לקפוא - הרמוניית הכוכבים |1|

פרק 11

קמתי, השמש חודרת מבעד לווילונות שבחדר שלי. מצמצתי. הדמעות התייבשו על פניי, והפנים שלי עוד היו קצת אדומות. התרוממתי באנחה.
לין.
הרגשתי את הנחישות זורמת לי מקצות האצבעות עד לליבי. אנחנו חייבים לפעול.
ידעתי שאני צריך לחשוב על תוכנית, והפעם להתחשב בכל הפרטים ולא רק בלהט של הרגע. אני לא רוצה להפסיד אף אחד יותר, אחרי הכל. הגעתי למסקנה כבר בערב הקודם, ואני ולוקה דיברנו. הסכמנו שניאלץ לשתף את בניין 13. אני לא רוצה לערב אותם בזה, אבל אם אנחנו רוצים להצליח בתוכנית אנחנו נהיה חייבים את עזרתם.
לכן, כשירדתי לחדר האוכל, העברתי לכולם הודעה: 'ניפגש אחרי השיעורים, בחדר שלי, שהוא האזור הכי בטוח כרגע. העניין חשוב מאוד, אפילו מסוכן. זה מקרה חירום.'
כשלוקה תהה אם זה יספיק, אני חייכתי אליו חיוך קלוש: "הם יגיעו."
אז בשעה שצעדנו לעבר בניין 5, ניסיתי לשכנע את לוקה שאני יכול להבריז היום בלי שיחשדו בי.
"אני רוצה להתארגן בשביל התוכנית! אנחנו עוד צריכים מפה..." פרכתי את ידיי. האמת שאני לא חושב שאהיה מסוגל לשבת בכיתה עכשיו. את הכאב על לין דחקתי לאחוריי ראשי, לאותו מקום מפחיד וחשוך, שאליו דחפתי את כל שאר הדברים שלא רציתי לחשוב עליהם כרגע כי היו כואבים מדי. כאב הראש שלי רמז על כך שבקרוב מאוד המקום ההוא לא יוכל להכיל יותר והוא יתפוצץ, ואני ככל הנראה אתפרק. התעלמתי מכך, מעסה את רקותיי.
"תמצא מפה אחרי הלימודים, לפני שניפגש עם כולם. יותר חשוב שלא תבריז ותעורר חשד," לוקה פקד עליי, בטוח בעצמו.
"אבל..." התחלתי, והוא הניד בראשו לשלילה. נשכתי את שפתיי, והוא חייך קלות בעידוד, מבלגן את השיער שלי. "היי!" העפתי לעברו מבט, תופס את היד שלו. הוא הטה את ראשו, הניצוץ שב לעיניו לרגע.
"אתה-" אבל הוא הרים ידיים בתמימות, החיוך כמו נמס על פניו, רגוע יותר. לרגע שוב הרגשתי כמו פעם, חופשי ומחייך- בתגובה למחווה השובבה, לחיוך. ההרגשה הייתה ממכרת, והתחושה הנעימה התפשטה בגופי. הוא החל להתקדם לעבר הכיתה שלנו. מיהרתי אחריו.
"חכה!"

בשיעור לא יכולתי להתרכז. הרגל שלי טופפה בחוסר סבלנות על הריצפה, והמבטים שלו ברחו אל החלון לעיתים קרובות כל כך עד שאנקו-צ'אן הייתה חייבת לתת לי לצאת החוצה לסיבוב מסביב לבניינים.
למזלי זה כבר קרה כמה פעמים בעבר, ככה שזה לא היה חשוד במיוחד, והחברים שלי כנראה ניחשו שהסיבה שלי ללחץ היא הסיבה לכך שזימנתי אותם לשוחח בסוד.
בסיום הלימודים, לפני ארוחת הצהריים, עברתי בחטף ליד בניין 1. גנבתי בחשאי מהמזכירות מפה של הכלא, שמצאתי במגירה נעולה בשולחן העבודה של אנדרסון המזכיר לאחר שהשתחלתי אל המשרד שלו דרך החלון. הכרתי את הכלא מספיק טוב כדי לדעת להוסיף דברים איפה שחסרים לנו במפה, כמו מעברים מסוימים, והזיכרון שלי יעיל מספיק כדי שאוכל לעבוד על המפה בלי בעיות.
לאחר מכן הסתלקתי ומיהרתי לחדר האוכל. ליו הצטרף אליי בדרך, ודיברנו. ראיתי שהוא להוט לשאול למה קראתי לכולם, אבל הוא התאפק. אחרי ארוחת הצהרים הלכתי לחדר שלי, מחכה לחברים שלי.
בשעה אחרי שהשמש ירדה קצת מאמצע השמיים הם הגיעו. הם נכנסו אחד אחד, כדי לא לעורר חשד. אחרון נכנס לוקה, סוגר אחריו את הדלת.
כשכולם התיישבו במעגל באמצע החדר, אני ניגשתי לנעול את הדלת היטב, ולבדוק שאף אחד לא מצותת לנו. לאחר מכן התיישבתי גם אני, מכחכח בגרון. כולם תלו בי מבטים. העפתי מבט בלוקה, והוא הנהן אליי בעידוד. ווין הניח את ראשו על רגליי, חמים ומרגיע.
ואז הרמתי את מבטי, נועץ בכולם מבט רציני. "קראתי לכם היום כדי שתגיעו לכאן בשביל משהו חשוב מאוד. זה בנוגע למשהו שבית הכלא הסתיר מאיתנו ואני ולוקה גילינו. מה שמיו התחיל ממנו... ועכשיו שנינו מצאנו עליו מידע נוסף."
לוקה העיף בי מבט תוהה כשהזכרתי את מיו. הוא לא ידע מי הוא. הוא היחיד שלא ידע. והכלא שתק לגבי מיו, ככה שלא הייתה לו הזדמנות לגלות. למען האמת, גם אני העדפתי לשתוק.
מיו מת בגלל מה שהוא גילה על הכלא.
מיו ואני היינו זוג.
מיו היה האור שלי, האור של כולם.
מיו מת בגלל הדפי הירוקים הבהירים.
בגלל הסוהרים.
בגלל הכלא.
ובעיקר, בגללי.
בגלל האמת, וכל השקרים.