לקפוא - הרמוניית הכוכבים |1|

פרק 14

לאחר עוד כמה דיבורים מצד אנשי הכלא, על בטיחות, כללים ועוד, יצאנו לדרך. היום תחול התחרות הראשונה, והיא תתקיים במגרש. התחרות הראשונה תמיד הייתה גם דרך החלוקה של הכיתות לתחרויות השונות. כלומר, דרך התחרות הראשונה אנחנו מקבלים את רשימת התחרויות שלנו לפי הסדר לשבועות הבאים. עדיף שנתחיל מהתחרויות הקשות... כולנו ידענו את זה. כי אחר כך יהיה לנו קלי קלות. אז ברגע שלכל כיתה יש את הרשימה, ככה גם נקבע איזו כיתה נלחמת מול איזו בכל תחרות- לדוגמה, מי שיש לה באותו הזמן "תחרות ריצה", סימן שהן צריכות להתחרות אחת בשנייה בתחרות הזו. האתגר לא היה התחרות בהכרח- אלא המכשולים שהאסירים הציבו אחד לשני, מנסים לגרום אחד לשני לאבד יד או רגל, הסיכסוך ביניהם מתגבר ומאפשר לסוהרים לשלוט בהם טוב יותר. הייתה תחרות אחת, שנה לפני שמיו מת, שקרה בה משהו מפתיע- מיו קיבל התקף כלשהו, אוחז בליבו- והובהל למרפאה. הוא נראה מאושש אחרי זה, אבל אמרו שמשנה הבאה הוא לא יצטרך להשתתף בתחרויות. אני זוכר שהתקרית הפחידה אותי עד מוות, כי עד אז לא ידעתי שיש כזה דבר מחלות לב.
עכשיו יצאנו כולנו לכיוון המגרש, המקום של התחרות הראשונה, היחידה בה מעורבות כל הכיתות, זו שאתה חייב לנצח בה כדי לקבל יתרון. בתחרות הגמר, התחרות האחרונה, מתמודדות 3 הכיתות עם הניקוד הגבוה ביותר בתחרויות הקטנות שמתנהלות במשך השבועיים האלה, כדי לקבוע את מקום 1, 2, ו-3.
אחר כך חלוקת פרסים.
החלטתי שבינתיים אני אשכח מכל הסיפור הזה של הכלא הזה, וכל הסודות האפלים שלו, ואנסה להתמקד בתחרות- ואולי גם להינות ממנה. כי כמו שהבנתי, מהעובדה שהחטיפה הבאה של הכלא- החטיפה של מיילה- תהיה אחרי התחרות, זה אומר שהכלא לא רוצה לקחת אף אחד בזמן התחרות. אז אני יכול להיות רגוע.
אבל בזמן שצעדתי יחד עם החברים שלי לכיוון המגרש, ווין צועד לידי, דיברתי ללוקה בהרהור:
"אתה יודע, למה לא אהבנו את התחרות הזו?"
לוקה הרים אליי מבט, מבין שדיברתי אליו. צעדנו אחד ליד השני. "למה?" הוא שאל בסקרנות, מביט בי מהצד.
"זה אמור להיות מוזר," המשכתי, מהרהר, "כאילו, למה שבניין 13 לא יאהב תחרות שמאתגרת אותו, שמפיגה את השיעמום?"
הרוח נשבה, מסיטה את שיערי לאחור. נשכתי את השפה התחתונה שלי, מביט בשמיים.
"טוב, אין לנו הוכחה. אין לי הוכחה."
"לְמה אין הוכחה?" הוא רכן אליי, עכשיו ממש סקרן.
"יש לנו, לכולנו, הרגשה כזו. שהתחרות הזו... היא לא בשביל שאנחנו נהנה. לא בשביל האסירים. היא בשביל השעשוע של מישהו אחר, גבוה יותר."
"אל? אלוהים? בשביל... אירדיס? בשביל מערכות הכוכבים?" הוא שאל באיטיות, קולו מרוחק בהפתעה. אני צחקתי. הרוח נגסה לי בבגדים, שיחקה בשערי.
הבטתי בו בזהירות לפתע, "לא, לא. התכוונתי למישהו אנושי. המנהל של הכלא הזה, לדוגמה." המתח הקליל נשמע בקולי.
השתיקה שהשתררה הייתה כבדה. שילבתי את ידיי מאחורי ראשי, צועד בקלילות. דיברתי באגביות, אבל לדברים שלי הייתה משמעות.
"מנהל הכלא?" הוא לחש. עיניו קפאו, מביטות קדימה, חסרות הבעה. ואז, "פגשת אותו?" קולו היה מוזר.
צחקתי. "מה מצחיק?" הוא מחא, אבל למרות קולו כתפיו עדיין היו מתוחות.
"לא, לא שזכור לי." עניתי.
"לא שזכור לך?" הוא שאל בקימוט מצח.
"תראה," נאנחתי, "הגעתי לפה כתינוק. אני לא זוכר הכל. יכול להיות שראיתי אותו כפעוט. מי יודע?"
הוא הנהן בשקט, מהורהר. מביט קדימה, הוא שאל לאחר מחשבה: "יש לך רעיון מי הוא? איך הוא נראה?" והרגשתי שהוא חוקר אותי.
שתקתי בהרהור. "אני מניח שהוא או היא... מבוגרים יחסית. אחרי הכל, הכלא היה קיים הרבה זמן, ולא היו שינויים דרסטיים כאלה ואחרים ככה שכנראה שהוא לא התחלף." משכתי בכתפיי, "הוא חכם. ויש לו כוח רב. אם לא, מזמן היו מתמרדים פה..." הבטתי על לוקה בזהירות. המצב לא היה קליל כמו שנדמה.
"אתה חושב שהוא יפה?" החופשיות והצחוק בקולו נשמעו, גורמים לזוויות פי לעלות. "מי יודע," גיכחתי. "אולי הוא בעצם נערה יפה עם לב של אבן. או נער," נעצתי בו מבט חודר, ניצוץ שובב בעיניי.
הוא שתק בחיוך, ואז חזר לנושא עליו דיברנו:
"אז אתה חושב שהתחרות הזו נועדה למשהו אחר?"
הנהנתי בשקט. "סיבה אחת, היא זו שציינתי. השעשוע של אחד מהאנשים שלמעלה. תחשוב כמה משעשע זה, לארגן תחרות כזו ואז לצפות בה. זה משהו שמתאים לי לעשות, למען האמת," הודתי.
הוא הרים גבה בחצי חיוך.
"אבל..." הרהרתי, "אילו זה הייתי אני, הייתי משתעמם מרק לצפות. הייתי רוצה להשתתף בעצמי." הוספתי כלאחר מחשבה. הצצתי בו מזווית העין. הוא הביט בי בריכוז חד כסכין.
"בכל מקרה, זו הסיבה הראשונה שחשבתי עליה. השנייה..." הבטתי בו במבט מסוכן. "לבחון אותנו, את האסירים."
שנינו שתקנו, לוקה מעכל.
"זה לא אומר שאתה צריך לעצור בעצמך," נופפתי בידי, "אבל רק רציתי שתדע. אלו הניחושים שלנו."
הרמתי את מבטי לעבר המגרש. הגענו.
הורדתי את ידי מאחורי ראשי, משפשף אותן. "טוב, תעשה כמיטב יכולתך, לוקס," חייכתי אליו.
עזבתי אותו מאחורי, ממהר אל איד, ולוקה השתהה לרגע, ואז הלך לדבר עם מיילה בנוגע למשהו. רציתי לחזור אליו ולשאול אותו מה הוא חושב, לשאוב ממנו ביטחון, אבל היו לי דברים אחרים לעשות. היינו צריכים לסגור את הפרטים האחרונים בקשר לתחרות הזו, עכשיו, כשראינו איזה סוג של תחרות זו עומדת להיות.
להפתעתנו, המגרש השתנה מאז הפעם האחרונה שראינו אותו: הוא הוקף גדר פשוטה מעט, והוקם מרכז בקרה קטן ושופטים, שכנראה הוצא מהמחסן משנה שעברה. תיארתי לעצמי שנשחק משחק כדור כלשהו... עם הטבות. הם תמיד הוסיפו איזשהו טריק, משהו שיבחון את היכולות שלנו. שייגרום לנו להסתכן.
"בניין 13 טובים בספורט. אנחנו נסתדר." איד חייך אליי חצי חיוך. זה נכון.
"כן, מזה אני לא מודאג. במשחק ספורטיבי אנחנו יכולים לנצח בהפרש גדול. אבל..."
"ממ?" איד פנה אליי, מנסה להבין את החשש שלי.
"טוב... יש לי הרגשה שכמה מהכיתות לא יתנהגו בצור ספורטיבית במיוחד, אם אתה מבין למה אני מתכוון."
"שהן... ינסו לרמות?" הוא שאל במצח מקומט, מבין למה אני מתכוון.
הנהנתי. הוא חייך. "במקרה הזה, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות הוא שנפסיד במערכה הראשונה. אתה יודע שאנחנו יכולים לנצח גם בלי היתרון ההתחלתי. וחוץ מזה, ממתי רמאות כלשהי עצרה בעדינו?"
חייכתי אליו בחזרה. "צודק כרגיל, איד."