רסיסי הלב

פרק 1 - הדרך חדשה שלי

ברלין - 5 שנים אחרי

אני מרגישה כאילו מישהו חונק אותי, לא נותן לי לנשום. הלב שלי נעצר, האוויר שלי נעלם. אני מנסה לעלות למעלה, אבל משהו אוחז בי חזק, מושך אותי למטה כל פעם מחדש. שוב ושוב אני מנסה לעלות, אך בכל פעם אני חשה את המחנק מתגבר. אני נלחמת לנשום, להרגיש אוויר, אבל רק החשכה שלי עוטפת אותי. נעלמת יחד עם האוקיינוס הגדול, לא רואה שום אור, רק את החשכה שבתוכי.

אני מתעוררת, כולי מכוסה בזיעה קרה. אני עוברת על גופי, בודקת את הידיים, ואז את הרגליים. אני מזיזה אותן ורואה שהן זזות. זה אומר שאני בסדר. שוב אותו סיוט שלא עוזב אותי כבר חמש שנים. אני לא מבינה למה אני חולמת את הסיוט הזה שוב ושוב, ועוד יותר מתסכל שאני זוכרת ממנו רק קטעים מעורפלים. אני מורידה את הרגליים לרצפה, קמה והולכת לכיוון חדר המקלחת.

היום אני מתחילה כיתה י"ב. הגיע הזמן להתאפס על עצמי להחזיר לעצמי את הכוח. אני נכנסת למקלחת, מתקלחת במהירות, שמה על עצמי מגבת ויוצאת לחדר השינה כדי להתארגן. אחרי עשרים דקות אני מסיימת, נועלת נעליים בדיוק כשאני באה לצאת, אני שומעת דפיקה בדלת הכניסה.

״תפתחי, זו בטח מאיה,״ אני צועקת לאמא ומצחקקת.

״פותחת לה, תסיימי להתארגן,״ היא עונה.

אני יוצאת לכיוון הסלון ואז שומעת את מאיה צועקת לי: "ברלין, בוקר טוב! מוכנה ליום הראשון של י"ב?"

אני מחייכת ורצה אליה, "כן, מוכנה מתמיד! איזה כיף שאת כאן!

״ברלין תצאי כבר אנחנו נאחר בגללך״

אני הולכת במהירות לכיוון הדלת ומחייכת למאיה, לפני כן אני מביאה חיבוק חם לאמא, ואז למאיה.

"יפה שלי, את כזאת יפה! הבנים פשוט יפלו מהרגליים היום״ אני צוחקת

״תודה אמא, מאיה יאללה בואי״ אנחנו נפרדות מאמא שלי ויוצאות מהדלת.

'אני ומאיה הכרנו בדרך הכי מוזרה, אבל גם הכי מדהימה. זה קרה שנה אחרי שסיימתי את היסודי, ומאז אנחנו בלתי נפרדות. זה מצחיק, אני זוכרת את הרגע כאילו הוא היה אתמול – בהתחלה לא יכולנו לסבול אחת את השנייה. כל הזמן היינו רבות מי יותר טובה, מי תשיג ציונים גבוהים יותר. לאורך זמן, כל התחרויות והמריבות שלנו נמאסו על המנהל, והוא החליט לשים אותנו בריתוק ביחד. אני זוכרת את אותו יום בו הגענו למשרדו, מבועתות ונסערות, כאילו אנחנו עומדות בפני עונש קשה. כשנכנסנו לחדר הקטן, ראיתי את המבט הסקפטי של מאיה, ואני הייתי כל כך מתוחה שחשבתי שאני אשתגע. אבל אז, תוך כדי ריתוק משותף, פתאום התחילו לעלות השיחות, הצחוקים וההבנה ההדדית. כך, בלי ששמנו לב, התחלנו לבנות קשר של חברות אמיצה שצמחה מתוך האתגר המשותף שלנו.'

מאיה מנופפת עם היד מול הפנים שלי. "הלו, ברלין, את פה?" אני מנערת את ראשי, "כן, סליחה, חלמתי בהקיץ." היא מצחקת, "את הרבה פעמים חולמת בהקיץ." אני מחייכת, "כן, כשהייתי קטנה אמא קראה לי אסטרונאוטית."