when will you be mine

פרק 1

היילי

"אל פאקינג תבכי! זה מראה חולשה! את צריכה להיות חזקה את פאקינג הבת שלי בת של קאפו ניו יורק! אבל אל תדאגי אני אראה לך שאצלי לא בוכים! לפי החוקים שלי!"

אבא צעק, אני לא יודעת אם אפשר בכלל לקרוא לו אבא
אבא אחז לי בשיער בחוזקה
כבר ידעתי לאן הוא לוקח אותי
הוא הוריד אותי למרתף שאפילו אין בו מזרון לישון ככה שכל פעם הייתי פה ישנתי על הרצפה הקרה.
אבא זרק אותי למרתף באגרסיביות.

"אני רציתי להיות איתך נעים אבל לא השארת לי ברירה, אם בעוד יומיים לא תעשי מה שאני אומר לך תפגשי את החגורה שלי, את כבר מכירה אותה לא?"

הוא אמר זה בשביל להכאיב לי, אני מכירה את החגורה הזאת יותר מידי טוב לצערי, אבא כל הזמן מצליף לי בגב זה הכי כואב אבל אסור לבכות אם הוא יראה אפילו דמעה אחת זה עוד מכות.

"אל תנסי לברוח כמו בפעם הקודמת את יודעת מה העונש ואת יודעת שגם לא תצליחי." אבא אמר והתקדם לדלת "לא אבא בבקשה אל תשאיר אותי כאן בבקשה," אמרתי שדמעות כבר על פניי "בבקשה אני מתחננת, תוציא אותי מכאן, אני לא יכולה להיות פה יותר, בבקשה."

אבא הסתובב אליי "אני לא אבא! אני קאפו! את לא מתחננת לאף אחד!
את מראה חולשה! מתי תפסיקי להיות כל כך חלשה! את אף פעם לא לומדת!? אני יותר מידי עדין איתך! את יותר מידי שאת מרשה לעצמך לבכות לי, אין דבר כזה לבכות! אין דבר כזה להתחנן! אין דבר כזה להראות חולשה!
וכל עוד את תמשיכי להיות חלשה כל כך אל תעיזי לפנות אליי, ובטח שלא לקרוא לי אבא!
את לא הבת שלי!" אמר ויצא מהמרתף בעצבים.

זה כאב לי כל כך המשפט 'את לא הבת שלי!'
למרות שאף פעם לא הרגשתי הבת שלו
כאב לי שהוא אמר שהוא עדין איתי, הוא? עדין? איתי? הוא בחיים לא היה עדין איתי, אם להצליף בי עם חגורה זה עדין? אם לתת לי מכות עד שאני מתעלפת זה עדין? אם שהוא מאיים שיאנוס אותי זה עדין? אם זה שהוא בא לי בסייטים זה נקרא שהוא היה עדין? כי זה לא עדין!

מה עשיתי שמגיע לי חיים כאלו נוראים אין לי אף אחד שיעזור לי שיחזק אותי אין לי אחים אבא שלי רצח את אמא שלי מול העיניים שלי בגיל 9, אולי עברו מאז 11 שנים אבל אני עדיין חולמת את זה אני עדיין שם, מעל הגופה של אמא שלי מתחננת שתקום שלא תעזוב אותי, שאני רואה אנשים שבאים לקחת אותה ממני ואני צורחת ובוכה שלא יקחו אותה ממני, רואה את אבא עומד מולי מסתכל עליי בחיוך מעוות.

אני נשכבת על הרצפה הקרה מסתכלת על התקרה המלוכלכת כבר לא מנסה לברוח כי אני יודעת איך זה יגמר זה יגמר רע רע מאוד.
הדבר היחיד שאני עושה זה מתפללת שלא אקום בבוקר.
אני לא רוצה את זה, אני לא רוצה את החיים האלה, אני רוצה למות מזמן אבל זה לא קורה מתי זה יקרה?
___________________________

בבוקר חייל אחד של אבא נכנס למרתף "את צריכה משהו?" למה הוא בכלל שואל ברור שאני צריכה אני צריכה מים אני צריכה אוכל אני צריכה לצאת מפה, אבל הוא לא יתן לי אז החלטתי לבקש את היומן שלי "אני צריכה את היומן שלי." "זהו?" החייל שאל, אבל החלטתי שאני מוציאה את הכעס שלי "למה אכפת לקאפו מה אני צריכה! אני צריכה לצאת מפה הוא יתן לי? לא! אז מה אתה שואל בכלל?!" החייל הסתכל עליי במבט עצבני "את לא יכולה לדבר ככה על הקאפו כלבה!" החייל צעק עליי כנראה הוא ממש נאמן לקאפו שלו "אני אדבר איך שאני רוצה! אתה יכול להביא לי את היומן שלי?!" החייל לא ענה הוא פשוט הלך "אדיוט!" צעקתי שהחייל טרק את הדלת בחוזקה

החייל חזר אחרי כמה דקות
זורק עליי את היומן שלי "קחי כלבה."
החייל הדפוק הזה אפילו לא הסתכל עליי ופשוט הלך יופי יותר טוב
פתחתי את היומן שלי והתחלתי לכתוב

'יומני היקר אני לא יודעת כבר מה לעשות אני מרגישה כמו חפץ אבא רוצה שאני ארצח את קאפו איטליה איך אני בכלל אמורה לעשות את זה איך אני אמורה לרצוח בן אדם.
אני יודעת מה זה לאבד בן אדם אני ישר חושבת על משפחה שלו יש לו שני אחים אני יודעת איך הם ירגישו שאח שלהם נרצח אני לא רוצה לעשות את זה אני כל כך לא רוצה לעשות את זה אבל אני חייבת אבא אמר לי אתמול
'אני יותר מידי עדין איתך'
'אני לא אבא שלך'
אלה מילים שהכי כאבו לי למרות שאף פעם לא הרגשתי הבת שלו אף פעם לא הרגשתי רצויה הרגשתי נטל אז אם אף פעם לא הרגשתי שהוא אבא שלי
למה זה פגע בי?
כאב לי שהוא אמר שהוא עדין איתי
עדיין? איתי? הוא?
הוא הכול חוץ מעדיין
אבל מה זה יעזור לי זה שהוא חושב ככה אני לא יכולה לשנות את זה אני כבר לא יודעת מה אני רוצה אבל מה שאני כן יודעת.
שאני רוצה למות
אין לי מה לחיות
אני לא רוצה להיות רוצחת
אני לא רוצה להיות פה במרתף החשוך והקר הזה לא טוב לי בחיים האלה.'

טוב אז זה הפרק הראשון בספר אשמח לשמוע אם אתם אוהבים (אולי הכתיבה לא טובה אבל זה רק הספר הראשון שלי ואני מבטיחה שהכתיבה תשתפר יותר בפרקים הבאים והיה יותר אקשן)
אוהבת אותכם 3>