות כמעט מחשידה- אבל שגרמה גם לי להרגיש בנוח יותר.
התקרבנו אל הכניסה של בניין 13. הקיר שלנו, בניגוד לקירות המשעממים הצבועים בתכלת ומרוחים בגרפיטי שעדיין לא הספיקו לנקות של שאר הבניינים, היה מלא בציורים יפים שציירו כל דיירי בניין 13 בצבעים זולים. ליד דלת הכניסה נעצרנו, נותנים ללוקה לבהות בשלט:
___________
בניין 13
המדהימים
___________
את "המדהימים" אנחנו הוספנו בכתב יד בגיל 11. אני ו... מיו.
"אתה בא?" שאלה אותי מיילה, כשראתה שאני פונה לאחור.
"רק... רק רגע. אני צריך לבדוק משהו." ניסיתי לגרום לטון שלי להישמע אגבי יחסית, אבל אסטין חדר דרך העמדת הפנים שלי בקלות מעצבנת.
"מה קרה?" הוא שאל אותי. ליו כבר ניגש לפתוח את הדלת, והביט בי בשאלה ולוקה התבונן בסיטואציה בעניין.
"כלום... אני רק צריך לבדוק משהו." חשבתי על הבוקר, החפץ האדום שנפל מול בניין 0.
"טוב, אז תבוא כשתגמור. אנחנו נהיה בחדר האוכל..." מיילה אמרה ונעצה בי מבט חשדני, אבל נכנסה אחרי ליו לתוך הבניין. בעקבותיה נכנסו גם מייקו ואיד, ואני נשארתי כדי לנעוץ מבט באסטין.
"אני בא איתך." הוא אמר. נאנחתי. זה היה די מובן מאליו. שאסטין יחליט להצטרף אליי, זאת אומרת. הייתי מנסה להתווכח, אבל ידעתי שאין לי סיכוי. וחוץ מזה, העדפתי שהוא לא ינסה להתגנב אחריי ברגע שאסובב את הגב.
"טוב," נאנחתי, "מה שתרצה." הוא הנהן בחיוך שבע רצון, והתכוונתי להסתובב, אלא ש...
"אז לאן הולכים?"
זה היה לוקה.
"הא?" אסטין הסתובב אליו, על פני שנינו מבט מופתע.
"אני מצטרף," הוא אמר כאילו זה מובן מאליו.
"לא, אתה ל-" אסטין התחיל להגיד, אבל קטעתי אותו.
"לא."
לא הייתי מוכן שהחדש יסתבך בכל העסק של בית הכלא הזה. פניי קדרו כשנזכרתי בכל הדברים האיומים... עדיף לו לא לדעת כלום. אם הוא עדיין לא שקע בתוך כל זה, עדיף שימשיך לצוף. בשבילו.
ולחקור מקומות אסורים... זו אחת הדרכים המהירות ביותר להיכנס לתוך כל הבוץ הזה. אם אני יכול, אני מעדיף למנוע ממנו את כל זה. ברור, אני לא מכיר אותו. אבל לא הייתי מאחל דבר כזה לאף אחד.
את ההתעללות שעברתי... ידיי נקמצו חזק כל כך שהן החלו לרעוד. השתדלתי לחזור לעצמי.
"אני בא." העקשנות נשמעה בקולו, ואני הרגשתי את הייאוש מטפס במעלה גרוני. הוא לא יעזוב את זה, ידעתי כבר אז.
"לא! תלך לחדר האוכל. זה לא נוגע אלייך! אני בסך הכל הולך לרגע! אתה לא יכול להסתדר לבדך?"
"נו, אז זה לא משנה אם אני אבוא או לא, אם אתה 'בסך הכל הולך לרגע'. אני מצטרף," הוא נשמע כל כך עקשן ונחוש. אפשר לחשוב אני מנסה למנוע ממנו ללכת לגן עדן, ולא סתם ללכת איתי ועם אסטין לאיזה מקום נטוש ואסור. טוב, זה באמת בסך הכל מקום נטוש, אז מה כבר יכול לקרות, נכון?
מחיתי את ידיי על מכנסיי העור השחורים שלי. "שיהיה," נאנחתי. הוא חייך בשביעות רצון, ואסטין נהם ברוגז. הוא עדיין לא בטח בו. והוא גם לא ממש אהב אותו משום מה...
"נקסט, למה אתה מרשה לו להצטרף?" הוא לחש לעברי בשעה שהתקדמנו, לוקה מאחורינו, עוקפים את בניין 13. ווין טופף לצידנו.
"כי זה לא כזה משנה... בסך הכל רציתי לבדוק משהו. שיצטרף. התנגדתי כי פחדתי שזה יגביר את הסקרנות שלו לגבי... אתה יודע." אסט הנהן בשקט. שתקתי. הייתה לי תחושה משונה, שלמרות המרחק בינינו, האסיר החדש... מקשיב. לפתע עלתה בי מחשבה איומה: מה אם...מה אם הכלא שלח אותו לרגל אחרינו, אחרי בניין 13? אולי בגלל זה הוא עקשן כל כך?
לא, חשבתי על מה ששמענו בחדר המזכירות. אני לא חושב שזה מה שקורה כאן, אחרי הכל. אבל....
כשהגענו אל מאחורי 13, עליתי על השביל המתפתל בין הגינה והקברים הפזורים בה, מקום שהיה יכול להיות נעים לולא כל המתים מסביב. עכבר לוטום, כלומר עכבר עפר, מלטינית, חלף על פניי בריצה, ו-ווין הטה את ראשו לעברו, כשוקל אם לרדוף אחריו. התקרבתי אל בניין 0.
בניין 0 היה הבניין היחיד בכלא שהיה לבן לחלוטין. הדלתות שלו היו מזכוכית אטומה, וגדר ברזל חשמלית הקיפה אותו. התקרבתי אל הכניסה, לשער. מחפש בעיניי משהו אדום על הריצפה.
"מה אנחנו עושים פה?" לחש אסטין לידי.
"מחפשים משהו," עניתי לו בלחישה.
"למה אנחנו לוחשים?" לחש לוקה.
"כי עלולים לשמוע," עניתי תשובה מעורפלת, בוחן את הקרקע.
לוקה שתק לרגע, ואז נגע בכתפי. הוא התקרב אליי.
"מה אנחנו מחפשים?" הנשימה שלו רפרפה על האוזן שלי. זזתי, מפנים את ההרגשה.
"חפץ אדום. קטן," לחשתי לעברו, והוא הנהן בחיוך קטן, כאילו היה זה נורמאלי לחפש חפצים קטנים אדומים במקומות כאלה. עיניו שוטטו, כמוני, על כל האיזור.
"נקסט, אני לא חושב שיש פה שום דבר," אסטין קרא לעברי, מתקדם אליי. "אולי נחזור? מה אתה מחפש בדיוק?"
אני ולוקה אחרי התקדמנו לעברו, ואז אני קפאתי: שניהם נעצו אחריי מבטים, שלושתנו מביטים כעת על חפץ אדום לא גדול שנראה כמו צמיד, ונתן לי תחושה עמומה של משהו מוכר.
לוקה הביט מאחורי בקימוט מצח לעבר הגדר החשמלית, אבל אסטין השותק רק פינה לי את הדרך, ואני הוצאתי את הבד המבודד שלי מתפר זעיר בחולצה מכופתרת שלי, והתחלתי בעבודה. כעבור 2 דקות ועשרים ואחת שניות בדיוק פתחתי בזהירות את השער שחרק מעט, והשתחלתי בעדינות, מרים את החפץ האדום בידי, יחד עם קצת עפר, וסגרתי אחרי את השער, נועל אותו שוב בהיסח הדעת. מחשבותיי היו נתונות לחפץ שאחזתי בידי השמאלית.
הסתובבתי אל מול השניים האחרים, שהביטו בחפץ המאובק שבידי בסקרנות, וניערתי את העפר ממנו. התחושה הייתה כאילו סכין נתקע בבטני.
"זה..." הקול שלי היה צרוד. אסטין ולוקה הצטופפו סביבי, בניסיון להבין מדוע הגבתי כמו שהגבתי, מצחו של אסטין מקומט בריכוז.
החפץ היה מוכר. מוכר עד כאב. השעון האדום שהוחזק בידי היה ישן, ומלוכלך, אבל הוא ללא ספק היה אותו השעון. הקופסה תקתקה, רצועות העור ישנות ומשופשפות, צבועות אדום. הפכתי אותו, מחפש את החריטה המוכרת. כוכב קטן היה חרוט באחת הרצועות של השעון, והרגשתי את הגוש בגרון.
העיניים של אסטין הביטו בבלבול בשעון, ואז לפתע התבהרו. הוא מיהר להרים אליי את מבטו.
המבט שלו היה זהיר, כמעט מסוכן. אני הנהנתי בשקט לעברו.
"מיו." לחשתי. האוויר רטט ושילח צמרמורת על עורי. הזיכרון שחזר אליי במכה כמעט גרם לי ליפול לאחור:
"נקסטי, נקסטי!" הקול של מיו חזר אליי, כמעט כאילו היה לידי. "נקסטייי!" הוא היה נלהב, בן 13.
"סטי, תראה את השעון החדש שלי! כמו שלך יש שעון, עכשיו גם לי!" הוא קרא אליי, טלטל את כתפי.
החלק ההוא בשיחה התנדף, החלק שהעדפתי לשכוח בגלל הכאב, והזיכרון המשיך לרוץ קדימה:
"...אז אני אחרוט עליו כוכב! ככה יראו ש..."
אחזתי בראשי ביד אחת.
"של מי השעון הזה-" הקול של לוקה קטע את הרגע, את הזיכרון ואת הריכוז שלי.
נראה כאילו גם אסטין התעורר מתוך חלום, כי הוא קפץ בהפתעה.
"של אף אחד." דחפתי את השעון לכיס, ואז התחרטתי וענדתי אותו על היד. שיראו. מה אכפת לי. אבל ליתר ביטחון כיסיתי אותו קצת בשרוול. עדיף לא להסתבך על היום הראשון של החדש.
אבל מה השעון של מיו עושה כאן? ולמה? זה קשור למה שהם הכניסו בבוקר לבניין 0? מה הם עשו עם מיו?
השאלות חפרו בנשמתי, קורעות את האיזון שלי.
"אבל מה זה היה, שאמרת, 'מיו'-" לוקה התחיל לומר, אבל אסטין קטע אותו בעצבנות:
"אל תתערב. ואל תדבר על זה עם אף אחד. במיוחד אל תזכיר את זה לנקסט..."
ניסיתי לתקוע באסטין מבט של "זה לא מפריע לי שידברו עליו", אבל הוא לא קנה את זה. במקום להתווכח, אסטין תפס ביד שלי בכוח מפתיע. "מה אתה מתכוון לעשות עם זה?" הוא לחש בדאגה, עיניו מביטות בי כאילו יכל להגן עליי רק במבט. הסטתי את מבטי, שותק. הוא עזב את היד שלי, פניו מתקררות. הוא הסיט את מבטו.
הסקרנות והבלבול נכרו על פניו של לוקה. הוא שלח מבט כועס אל אסטין. אבל אסטין הלך במהירות ובהפגנתיות, בקצת כעס והרבה דאגה, ישירות לבניין 13 בלי לחכות לנו. לרגע קצר ראיתי עננה חולפת על פניו, שהחשיכו. ידעתי שהוא דואג לי, כשהתרחק משם. וידעתי שהוא בוודאי נזכר גם הוא במיו. ההבעה שעל פניו הייתה של כאב.
"אל תתערב יותר בדברים האלה," אמרתי ללוקה בקול נמוך, מסתובב וצועד חזרה. "חכה." משהו בקולו גרם לי לעצור. אולי הדרך שבה ידו תפסה את ידי, כדי לעצור אותי, שהייתה חמה ומנחמת, ואולי הנימה הנחושה והמתחננת שבה דיבר.
"אני חייב לדעת. על מה זה? מה הבניין הזה, וכל המסתורין? והשעון? והשם שאמרת?" הוא שאל את כל השאלות ואני קפאתי במקומי. הסתובבתי אליו בדממה, מנסה להסתיר את האימה והפחד, את הכאב.
הצלחתי להעלות חיוך על פניי. "ברוך הבא לבניין 13. בניין המפתח. לשאלות שלך, תפצח בעצמך את התשובות. ככה זה תמיד כשיש מנעול ומפתח. ברוך הבא לכלא, טירון."
הקול שלי היה קפוא כשאמרתי את השורות המתורגלות, שעדיין לא יצא לו לשמוע. הפנים שלו נראו מופתעות, אבל לא נראה שכעס או נפגע. הוא רק נראה מסוקרן יותר. לא ידעתי אם זה טוב או רע. אולי רע. היה עדיף שיכעס ויעזוב את העניין בשקט. אולי עדיף שהמבט של הסקרנות המוחלטת, המבט האטום, יעלם מעל פניו. המבט שמצאתי שאני מחבב ושהפחיד אותי באותו הזמן.
תלשתי את ידי מידו, והסתובבתי, צועד בצעדים מהירים אל הבניין, מותיר את לוקה מאחוריי, מביט אל הערב במבט המהורהר והמסוכן שלו, המבט שלא יכולתי לפצח. ווין צעד לידי בדממה, דמותו המנחמת מתחככת בזרועי בדאגה.