Tea & Cookie (.sweet & cute ver) | Vkook

פרק 13 - בייביז

-נ.מ טאה-

"טאה, מה לכל הרוחות קורה פה?"
"נשבע לך שזה לגמרי לא בכוונה, פשוט תזרום, בסדר? תעשה לי טובה, אל תסבך אותי עוד יותר..."

קוק ישב על הספה בביתי ושיחק עם טאני, ונראה היה שהתוכנית שלו זה לא לעזוב לעולם.

אז קראתי לעזרה.

ג'ימין ואנוכי ישבנו מול קוק שהיה עסוק בלהשתעשע עם הבייבי שלי (לעזאזל, יושבים לי עכשו שני בייביז על הספה...), וניסינו לחשוב על דרכים יצרתיות לצאת מהבוץ שנכנסתי לתוכו.

עכשו אבא שלי משוכנע שיש לי בן זוג, והגרוע ביותר יקרה אם הוא יגלה שאותו 'בן זוג' הוא גם עבודת הסטאז' שלי.

וזה לא שרציתי לגרש אותו שוב מהבית שלי, זה פשוט שרציתי לצאת ממנו בעצמי. הייתי כל כך נבוך מאבא שלי ומהשקר שאמרתי לו (או יותר נכון שקוק אמר לו), שכל מה שהתחשק לי עכשו זה שתבלע אותי האדמה, עד מחר בבוקר.
אפילו שהוא לא היה בבית, לא רציתי לדמיין בכלל מה יקרה ברגע שהוא יחזור.

"כבר יצאת עם טאני לטיול?" שאל אותי ג'ימין. עניתי שכן.
"המממם... טאה, אתה כל כך אלוף בלהסתבך..." ג'ימין גירד בעורפו והמשיך להסתכל על הבייביז שעל הספה.

"טאה" היה זה קוק שדיבר הפעם, "אמרת שיש לך דרך לעקוף את הכלל, אז אם רק תגיד לי איך אולי אין בעיה בכלל!" הידיים שלו אחזו בכפות רגליו של טאני ומיששו אותן.

"כן, אני יודע, אבל זה יהיה חייב לחכות לפגישה הבאה שלנו. זה לא יכול לקרות סתם כך. אתה מבין? זה קשור לטיפול..." אמרתי ביאוש מחוסר הסבלנות שלו.

קברתי את ראשי בידיי וניסיתי לחשוב בהיגיון, ופשוט לא הצלחתי.
גם לג'ימין לא היה ממש מה לומר.

"תראה, טאה. אני פשוט חושב שכדאי שתזרום עם השטות הזו עד שבוע הבא, ואז בפגישה שלכם תסדרו את זה וכל זה, ותוכלו לפתור את הבעיה עם הכלל ולהמשיך להיות... ביחד, כמו שאבא שלך חושב, בלי הפרעות" הקול של ג'ימין היה נשמע לי מבודח באופן מחשיד.

חייכתי חיוך מריר. "כן, ג'ימין, אבל לסדר את הבעיה עם הכלל יקח לי יותר מטיפול אחד, וזה אומר שאנחנו נצטרך לשחק אותה 'ביחד' המון זמן, ובו זמנית להיזהר שלא יזהו את קוק בתור המטופל שלי בגלל הכלל... זה כל כך מסובך!" נשארתי עם ראשי בתוך ידיי.

עד שלא אפתור את בעיית הכלל, לא אוכל להיות עם קוק אפילו לא בשביל ההצגה. וזה יקח זמן.

ג'ימין טפח על שכמי ולא אמר מילה במשך כמה דקות.
"אני יוצא רגע, טאה. חכו לי כאן שניכם" הוא אמר לבסוף והתרומם ממקום מושבו.

נשארנו שוב אני וקוק לבד.

"סליחה טאהיונגי..." הוא אמר בטון נמוך ואשם.
"לא הייתי צריך לבוא לכאן".

אני לא יודע אם הסכמתי עם המשפט הזה או לא. מצד אחד, הוא צודק. אם הוא לא היה בא ומחכה בסבלנות כל זה היה נחסך.
אבל מצד שני, לא יכולתי לוותר על הרגעים שחלקנו ביחד, שוב. הנשיקה היפה שלנו, השניה, החום שלו שעטף אותי בזמן שישנתי. אהבתי את זה כל כך, והייתי מוכן לשלם כל מחיר כדי לקבל את הרגעים הללו איתו.