Tea & Cookie (.sweet & cute ver) | Vkook

פרק 11 - גול עצמי

-נ.מ ג'ונג ג'וק-

הוא הסתכל בעיניי במבוכה. ולומר את האמת, אני ממש לא ציפיתי לזה.
ברגע שפיו נח על ברכי, הרגשתי כאילו אני הוזה לחלוטין.
הוא היה נראה כל כך... כל כך... כל כך מתוק.

ואני ממש לא שבעתי מהמתיקות שלו. להיפך, רציתי ממנה עוד. ואם אפשר, אז גם לטעום ממנה ממש.

הסתכלתי עליו המום לחלוטין, מעכל את הצעד שהוא בדיוק לקח.

ואז התעשיתי במהירות, ברגע שרעיון זדוני עלה במוחי.
הרמתי את ידי הימנית, כיוונתי אותה מולי ו-

הנחתתי אגרוף חזק על שפתי התחתונה.

"מה - אתה - עושה?!" זעקה נפלטה מפיו והוא התרומם מולי למצב עמידה.
הסתכלתי על הדאגה והבלבול בעיניו וזה רק גרם לי לרצות אותו יותר.

"אמרת שאסור לצעוק" שילבתי את זרועותיי.
"א-אבל... קוק, אתה הרגע-" הוא הצביע על שפתי שהחלה להתנפח לה באיטיות, מה שלא ממש הפריע לי.

"עכשו כואב לי גם פה" הצבעתי על פי וחייכתי חיוך רחב, נותן לו להבין.
"קוק, מה-" הוא החל לשאול, אך חסם את פיו בשתי ידיו בשניה שאחר כך.

"אני מחכה, טאהיונג. כואב לי ואני רוצה שתעזור לי באותה דרך" אמרתי בקול ספק תינוקי ספק מתלונן.
"אל תדאג, באמת, אני לא אעשה שום דבר מוזר. רק נשיקה קלה על הפצע וזהו".

הוא החל להסמיק.
עיניו טיילו על שפתיי ואחר כך על פניי, ונראה היה שהוא מגבש החלטה.
הנחתי את שתי ידיי על המיטה, תומך בעצמי ודוחף את פלג גופי העליון קדימה מעט.

הוא נעמד ממש מולי, המבט המהוסס לא מש מפניו. נו כבר, טאהיונג! תפסיק לגרום לי לחכות!

הידיים שלו נחו על ירכיי כדי שיהיה לו נוח להתכופף.
רגליו היו משני הצדדים של רגליי.
פניו התקרבו אליי לאט לאט, ועיניו נעצמו חזק מאוד, יוצרות קמטים קטנים סביבן.

המשכתי לשבת כמו מאובן, סקרן לראות איך זה יגמר.

הפה שלו הונח בזהירות על הקצה הנפוח של שפתי.
הוא השתהה כמה שניות, מנשק בעדינות את הפצע שיצרתי לעצמי בכוונה.
באותם רגעים ממש הגוף שלי שידר לי שאין לו כח להתאפק בכלל, וכל מה שהוא רוצה זה להתנפל על טאהיונג ולנשק אותו עד שהשפתיים שלו יהיו סגולות ונפוחות ורטובות.

החזקתי את עצמי חזק במקום, זוכר את הבטחתי שלא אעשה שום דבר מוזר, אם כי בקושי מצליח לעמוד בה.

לשבריר שניה ממש עצמתי את עיניי ונישקתי את שפתיו בחזרה, בכזו עדינות שאני לא בטוח שהוא הרגיש את זה.

אחרי דקה ארוכה הוא התרחק ממני מעט, פוקח את עיניו ומחדיר את מבטו לתוך עיניי, מבט שלא הצלחתי לפרש.

"כבר לא כואב לך?" הוא שאל בעדינות, בלחש ממש, מעביר את מבטו מעין אחת שלי לשניה, גורם ללהקת הפרפרים לצאת ממחבואם ולרחף להם בשלווה בבטני.