לקפוא - הרמוניית הכוכבים |1|

פרק 24

למחרת בערב, ישבתי בחדר שלי ובהיתי בחלון. לוקה התחמק ממני, וגם אני ממנו, אם להיות כנה. שבילי הדמעות עוד נראו על לחיי. איך רגע אחד יכול להיות כל כך טוב, וברגע הבא אתה פשוט יכול להרוס הכל?
התחמקתי מרוב החברים שלי היום. אבל הם הניחו שזה בגלל המתח, שלא חסר גם להם. הכרחתי את עצמי להתרכז בתוכנית. בעוד שתי דקות בדיוק אני אמור לצאת לדרך.
התיק שלי היה לידי.
הבטתי סביב. האם יש עוד משהו שאני רוצה לקחת? אני לא יודע אם אני אחזור לפה בשלום. המספר המועט של החפצים שהיו לי נעלמו ממקומם. כמה בגדים ישנים עדיין היו תלויים על וו, אבל עם הבגדים החדשים שקיבלנו, לא הייתי צריך אותם. יחד עם התרופות שהחבאתי בבגדיי, הנחתי גם גפרורים ואבק שריפה וכמה חומרים שהנחתי שיעזרו לנו. לקחתי את אבן האמטיסט החלולה שזכינו בה בתחרות. לא ידעתי אם היא תעזור לנו, אבל אסטין צדק בכך שחבל לנו להשאיר אותה מאחור. אולי נוכל למכור אותה או משהו. איך שלא עושים את זה.
הבטתי על החדר, שהתרוקן לאיטו. לא היה מישהו שימלא אותו שוב, אם אני לא אחזור לכאן. משום מה זה העציב אותי יותר מכל.
החדר היה כמעט וריק. מלכתחילה לא היה לי הרבה. אה, כמעט שכחתי... קמתי באחת, ניגש אל הארון. הוצאתי משם את המעיל השחור הגדול, ודחפתי אותו לתוך התיק. הוא אולי תפס מקום, אבל לא הייתי מוכן להשאיר אותו מאחור. כמו השעון, הוא היה קמע המזל שלי. הבעיה היא שיזהו אותי אם אלבש אותו עכשיו- הוא היה גדול עליי מאוד.
נשמתי עמוק, ונגשתי לדלת. ווין, שכמובן הגיע איתנו, הלך אחריי, מנחם כמו חבר מוכר בין הזרות ששררה פה פתאום. נראה שגם הוא הבין פתאום שאנחנו עוזבים בדרך כלשהי, כי הוא השמיע יבבה עצובה. אני לא יודע מדוע שנינו הרגשנו ככה. אם הכל ילך כמתוכנן, אנחנו רק נגלה את האמת. לא נעזוב. נכון?
אבל... אם האמת גרועה כל כך שניאלץ לעזוב, להוציא מכאן את מיילה? ליטפתי את ראשו של ווין. הייתי צריך לקחת אותו, למרות הסכנה, כי מי יודע מה הם יעשו לו אם לא נחזור לפה יותר. ומלבד זאת, הוא לא הסכים לעזוב אותי. ווין הוא בלוס חכם.
הסתובבתי והסתכלתי בפעם האחרונה אל החדר. יכול להיות שלא אראה אותו יותר. גם אם נצליח וגם אם לא, הכל לא יהיה אותו הדבר. איכשהו ידעתי את זה. צרבתי במוחי את מראה החדר, עם הקירות המתקלפים והחריטות והציורים, עם כל הזיכרונות שלי, שבכולם לקח חלק החדר הזה, ויצאתי בנחישות מהחדר, סוגר אחריי את הדלת בכתפיים רועדות.
באותו הזמן היה צריך אסטין להסיח את דעת השומרים ולמזוג להם סם שינה חזק שאני רקחתי.
אני מקווה שהוא יעשה את העבודה כמו שצריך. זה לא היה רעל... אבל ברגע שחיזקתי את זה מעט, זה בהחלט הפך לנשק. הספר היחידי שלקחתי איתי היה הספר האסור, ואת כל שאר המידע אכסנתי במוח שלי, בזיכרון. אבל לקחתי עוד חומרים שבעזרתם אני אוכל לרקוח תרופות, ועוד שתי שקיות קטנות של סם שינה שהכנתי מראש, אותן החבאתי בבגדים.
התגנבתי במסדרון, יודע שבדיוק ברגע זה שאר החברים שלי אמורים לעשות את אותו הדבר. מייקו כבר אמור להיות ליד בניין 0, ולהשתיק את השומרים שאסטין לא הספיק להשתיק.
איד חישב כל צעד שלנו, והנחה אותנו כך שנהיה מתואמים. פגשתי בליו בקומה התחתונה, ובתנועה שקטה שלא מושכת את תשומת הלב, יצאנו החוצה.
בחוץ היה קר. השלג ירד, וכיסה את הכל בלובן החזק שלו. השמיים היו חשוכים. למרבה המזל, הבגדים החדשים הצליחו לחמם אותנו מספיק כדי שנוכל להמשיך להתקדם בשקט. הקפדתי לטשטש את העקבות שלי ושל ליו ושל ווין, שנראו לזמן קצר על השלג הקפוא, לפני ששכבה חדשה שבה וכיסתה אותו.
הבטתי סביבי, על החצר רחבת הידיים והחשוכה של הכלא, ועל הבניינים הדוממים, מהם נשמעים הקולות הרגילים של האסירים הצעקניים, ולא יכולתי להאמין שאולי נגלה הערב סוף סוף את האמת על המוות של לין, של אן, של הכלא הזה.
ליו אחז בידי בחושך. הוא אמנם לא גדל פה כל חייו, ובאיזשהו אופן, דרך הבית של אביו המכה הצולע, הוא הכיר את הבחוץ- אבל עדיין היו לו מפה זיכרונות חמימים, כך ידעתי. הוא הביט בי בחיוך, מבין, ועצוב בעצמו. "זה היה המקום הראשון שקיבל אותי," הוא לחש לעברי, כשעצרנו ובהינו בנוף לשנייה. עשן לבן של קור בקע מפיו כשדיבר, בכל נשימה. "אתם הייתם הראשונים שחיבקתם אותי כשהייתי צריך, ושנתתם לי משמעות. אתה היית הראשון, נקסטי. בזכותך חוויתי שמחה. תודה," החיוך שלו זרח לאור הפנסים, ואני לא ידעתי מה לומר. נראה שגם הוא הרגש באיזשהו סוף מתקרב.
"תודה ש... גרמת לי להרגיש מוגן ובבית," הוא לחש כשחיבקתי אותו, והדמעות שלו קפאו על לחייו כשהמשכנו ללכת. אני שתקתי, ורק לחשתי: "זה עוד לא הסוף, ליו..."
הוא לא ידע עד כמה המילים שלו נגעו בי. שמחתי שעשיתי משהו אחד טוב בחיי, למישהו אחר. אולי זה אומר שאני כן שווה משהו.
כשהגענו בחשאי לבניין 0, מיהרנו למקום החבוי שקבענו להיפגש בו. מיילה כבר הייתה שם, נושפת ענן של כפור מעל לכפפות שלה. האחרים היו אמורים להגיע ממש עוד מעט. אסטין ככל כנראה יגיע אחרון. לפתע התקדם לעברינו שומר, מצחו מקומט בבלבול. הוא ראה משהו?
שלושתנו- אני, מיילה וליו- קפאנו.
הוא לא צעק, כנראה כי חשב שלא ראה טוב- היינו מוסווים היטב בחושך. התכוננתי להתקדם, אבל אז השומר קפא. הוא נפל לפתע על השלג, מעולף, ומאחוריו התגלו מייקו ואיד. הם מיהרו לעברינו. את השומר מייקו גרר הצידה. נשמנו לרווחה, והצטופפנו כדי שלא יראו אותנו. המתח שרר, וכולנו התכווצנו, מרוכזים. לאחר כדקה, לוקה הגיע. התחמקתי ממבטו, אבל לא הצלחתי שלא לחוש הקלה על כך שהוא כאן. אחרון הגיע אסטין, שלא הביט בעיניי- הוא נעץ מבט בקרקע. כשהבטתי בו בשאלה הוא חייך אליי, אבל עיניו היו כהות יותר מהשמיים. העפתי מבט אחרון לאחור, ואז יצאנו לדרך.
מיילה חילקה לנו מעילים של סוהרים, וכולנו לבשנו אותם. במבט מרחוק יחשבו שאנחנו סוהרים. ואם מישהו יתקרב יותר מדי, נדאג ש... הוא לא יפריע. נשכתי את שפתיי.
מסביבו הקברים והמצבות כוסו שלג עד שכמעט לא היה ניתן להבחין בהם. התקרבנו אל הגדר של בניין 0, זו שלפני שבועות רבים אני ואסטין ולוקה עמדנו מולה, ביומו הראשון של לוקה בכלא. שם מצאתי את השעון של מיו, שעכשיו נותר על מפרק כף היד שלי- אדום עמו שריטה. זמן רב עבר מאז. לו ידעתי אז מה עומד לקרות...
פרצתי את הדלת בגדר, וכיוון שכבר עשיתי את אותה פעולה פעם, זה לא לקח הרבה זמן. נכנסנו אחד אחד. השומרים שליד הכניסה לבניין ישנו. הסם שלי עובד כמו שצריך.
כשאסטין נתן להם אותו בדרכו הייחודית, שהוא לא הסכים לגלות מהי- בעודו קורץ ומחייך בשובבות- הם לא היו אמורים להרגיש דבר, וכעבור כרבע שעה הם היו אמורים לחוש עייפות ולהירדם תוך מספר שניות. לקח לי זמן להבין איך לגרום לסם להשפיע לאחר כרבע שעה.
התכוונתי לגשת אל הדלת הקטנה לעובדים, ששכנה ליד הדלת הענקית שבמרכז הכניסה לבניין. באותו יום שבו לוקה הגיע, ראיתי את הסוהרים מעבירים את הארגזים מהם נפל השעון של מיו דרך הדלת הענקית הזאת.
עכשיו עמדתי מולה.
אבל כשצעדתי צעד אחד, חשתי בתזוזה, והסתובבתי במהירות. שומר אחד התקרב לעברינו. העיניים שלו היו מצומצמות, כנראה לא זיהה אותנו בגלל המדים של הסוהרים. תודה לך מיילה על הבגדים, חשבתי, ותודה לך איד, על הרעיון הזה.
לפני שהוא הספיק למצמץ, ולפני שהחברים שלי הספיקו לפעול, שלפתי מחט זעירה בתנועה כמעט בלתי נראית והטלתי אותו במהירות עצומה. המחט נתקעה בזרועו, וכעבור שנייה האיש נפל, סם ההרדמה בו טבלתי את המחט מתחיל לפעול.
הרגשתי במבטו של לוקה עליי, הכובד של נוכחותו מכה בי. מאחורי שרק אסטין שריקה חרישית. "תנועה יפה."
חייכתי אליו. עכשיו הם שמרו מסביבי כשהתחלתי לנסות לפרוץ את המנעול של הבניין, ווין לידי. זה היה קשה. ההגנות היו מעולות, שילוב של טכנולוגיה ופשטות, והיו עלולים לתפוס אותי כל רגע.
הידיים שלי רעדו מעט, נוגעות במתכת הקפואה, מנסות להכיר אותה. לחצתי מעט על המנעול הגדול, מנסה להבין איך הוא בנוי. לידו היו עוד שישה מנעולים קטנים יותר. הפינים בהם היו מסובכים ומסונכרנים כך שהיה כמעט בלתי אפשר לפרוץ אותם. אמנם פרצתי אותם בסופו של דבר, פולט נשיפה קפואה, אבל הם היו קשים משהתרגלתי.
המנעול הגדול היה הבעיה האמיתית. הצילינדר שלו, המקום בו נכנס המפתח, היה קטן. אבל האצבעות שלי היו דקות וזריזות, חבושות כך שהקלו על המשימה, והסיכה הקטנה שלי הצליחה לחדור פנימה. בית המנעול- המעטפת של המנעול- היה גדול, ובמקרה הזה זה הצביע על כך שהמנעול מורכב והמנגנונים הרבה יותר משוכללים.
היו הרבה מאוד פינים, בצורות שונות, שעשו לי כאב ראש. הייתי צריך לדעת איך ומתי וכמה לדחוף אותם כדי שהמנעול יפתח. כמה פינים עבדו גם על טכניקות אחרות מלבד דחיפה- חלקם זזו רק בעזרת שמן מיוחד שתיארתי לעצמי שהוזרק לשם כשהמפתח נכנס. זה היה מטורף וגאוני. הייתי צריך להתאמץ למצוא פתרון כדי לטפל בפינים האלה. הצילינדר היה מקום מורכב מאוד- כמו מבוך מתכתי וזעיר. לא נתקלתי עדיין במנעול כזה- רק קראתי עליו. אבל כיוון שכל יום פרצתי את המעולים שעל החדר שלי, הייתה לי סבלנות. המוח שלי כאב מחשיבה מאומצת על פתרונות לכל אחת מהבעיות שלפני. הדבר היחיד הטוב בסיטואציה המלחיצה והקפואה- הוא שזה הסיח את דעתי ממחשבות אחרות שלא רציתי לחשוב עליהן, בהן לוקה ומיו וכל הכאב ומה שעמד על כף המאזניים, שלא עזב לי את הראש. התרכזתי בפריצה, מתבונן במנעול הקר שלפניי וכל המחשבות שלי נתונות לו. הרמתי מחט קטנה מהסוג שהשתמשתי בהן לטבילת סמי השינה, כמו זאת שזרקתי על השומר, ודחפתי כמה פינים, ואז הגעתי לחלק קשה במיוחד.
"אני צריך את המברג הדק," אמרתי, ויד בעלת כפפה שחורה הושיטה לי אותו. לא טרחתי לבדוק מי זה היה, פשוט לקחתי את המברג, ממהר. סובבתי אותו בתוך הצילינדר, נוגע בפינים אחרים, והמנעול חרק מעט. נשכתי את הלשון, מרוכז.
עכשיו החזקתי בין שיניי את המברג, ודחפתי את הסיכה שלי בדיוק לפין האחרון- וכמו שחשבתי, שארית קטנה של שמן נשפכה משם, שמן שנאגר בטעות מאחורי הפין האחרון, בחור הקטן ההוא. ברגע שהשמן השתחרר, והפינים הקטנים בהתחלה הרגישו בו, הם השתחררו, ונשמע קליק קטן.
התנשפתי, יורק את המברג מבין שיניי.
המנעול נפרץ.
"גמרתי," לחשתי לחברים שלי, והם הנהנו. בדממה, הבטנו בדלת הקטנה. ואז איד לחץ על הידית, ונכנסנו כולנו פנימה. המסדרון היה חשוך, אבל מנורות חשמל קטנות נדלקו על פני הקירות כשעברנו. אף אחד לא בא בריצה, אז תיארתי לעצמי שאין מצלמות אבטחה. בינתיים. הלכנו בזהירות שבעתינו, צועדים בזוגות במסדרון הארוך. לא ידעתי לאן אנחנו הולכים, אבל בינתיים לא היה לאן לפנות מלבד קדימה.
מלפניי עמדו מייקו ואיד, ולידי מיילה. מצידי השני צעד ווין, עיניו עוקבות אחרי כל סימן לתזוזה, אוזניו זקופות, כאילו מרגיש במתח. ליבי התחמם מהעובדה שניסה לשמור עליי. מאחורי היו לוקה וליו, ומאחוריהם אסטין. עצרתי בפתאומיות כשמייקו ואיד עצרו לפניי. הצומת הראשונה.
"לאן נפנה?" קולה של מיילה מהדהד.
חיפשתי במבטי שלטים או הכוונות כלשהן. למרבה המזל, שלט חלוד מעט נתלה מתנדנד ליד אחת הכניסות, ועליו כתוב: "לחדרי הניסויים".
לא ידעתי מה זה אומר. לא הייתי בטוח שאני רוצה לדעת. על השלט שמולו, שמוביל לצד שמאל, היה כתוב: "ההנהלה". לא רצינו להיתפס כל כך מהר, כמובן, אז מן הסתם שלא נפנה בדרך הזו. כי ברגע שנגיע להנהלה, הדברים כנראה יהיו יותר מסובכים: עם שומרים נוכל להתמודד, עם מערכת האזעקה לא. הצבעתי בשקט על הפנייה הימנית. איד הנהן.
התחלנו לצעוד שוב בדממה. המסדרון הזה היה חשוך יותר, אבל כשהסתכלתי מקרוב, נחרדתי לראות סימנים של היאבקות. שריטות וכתמי דם על הקירות, טביעות רגליים מטושטשות. כנראה מי שלקחו אותו לפה התחיל להבין שזו לא בדיוק הדרך החוצה, וניסה לברוח. לא נראה שזה הצליח לו.
מספר דלתות היו נעולות לאורך הקירות שלידינו, אבל לא טרחתי אפילו לנסות לפרוץ אותן. הרגשתי שמה שאנחנו מחפשים נמצא מאחורי הדלת האחרונה- זו שבסוף המסדרון. נראה שגם השאר הרגישו ככה, כי הם לא עצרו. המתח הורגש בשקט שמסביבנו, ופחדתי מכל רעש קטן שעלול להיות סוהר או שומר שמתכוון להגיע לכאן או לצאת מאחת הדלתות המקיפות אותנו. הלחץ שמר על הריכוז גבוה, ועליי בחיים.
לבסוף הגענו לדלת האחרונה- דלת מתכת גדולה, נעולה, עם ידית כסופה קטנה. היא הייתה בודדה, ונדמה שהחושך עוטף אותה, סובב סביבה במסתוריות. מאחורי הדלת הזו יכול להיות הסוד הגדול. הפתרון להכל, האמת שאני מחפש כל כך. כולנו בהינו בדלת, נעצרים ומביטים בה. מצד אחד הפיתוי לפתוח אותה היה גדול- לגלות כבר מה קורה פה. מצד שני, פחדתי. כולנו פחדנו, אני חושב. פחדנו ממה שנגלה.
מה אם זה יהיה נורא כל כך, ונגלה שהיה לנו חלק בדבר הזה? האם אני רוצה לדעת מה קרה ללין ולאן?
מה קרה לכל האסירים שפגשתי, ואת חלקם אפילו חיבבתי, ואפילו אם שנאתי- מעולם לא איחלתי דבר רע כל כך לאף אחד מהם. בסופו של דבר מייקו התקדם קדימה: הוא ניגש לדלת, מניח את ידו על הידית. כולנו עצרנו את נשמתנו.
הוא לחץ, מסובב את הידית שחרקה קלות. ואז הוא צעד אחורה. מהפנים שלו הבנתי: הדלת לא נפתחה. הבטתי חזרה בדלת. לא היה סימן למעול כלשהו...
ואז מיילה צעדה קדימה. הבטתי בה בהפתעה, וגם השאר כמוני. בחיוך, היא הוציאה מכיסה כרטיס קטן. צמצמתי את עיניי, מביט מקרוב במה שהחזיקה: זה היה כרטיס מיושן ופשוט, על פרטים של אחד הסוהרים, מוטבעים עם חתימה מסולסלת- וסיכת הנורת' הכסופה.
"ניחשתי שנצטרך משהו כזה. גנבתי את זה כשעבדתי. אנשים שוכחים דברים בבגדים שלהם..." היא לחשה כממתיקה סוד, ואני גיחכתי.
"הצלת אותנו כאן," לחשתי לה בשקט. האחרים הנהנו, והיא חייכה בשביעות רצון בשעה שהצמידה את הכרטיס לדלת השחורה. משהו קרא את הכרטיס, או את הסיכה, אני לא באמת יודע- ובסופו של דבר נשמע 'בזזז' קטן, קול זעיר שבקע מהדלת וסימן לנו שהכרטיס אושר, ונשמע קליק. המנעול נפתח. עכשיו מייקו לחץ על הידית, והדלת נפתחה בפנינו.
צעדנו כולנו פנימה לתוך חדר גדול ומסתורי, חשוך ואפוף עשן. הדלקנו כמה פנסים שהבאנו איתנו, והם האירו בצורה כזו שיכולנו לראות בקושי. ליד הדלת היה כפתור להדלקת האורות, אבל לא העזתי ללחוץ עליו- אם האור יידלק, ידעו שאנחנו כאן.
הגברתי את האור בפנס, שזהר כעת בצורה חיוורת בחדר, ונתקפתי בהלה. כולנו נרתענו לאחור.
החדר היה עגול ורחב, עם קירות מתעגלים עד לתקרה נמוכה. סימנים של דם נראו על הריצפה והתקרה, וגם על חלק מהקירות. בשני שליש מהחדר היו מיטות כמו של בית חולים, מסודרות אחת ליד השנייה.
בחושך הקודר יכולתי לראות דבר מה ארוך מונה על כל המיטות, מכוסה בסדין. כתמי דם היו על כל אחת מהמיטות, והבחנתי בבוהק האכזרי של שלשלאות מתכת שמחוברות למיטות. זה היה כמו מחזה אימים. צמרמורת עברה בי.
בצידו השני של החדר נצבה מכונה מוזרה. היא הייתה גדולה ומפלצתית, וכשהבטתי בה עלתה בי הרגשה לא נוחה. היא הייתה בנויה ממתכת כנראה, גדולה כמו קופסא ענקית, שלושה מטרים על שני מטרים, והייתה מלאה בפיתולים וצינורות ואורות קטנים ומהבהבים. היא השמיע רעש מוזר: מעין שריקה או תקתוק מפחידים, והרגשתי איך הנשימה שלי קופאת בפחד: כאילו הזמן מתקתק עד שיגיע... תורי.
ואז ליו צרח.
נראה שכל זה מילא אותו אימה, והוא לא הצליח להכיל אותה יותר. לפני שהוא הספיק להוציא קול איד כיסה לו את הפה. בעיניים מבועתות, ליו צרח בקול עמום לתוך ידו של איד, עד שנגמר לו האוויר. הוא כמעט קרס, עיניו מתרוצצות על המיטות המדממות, אצבעותיו החומות מזיעות. ניגשתי אליו במהירות, וחיבקתי אותו. מיילה מהצד השני, וכולנו עצמנו עיניים לרגע כמו שעשינו כשהיינו קטנים וקרה משהו מפחיד.
החזקתי את הנשימה שלי יציבה. אסור לי להתפרק עכשיו. אסור. גם אם אני רוצה לבכות ולצרוח, להתרחק מהמיטות האלה ולהתפלל שלין עדיין כאן ושלא קרה לה כל הדבר האיום הזה, וגם אם אני רוצה להסתגר בפינה חשוכה וקטנה, לבדי, ולשכוח מהכל, אסור לי. אני חייב להחזיק את עצמי. אני חייב לתפוס כל יצר של אנוכיות וכאב ולקבור אותם עמוק ובצד. כי זה לא הזמן. עכשיו אני חייב להיות חזק.
התנתקתי מליו ומיילה. מיילה המשיכה להרגיע את ליו, אבל ראיתי שגם היא מזועזעת.
ראינו הרבה סוגים של אכזריות בכלא. גם עברנו הרבה כאלה. אלמדון... הצטמררתי. אסירים שונים הגיעו על פשעים נוראיים, וניסו לחזור עליהם גם בכלא. אבל... אכזריות כזו...
עכשיו הבנתי למה הם קראו לחדר 'חדר הניסויים'.
אלו לא היו 'חיפושים'. הם עשו ניסויים על האסירים שכאן. דרך המכונה הענקית שפה, על המיטות האלה. ממבט זריר יכולתי לדעת... הם ניסו לפתוח להם את הבטן, את החזה והלב. אבל למה? מה הם חיפשו?
כאב לי הראש מהניסיון לחשוב על דבר כזה.
מה הייתה המטרה שלהם? מה? מה יכול הכלא להשיג מניסויים באסירים שלו? מה הוא מחפש? בשביל מה? בשביל מי? היה לי מעט מדי מידע כרגע. לא יכולתי למצוא את התשובה. איד התקרב למכונה הענקית, בוחן אותה בעיניו. מאחורי, לוקה התקדם לעבר המיטות, ואני הלכתי אחריו.
ניגשתי למיטה הקרובה ביותר.
באור של הפנס שלי יכולתי לראות את הסדין הלבן שעליו. כתמי דם כיסו את שוליו. הורדתי אותו בזהירות, ואז הבטתי במה שנמצא מתחת. היד של לוקה צצה פתאום, סביב פי, מחניקה את הצרחה שלי, מכסה את עיניי.
אחזתי בו, מתנשם, מתנשף באימה. הוא שתק מאחורי, מביט במה שהיה שם במבט רציני.
זו הייתה גופה- ללא ספק, זו הייתה גופה. אסיר כלשהו שכב שם, עטוף בתחבושות מלאות בדם, וכולו מלא חתכים וחבורות. חלקים מגופו היו חסרים. הוא היה חיוור מאוד, והצלחתי לראות רק את פניו.
רק זה גרם לי לרצות להקיא.
לוקה החזיק בידי, כדי שלא אתמוטט, אבל שמתי לב שבניגוד לפעם הוא השתדל שלא לגעת בי. אני עד כדי כך דוחה אותו עכשיו?
למרות כל הסיטואציה האיומה החנקתי דקירה של עצב מלווה באימה ושנאה עצמית. נעמדתי לבסוף, מסתובב אל האחרים.
אבל... בדיוק באותו הרגע, נשמעה האזעקה.
כולנו קפאנו במקומותינו, מקשיבים.