רסיסי הלב

פרק 20 ברלין

"לפעמיים צריך לדעת לשחרר את כאב"

אחרי שלב מוריד אותי בבית, אני עושה את כל צרכי הלילה - שוטפת פנים, מחליפה לבגדים נוחים, מכינה כוס מים ליד המיטה. כשאני סוף סוף נשכבת, אני בוהה בתקרה, מנסה להבין מה קרה במועדון ולמה זה הרגיש כל כך אמיתי.

המחשבות לא נותנות לי מנוחה. אני נזכרת איך יצאתי החוצה לנשום אוויר, מרגישה חנוקה מכל מה שקרה שם. לב, אחרי הריקוד שלנו, פשוט נעלם. או הלך לשירותים, או שאולי ברח מהעיניים שלי לגמרי.

מצאתי פינה שקטה בחוץ, נעמדתי עם הגב לקיר ולוקחת נשימות עמוקות. האוויר הקריר נוגע בפנים שלי, עוזר להרגיע את הדפיקות הלב החזקות שלי מהריקוד. כל התנועה שלו, כל נגיעה שלו, עולות בראשי שוב ושוב. החום שעטף אותי ממנו מתפוגג, ובמקומו אני מרגישה צמורת שמחלת לכל גופי.

פתאום, הקול שאני הכי שונאת בעולם חותך את הדממה.
"כל הערב רציתי אותך," הקול שלו – אלכס.
אני קופאת, העור שלי סומר, והנשימות שלי מתקצרות. "זה לא אמיתי," אני לוחשת בעצמי, מנסה לנער את המחשבה. "הוא לא כאן, הוא לא קיים, זה רק בראש שלי."

אבל הקול שלו שוב נשמע, מתקרב יותר. "תסתכלי עלי, ברלין. אני כאן. עומד ממש מולך."
אני מסתובבת באיטיות ורואה אותו – דמותו צוחקת צחוק מרושע. אני מקללת את עצמי שיצאתי לבד, בלי מאיה או מנדי.
"אתה לא אמור להיות פה," אני אומרת בכעס, מרגישה שהקול שלי נשבר. "אתה בכלא על מה שעשית לי."

אבל הוא מתקרב. היד שלו מחליקה על הכתף שלי, למעלה ולמטה, ואני לא מצליחה לשלוט ברעד שמתחיל להשתלט על גופי. אני מנערת את הראש בעוצמה, מנסה להיאחז במציאות. "זה לא אמיתי," אני לוחשת שוב ושוב, "הוא לא פה."

הקול שלו רודף אותי. "את יודעת כמה רציתי לגעת בך? אבל הבן זונה הזה, לב, מנע ממני. זה לא יימשך ככה. את לא תצליחי לברוח ממני.

אני צורחת. המילים שלו חותכות לי את הנשמה. אני מנסה לחוף אותו ממני, אבל נופלת לרצפה. הגב שלי נצמד לקיר, הברכיים שלי נמשכות אל החזה, ואני מתכווצת לתוך עצמי. הדמעות זולגות בלי הפסקה, הגוף שלי רועד כולו.

"ברלין."
הקול של לב פתאום מופיע, שובר את כל הכאב. אני מרימה את הראש ורואה אותו מולי. הוא מתכופף, מביט בי בעיניים מלאות דאגה, ומניח יד עדינה על הכתף שלי.
"מה את צריכה?" הוא שואל בקול שקט, רך. "תגידי לי, אני כאן."

אני רק מצליחה ללחוש, בקול רועד, "קח אותי הביתה."

לב עוזר לי לקום, הידיים שלו תומכות בי. אני נצמדת אליו, מרגישה את הביטחון שמקרין ממנו. תוך כדי, אני מביטה בסביבת שאלכס לא באמת כאן, אבל מבינה שזה היה רק ​​בראש שלי. אני נושמת עמוק, בדיוק כמו שאורנה לימדה אותי, ומתחילה להירגע לאט-לאט.

בדרך לרכב, אני שומעת את לב שולח הודעה ליניב, מסביר לו שנסענו והוא איתי. אני מתיישבת על כיסא הנוסע, מרגישה קצת יותר רגועה, אבל כשאני מסובבת את הראש אחורה, לכיוון המועדון, אני רואה אותו שוב. אלכס. הפעם, החיוך שלו שחצני יותר, מלא הבטחה אפלה.

"זה לא הסוף," הוא לוחש בלי קול, ואני מרגישה צמרמורת עוברת בי שוב.

אני נשכבת במיטה, מחליטה לחפש אם אלכס באמת בכלא. החשש שלי רק הולך וגדל מיום ליום. העיניים שלי כבדות, ואני נרדמת. אבל הפעם, במקום הסיוט הקבוע, אני חולמת על לב – ועל שני ילדים קטנים, שצוחקים בשמש.