בחיים לא חשבתי שאתקרב לגברי מאפיה.
הם תמיד עוררו בי פחד, איימה.
הקור רוח שלהם והאדישות החודרת, מאוד מלחיצים אותי.
אבל אני יודעת שאין לי ברירה אלא להיות איתו.
גם כשהפחד שבי מתגבר יותר ויותר, אבי ממשיך לעמוד במילותיו.
וכשאבי החורג רוצה שאתחתן אם גבר...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
"בבקשה לא אד.. אדוארד" התחננתי בפניו אך הוא לא הקשיב והמשיך להכות אותי "את סתם זונה אמילי זונה שלא מעריכה שום דבר" העיף את אגרופו לפניי וסימן אדום נשאר בעיניי "האוכל מוכן" שמענו את קולה של קיארה, אמי החורגת, היא דואגת לי כל כך היא שומעת כל יום את הזעקות שלי ולא יכולה לעשות דבר, אבל עכשיו היא הצילה אותי מעוד התעלפות שיכלה לקרות בן רגע "אני עוד אטפל בך" אדוארד יצא בטריקת דלת שגרמה לי לקפוץ בבהלה. אדוארד הוא אבי החורג, הוא חייל במאפיה הצרפתית והמדוברת, הבחורים במאפיה כל כך קרים הם רוצחים את כל העומד בדרכם, הם בחיים לא יהיו שם לצידך הם רק יעמדו לנגדך. מאז שאני זוכרת את עצמי גדלתי לתוך האלימות הזאת, הוריי הביולוגים החליטו שהם לא רוצים אותי, עד שקיארה אימצה אותי, בגיל שתיים עשרה הכל התחיל, אדוארד התחיל להכות אותנו, הוא בן אדם פשוט נוראי, הוא שונא אותי, הוא שונא את העובדה שאני קיימת, אני ניסיתי לדבר עם קיארה אבל היא כל כך פוחדת לפנות לעזרה שזה כבר לא משנה, אין באמת מישהו שמסוגל לעזור לנו, במיוחד לא כשאדוארד נמצא במאפיה. אדוארד מעריץ את המאפיה, הוא רוצה שאתחתן אם גבר מאפיה בנישואי תועלת, נישואים לא מאהבה אמיתית וטהורה, אדוארד כל כך רוצה שאתחתן למרות שאני עדיין צעירה, רק בת תשע עשרה וחצי, צעירה מדי כדי להתחתן. ירדתי במהירות במדרגות, אני לא רוצה לאחר לארוחה, אני לא רוצה לחטוף היום, שוב. "היי" התיישבתי בשולחן האוכל כשקיארה מסתכלת על הפנס שבעיניי, סימנתי לה שהכל בסדר, אני יודעת שהכל יסתדר בסופו של דבר, אני רוצה לקוות. "אמילי הנה הצלחת שלך" קיארה הגישה לי את הצלחת המלאה במרק ירקות טעים במיוחד "קיארה מכינה לך אוכל ואת אפילו לא אומרת תודה, חוצפנית קטנה, כדי שתתחיל לעשות משהו בבית הזה!" אדוארד צעק בחוזקה והכה ידו בשולחן בחוזקה, בהלה הופיעה על פניי, למרות שאני רגילה שהוא מרים את קולו, זה לא חדש כאן, אני לא מסוגלת לענות לו, ידיי רעדו ולא יכולתי אפילו לגעת בכף המרק "תעני טיפשה" תפס בצווארי בחוזקה עד שנחנקתי "ב..בסדר אדוארד, אעזור" עניתי והוא שיחרר את צווארי והשאיר סימן גדול של ידיו על הצוואר. קמתי ממקומי במהירות, אני בסופו של דבר לא אספיק לאכול "אמילי" אדוארד הסתכל עליי בפרצופו השיכור והמפחיד, הנהנתי לפניו בפחד והוא חייך "הקאפו של המאפיה הצרפתית מחפש כלה" חייך הסתכלתי בהלם "הצעתי אותך והוא הסכים להיפגש איתך" צחק צחוק מתגלגל בפניי "אבל-" "אין אבל אמילי, את תתחתני איתו כל עוד תרצי או לא תרצי" צעק ודחף אותי בחוזקה על הריצפה "אדוארד אולי כדאי ש-" "תסתמי את הפה שלך קיארה, אין לאף אחת מכן זכות לדבר אליי, זה לא מעניין אותי מה אתן חושבות, זונות" כאב חד עבר בגופי לא יכולתי לקום מהריצפה "ואמילי, מחר הוא ביקש לפגוש אותך כדאי שתהיי מוכנה בזמן." יצא מהבית בכעס.
***
"אמילי מתוקה את באמת לא חייבת לעזור לי" אמרה קיארה וליטפה את שיערי "אני חייבת קיארה, את עובדת כל כך קשה, מגיע לך קצת מנוחה" הושבתי אותה על הספה "אבל כואב לך-" "לא כואב לי כלום קיארה מבטיחה" לקחתי את הסמרטוט וניקיתי את השולחן "אמילי אני רוצה שתבואי רגע לידי" הסתכלתי על פניה והנהנתי, התקדמתי לכיוונה והתיישבתי לידה "ילדה שלי, אני כל כך מצטערת שאת צריכה לעבור את זה, אבל את יודעת לא בטוח שהקאפו יבחר דווקא בך, יש עוד כל כך הרבה בנות שרוצות את זה, את רק צריכה להתפלל שאת לא תהיי זאת שנבחרה" חיוכה התרחב "זה בסדר קיארה, אין לי דרך לברוח מזה" הנחתי את ראשי על רגליה "הו מתוקה שלי" ליטפה את שיערי "קיארה" אמרתי כשדמעה ירדה במורד לחיי "כן אמילי" המשיכה ללטף את שיערי "למה כל הדברים הרעים קורים דווקא לי?" שאלתי שכל שמלתה כבר נהרסה מרוב דמעות "אני חושבת שאת בחורה מדהימה אמילי, שום דבר בעולם הזה לא קורה סתם, מתוקה" "אז את חושבת שזה לטובה?" שאלתי "אני חושבת ששווה לנסות, אולי תגלי שהקאפו המפחיד בעצם רגיש, או שאלי הוא בעצם ידאג לך, אין לדעת מה צופן לנו העתיד, אבל אפשר רק לקוות" אמרה בחיוך "לקוות למה?" שאלתי "לקוות לאורשבקצההמנהרה" אמרה "לאור הקטן הזה, שיאיר את דרכך ויעזור לך למצוא את הכיוון" הסתכלה עליי "את חושבת?" "אני בטוחה, אני כבר יודעת שהחלום שלך הוא להקים בית קטן עם בעל ושלושה ילדים מקסימים" אמרה "ונגור בפריז" צחקקתי "ברור שתגורו בפריז" חייכה "את יודעת, אולי השמייםהםלאהגבול" אמרה "אני יודעת קיארה, אני יודעת"
