רסיסי הלב

פרק 14 חלק ב לב - הכאב שלו חלק ב😢

"לא משנה כמה קשים החיים עלולים להראות, תמיד יש משהו שאתם יכולים לעשות ולהצליח בו." (סטיבן הוקינג)

אני מסתכל על ברלין לפני שאני מתחיל לדבר. הכל עדיין כואב, כמו פצע פתוח שלא מוכן להחלים. עברו רק שישה חודשים מאז שנבגדתי ככה, והכאב עדיין חותך. אבל איתה... זה שונה. איתה אני מרגיש שאני רוצה לספר הכל, לפרוק את כל מה שעובר עליי. אבל אני לא מסוגל. איך אני יכול לספר לה על התאונה או על הבגידה? אני מפחד שהיא תחשוב שאני גבר שבור שצריך שינחמו אותו, שמישהו יטפל בו. אבל אני לא צריך שיטפלו בי. בשביל זה יש לי את אמא שלי. היא הייתה שם כשזה קרה, והיא ידעה בדיוק מה לעשות. היא חיבקה אותי חזק, אמרה לי שאני שווה הרבה יותר מזה. היא לא זלזלה בי ולא קראה לי מטומטם. להפך, היא הרימה אותי, אמרה שאני הכי טוב בעיניה.

אני נושם עמוק, נותן לאוויר להיכנס לריאותיי ומוציא אותו לאט. ואז, אני מתחיל לספר לה הכל.

"כל החיים אהבתי אמנות ועיצוב," אני אומר בקול שקט. "אבל בבית הספר שלמדתי בו באמסטרדם, לא היו קורסים כאלה בגיל הזה. הבנים האחרים היו צוחקים עליי, קוראים לי 'בחורה', כי הם לא הבינו איך גבר יכול לאהוב אמנות. הם לא ראו בעין יפה את זה שגבר מצייר או אוהב אומנות, אז קראו לי בשמות. אז בבית הספר התנהגתי כרגיל, כאילו כלום לא קורה. רק מאחורי דלתות סגורות התעסקתי באמנות ומה שאני באמת אוהב לעשות."

אני עוצר לרגע, נותן למילים לשקוע. ברלין מחייכת אליי, ואני ממשיך. "בגיל 16 וחצי התקבלתי למרכז לימודים לאמנים מתחילים. זה היה הרגע שהבנתי שזה הכיוון שלי, שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. האמנות הייתה התשוקה שלי, בדיוק כמו שספרים הם התשוקה שלך."

אני מחייך אליה, והיא מחייכת בחזרה, עיניה נוצצות בחום. "נכון, אתה צודק. ספרים הם באמת המקום שלי לברוח מהכל. אני אוהבת לקרוא ולהיכנס לעולמות אחרים. אבל רק שתדע, אני גם אוהבת אמנות. בטח ראית את הסטודיו שלי... ציור זה התשוקה שלי."

החיוך שלה מחזק אותי להמשיך. אני עוצר לרגע נוסף, לוקח אוויר, ואז ממשיך. "אז התקבלתי לשם, ופגשתי חברים חדשים שאהבו אמנות כמוני. אבל שם גם גיליתי את עיצוב המשחקים, וזה דיבר אליי אפילו יותר מהאמנות המסורתית. הידיים שלי תמיד רעדו מהתרגשות כל פעם שעלתה לי בראש תמונה של משהו חדש שאני רוצה ליצור. ושם הכרתי גם את תום וכריס... היינו בלתי נפרדים."

כריס ותום התחברו אליי ראשונים. הם פנו אליי, כנראה ראו את הראש שלי, כי הייתי גם חכם וגם יצירתי. באמת, נתתי את כל האומנות שלי על הדף, ואהבתי את זה. חשבתי שהם חברים אמיתיים, אבל בסופו של דבר הבנתי שהם שיחקו איתי משחקים ושיקרו לי מהיום הראשון. כריס ותום הכירו לפניי, אבל הם היו פושעים שתמיד חיפשו אותם. הם התחזו לבני נוער, כי נראו בסדר לגילם — לא מבוגרים מדי. אני הייתי רק בן 16 וחצי כשהתקבלתי, והם אמרו שהם בני 17, אבל האמת היא שהם היו בני 24 ו-23. מבוגרים מספיק כדי להיות זוג פושעים שנרדפו על ידי כולם, אבל אף אחד לא ידע עליהם. הם נראו צעירים ותמיד הצליחו להתחמק, אפילו עכשיו.

הם תמיד ידעו איך לפגוע בנקודה הנכונה, לגרום לי להאמין לכל מילה שיצאה להם מהפה. וזה בדיוק מה שעשיתי – האמנתי להם. בגיל 18, אחרי שהיינו חברים במשך שנתיים, תום ואני החלטנו שהגיע הזמן שהרעיונות שלי ייצאו מהחוברת סקיצות לעולם האמיתי. בגלל שתום היה גדול ממני, חשבתי שהוא בן 21, אבל הוא היה כבר בן 26. אז פתחנו יחד עסק משותף – אני מאחורי הקלעים, מייצר הכל, והוא זה שמנהל את העסק מול ספקים, לקוחות ואנשים אחרים. הוא היה הראש של העסק, ואני הצוואר.

הכל הלך טוב. יצאתי לכמה ימים למפגש משחקי מחשב, ושם פגשתי את מייק בפעם הראשונה. דיברנו והתחברנו מיד. כשחזרתי לאמסטרדם, הייתי נרגש לספר לתום כל מה שקרה. הגעתי למשרד שלו, והוא היה פתוח אבל ריק. ואז ראיתי את תעודת הזהות שלו – שם היה כתוב ברור: תום טין, בן 26, נשוי לכריס טין, בת 25. הרגשתי כל כך נבגד, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ואז, אחרי כמה זמן, ראיתי את כריס ותום נכנסים למשרד, נינוחים, עם בגדים חדשים. נעמדתי מולם, והלב שלי התפוצץ מכאב. לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי כל כך נבגד ומטומטם שנפלתי בפח שלהם. הם הסתכלו עליי, ואני, במקום לצעוק או לכעוס, פשוט חייכתי ואמרתי שלום, כשהמוח שלי צורח בפנים.

רציתי לצרוח, רציתי להתפרץ, אבל העדפתי שלא. ומה שגם לא ידעתי וגיליתי רק אחרי זה – שהם מכרו את העבודה שלי במיליון ולקחו את כל הכסף לעצמם. אחר כך ניתקנו כל קשר, ואני חזרתי לארץ. עברו מאז חצי שנה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותם. לפני כמה ימים קיבלתי שיחה ממייק, והוא אמר לי שמישהו מנסה לפרוץ לנו למשחק שעדיין לא יצא. אז קלטתי מיד – זה תום. הוא השאיר מסר ברור, ואני ישר הבנתי מי זה. זו הסיבה שאנחנו נוסעים עכשיו לאמסטרדם, כדי להתעמת איתו ולהכניס אותו ואת בת הזוג שלו לכלא לשארית חייהם. מה שהם עושים כבר עבר את כל הגבולות. כמה עוד בני נוער הם יפגעו ככה.. 

אחרי שסיימתי לספר הכל, אני מרגיש אבן יורדת מהלב, אבל זה לא הסוף. לא סיפרתי לה מה באמת גרם לי להיכנס כל כך עמוק ולגלות את האמת עליהם. אני מסתכל על ברלין, ורואה את הדמעות שלה זולגות בלי הפסקה. היא ממשיכה לבכות. שיט, לא ציפיתי לתגובה כזאת ממנה. חשבתי שהיא תקבל את זה בקלות, כמו אנשים אחרים, אבל לא – היא פשוט נשברה מולי. אני מושיט יד, אוחז בעדינות בידה ומושך אותה אליי לחיבוק. היא בהתחלה קפואה, ואז מחבקת אותי חזק, לוחשת בשקט.

"אני מצטערת שעברת את זה. כואב לי כל כך לחשוב איך בחור טוב כמוך נפל לכזאת תרמית נוראית. זה פשוט לא מגיע לך... אתה מעל זה. אתה הצלת לי את החיים, נתת לי תקווה לחיות ולחייך כל יום מחדש." היא ממשיכה לחבק אותי, והחום שלה ממלא לי את הלב. אני לא יודע מה לעשות – להמשיך לחבק אותה או לבקש לנשק אותה? אני משתוקק לנשק את השפתיים שלה. היא נושכת את השפה התחתונה שלה, ואני עוד רגע משתגע. המחשבות רצות לי בראש, אבל במקום להתחרפן מהתסריטים, אני מרים בעדינות את הפנים של ברלין אליי, מביט עמוק לתוך עיניה ואומר בקול הכי רגוע שאני מצליח להוציא, "אני יכול לנשק אותך?"