לקפוא - הרמוניית הכוכבים |1|

פרק 23

בימים שלאחר מכן פתחנו את הספרייה, והתחלנו לחקור.
הספרייה הייתה קטנה, מאובקת ולא מרשימה במיוחד, אבל הספרים שם התגלו כמופלאים- ספרים ישנים, ועתיקים יחסית, חלקם כתובים בכתב יד בדיו שחור, אדום, כחול או אפילו סגול, וחלקם הודפסו במכונת דפוס גדולות וישנות, או במכונת כתיבה. ידעתי שהכלא בחר ספרים מתוך הספרייה והוציא אותם, אבל הידע הרב שבכל זאת היה שם, מונח על המדפים, היה עצום.
ביליתי בספרייה את רוב שעות היום- קורא על ארצות ומקומות שמעולם לא הייתי בהם, על חיות שמעולם לא ראיתי, ועל אנשים שמעולם לא פגשתי, שעברו דברים שמעולם לא דמיינתי. החברים האחרים שלי הלכו ובאו, אספו מידע שידעו שיזדקקו לו, או אירחו לי חברה.
אבל הם באו והלכו, ואני נשארתי רוב הזמן.
אני מניח שהסוהרים נרגעו מעט כשראו את העניין שלי בספרים- כנראה הם הבינו- או לפחות חשבו שהבינו- שהסיבה שרציתי גישה לספרייה הייתה באמת כי רציתי לקרוא וללמוד. אחרי הכל, באמת הייתי מרותק לספרים ולסיפורים. זו הייתה הדרך שלי לצאת החוצה, מאז ומתמיד.
הספרים חיברו לי את קטעי המידע ששמעתי עם השנים- כל הסיפורים מהאסירים, שחילצתי מהם את המילים או ששמחו לספר. סיפרי ההיסטוריה היו גם מלאי חורים- חורים שהייתי צריך לנסות לחבר בעצמי. ידעתי שזו בטח עריכה, שהמלך פקד עליה כשעלה לשלטון כשנולדתי.
היו הרבה ספרים על המלחמה הגדולה בין אלפיה וקולורלנד לפני כ-28 שנה, וגם במידע עליה היו הרבה ניגודים. רוב הסופרים היו קולורים, רובם בעד הצד שלנו במלחמה כמובן. היו חוקרים שנתחו אותה, או כאלה שדיברו על הסכם השלום שהיה אחריה. מצאתי את העולם הזה מרתק- והזיכרון שלי הנציח כל פרט.
אבל יותר מכל- ספרי הרפואה הין העניין האמיתי. זה היה דומה כל כך לפריצת מנעולים- רק שאת הניתוח אני מבצע בבן אדם, ולא במנעול מתכתי קטן. למדתי כל ידע רפואי שהשגתי, ואת ספרי ההיסטוריה על הרפואה. מעולם לא הסתכלתי על רפואה בצורה כזו- היא תמיד הייתה אמצעי בשבילי כדי לשרוד, וזהו. אבל עכשיו התחלתי להגיע למרפאה של ד''ר מנטה בעניין מחודש- ללמוד וללמוד וללמוד, עוד ועוד. זה היה שונה מלפצוע, מלפרוץ ולפתוח- זה היה לחבר מחדש את החתיכות, לתפור ולסגור.
אם ספרי ההיסטוריה והטבע ואפילו הסיפורים המומצאים של הסופרים לידלים היו הדרך שלי להינות- אז ספרי הרפואה היו הרבה יותר מזה. הם שאבו את העניין שלי. למדתי על תרופות ומנגד להן רעלים מזיקים, על סמי שינה וניתוחים מדהימים שבוצעו, וממש על איך להחזיר את הגוססים לחיים.
אחר צהרים אחד אמרה לי ד''ר מנטה, "נקסט. אולי תלמד להיות רופא?" וכשהרמתי אליה מבט מופתע, היא הוסיפה: "יש לך כישרון טבעי."
"רופא?" שאלתי, המום מהמחשבה. מעולם לא ממש הקדשתי מחשבה למה שאעשה כשאהיה גדול, אם אצליח הישאר מספיק זמן בחיים כדי לגדול. יכולתי לחשוב רק על איך אשרוד בעתיד הקרוב.
היא הנהנה. "עברו רק כמה ימים, ואתה שולט בצורה מדהימה ביכולות שלך ובידע שלך. הזיכרון שלך הוא באמת משהו מדהים, לא פחות מהכישרון של הידיים האלו שלך." היא טפחה על ידיי החיוורות, מסלקת קבוצת שיער וורודה מהמצח.
ובזאת היא חייכה, והסתלקה לעזור לאחד המטופלים האחרים. אני עצרתי במקומי, חושב. אהבתי את העובדה שאני יכול לעזור לחברים שלי, לטפל בהם או אפילו להציל אותם אם יזדקקו. לעזור לאנשים ולטפל בהם נשמע... קסום.
אבל... עם כל מה שגילינו, אני באמת יכול לחלום על עתיד כזה?
אני צריך להתמקד בעתיד הנוכחי. בעוד שבוע נצא לגלות את האמת, ובשביל זה כל הידע שרכשתי. כדי שלא ניתפס.
גם אם הייתי רוצה והיו מאשרים לי, העתיד שלי בתוך הכלא כרופא נשמע מדכא הרבה יותר מאשר אם לא יהיה לי עתיד כרופא כלל- בייחוד אחרי כל הדברים הנפלאים שקראתי על הבחוץ. לא יכולתי לדמיין את עצמי נשאר כאן, מטפל באסירים פצועים. או שיכולתי, וזה מה שהפחיד אותי כל כך.
סביב החולים טרחתי הרבה, מנסה ללמוד כמיטב יכולתי מד"ר מנטה. עשיתי ניסויים בחשאי כדי להבין את התרופות, ולפעמים לנסות להפוך אותן ליעילות יותר, ולמדתי על סוגי המחלות השונים. עיניה של ד"ר מנטה נצצו מההתקדמות שלי. לאט לאט היא הרשתה לי לערוך ניתוחים יותר ויותר מסובכים, או השאירה אותי לבד עם פצועים קשה.
ובזמן שלא הייתי במרפאה או בלימודים, ביליתי שעות בלקרוא על כל דבר שניתן לי. כמובן, היו גם דברים הכרחיים אחרים שהייתי צריך לעשות: שיננתי מפות, וערכתי תוכניות ופסלתי אותן וערכתי אחרות יחד עם איד אם עם שאר החברים שלי. לאחרונה, ככל שהימים עברו וסוף השבוע התקרב, ניסיתי לצרוב בזיכרוני כמה שיותר מהכלא. כאילו גם הגוף שלי הרגיש שמשהו עומד לקרות, ושאולי אני לא אראה יותר את הנוף הזה.
והיה הפחד. הפחד מהלא נודע. האם לא עדיף להישאר, בלי לדעת שום דבר?
ואולי בחוץ נורא יותר מבפנים, ואני אצטער שלמדתי על כך בכלל?
אבל הפחד למיילה שתהיה הקורבן הבא של הכלא, הסקרנות, הנחישות, והזיכרון של עיניה הזורחות הכחולות של לין המריצו אותי, ודחקו מעט את החששות הנוראים שהכבידו עליי. הקריאה והעבודה במרפאה הסיחו את דעתי מהפחד והאימה, אבל לא דחקו אותם לגמרי. ועם זאת, ניסיתי להנות מהימים האחרונים לפני שנפעל.
מיילה הייתה אחראית על הבגדים שהגנבנו מהארון הגדול- משתמשים בהתחמקות מהעונש שלנו כשנתפסנו. היא עבדה על זה הרבה, והיה לה טעם טוב- הבגדים נחו עלינו באופן מושלם, סוף סוף אחרי כל כך הרבה שנים.
אני קיבלתי חולצה לבנה פשוטה מכופתרת ומכנסיים שחורים שהיו נוחים לתזוזה ופשוטים- אבל נקיים וחדשים יותר מכל מה שלבשתי אי פעם. לבשתי את המעיל הישן שלי מעל, בעקשנות, בו היו הכיסים הרבים, בהם טמנתי את השעון שלי ועוד כמה חפצים. חגרתי חגורת עור עליה יכולתי לתלות את השקיקים שלי של הרפואות. את הכפפה השחורה חסרת האצבעות שלי השארתי על יד ימין, אבל קיבלתי זוג מגפיים נמוכות חדשות. צעיף מפוספס בשחור-לבן נכרך סביב צווארי כנגד הקור, ומיששתי אותו באצבעות דקות, הצמר מתחכך במרקם זר קרוב לשפתיים שלי, שנשפו עננות לבנות בקור החורפי. הנחתי על הראש כובע שחור, שהצל על עיניי, מנמיך אותו בידי על ראשי. התג שלי, עליו המספר 13, עוד נצץ על החולצה הלבנה. חייכתי חצי חיוך, שלא היה בו הומור- אבל הרגיע אותי במידה מסוימת. הבטתי במעיל- אולי אם אלבש אותו מחוץ לכלא, אי פעם, הבעלים שלו יראה אותו ויזהה אותי. הוא הסימן היחיד שלי, התקווה שלי והמרגוע שלי. ברגע שאפגוש את הבעלים של המעיל הזה, הוא יספר לי הכל על איך הגעתי לכאן- כך האמנתי, או לפחות: ניסיתי להאמין.
בזמן שחקרנו, במהלך השבוע החולף, לוקה השתמש במעבר כמה פעמים. הוא ביקר אותי, חייך אליי, ולפעמים סתם דיברנו על מה שלמדנו בסיפרייה עד שהיינו נרדמים. זה היה נחמד כל כך עד שניסיתי לשכוח את התחושה שבערה בי: שיום אחד הוא יקום ויעלם, אולי אפילו אחרי שנגלה את האמת על המקום הזה.
היה גילוי אחד שהרעיש אותנו: ביום השלישי חיפשתי ספר מסוים, של רופאה מפורסמת מהגלבן איסט. הספר היה על ריאות- היא גילתה תגלית חדשה בנוגע אליהן, אני חושב שהיא פתחה במחקר בגלל הקושי בנשימה בסופות החול. אני גיששתי בין המדפים, מחפש אחר הספר, בתקווה שהוא נמצא כאן. ראיתי איזכור לשו בספר אחר, והסתקרנתי. ווין נח בין כמה ערימות ספרים, הזנבות שלו נעים, ואפו בין כפותיו. הוא התעטש מהאבק מדי פעם, אבל נותר לצידי. לידי עמד לוקה, שעיין בערימת הספרים עבי הכרס שעמדו על יד הכורסה האדומה שבה ישבתי בדרך כלל- שכבר הפכה לכורסה הקבועה שלי.
הוא שלף ספר אחד, ופתח אותו. "אתה באמת זוכר את כל זה?" הוא שאל בפליאה.
חייכתי. "שאל אותי שאלה בנוגע לאחד הנושאים שם," הצעתי לו. הוא רכן קדימה. " אוקיי. מה מטרתה של... מערכת העיכול?" עיניו הזהובות סרקו את השורות.
"מטרתה של מערכת העיכול היא קליטת המזון, ופירוקו לאבני בניין לצורך הפקת אנרגיה ובניית הגוף. כמובן, יש עוד מטרות, אבל זו העיקרית," דילגתי, עובר למדף הבא. לוקה הביט בי בתדהמה, סוגר את הספר בטריקה. "נכון. איך אתה זוכר את כל זה? כל כך הרבה מידע... יש פה על תרופות, 3,000 מחלות שונות, ניתוחים... הגבירה האדירה, אני למדתי רק את הידע הבסיסי ולהגיש ערכת עזרה ראשנה, כדי שאם מישהו יפצע אני אוכל לעזור לו, אבל אני בהחלט לא אהיה רופא..." הוא מלמל, ואני צחקתי.
לפתע השתתקתי. הוצאתי מתוך אחד המדפים ספר עבה וקטן, שנראה ישן הרבה יותר מכל ספר אחר כאן. הברשתי ממנו את האבק, וקראתי את שמו שהיה מוטבע על הכריכה שלו: "ההיסטוריה של ממלכת קולורלנד ו50 רעלים שונים, מאת קרל ליסטפוד."
על הכריכה הוטבעה המילה, בדיו אדום כדם, כמו חותמת שהותזה על הלוח הקשה: נאסר.
לידי, לוקה התנשף, מביט בספר כאילו הוא זהב טהור. "זה בטח אחד הספרים שנאסרו לקריאה אחרי שהמלך החדש עלה לשלטון," את המילים האחרונות הוא אמר בלחישה, המבט בעיניו קשה ומצומצם, ונשמע שהוא לא מחבב כלל את המלך החדש. לא, היה שם יותר מזה- הייתה שם שנאה, חשבתי בהפתעה. "אני דיי בטוח שהוא לא אמור להיות פה. או בשום מקום בממלכה." הוא לחש. "מה הוא עושה פה?"
"אז יש לנו מזל," אמרתי. תחבתי את הספר לתיק הבד שלי. ניחשתי שהספר הזה מספר על ההיסטוריה האמיתית, ולא ה'מתוקנת' והמפוברקת שהמלך החדש וודאי החליט  לפרסם, ולכן הספר נאסר. ברוב ספריי ההיסטוריה נכתבו על דברים מהסוג הזה. כמו כן, אם כתוב שם על רעלים, אז מן הסתם שהספר יאסר- המלך לא רוצה שיהיה לעם שלו כוח כלשהו, גם אם מדובר במדע ובידע. לא האמנתי למזל שלנו- הסוהרים כנראה לא שמו לב לספר הזה כשסיננו את המידע שכאן. או שאולי הוא הושאר בכוונה? לא יכולתי לדעת.
הסתכלתי על השם של הסופר: לא ראיתי ספרים שלו בשום מקום אחר. אבל זכרתי את השם, ליתר ביטחון.