רסיסי הלב

פרק 17 ברלין - הילדה שבתוכי

"לפעמים, כדי לשחרר את הכאב, צריך פשוט להיות מודעת לילדה הקטנה שנמצאת בתוכי."

בחוץ יום חורפי, והגשם לא מפסיק לטפטף. אני יושבת על הספה במשרד של אורנה, המטפלת שלי. השקט מציף את החדר, עד שהיא מתחילה לדבר. "היום נתחיל במשהו אחר," היא אומרת בקול מרגיע, ואז ממשיכה בהנחיותיה. "תעצמי את העיניים ותשחררי את הגוף. בזמן שאני מדברת, תיכנסי לתוך הראש שלך ותכירי מישהי שהיית צריכה להכיר כבר מזמן. היום תכירי את הילדה שבתוכך."

אני מתקשחת מעט, לא בטוחה למה היא מתכוונת או לאן היא מכוונת, אך אני נשארת שקטה. אורנה ממשיכה בקול יציב. "תדברי איתה, תשחררי את מה שמציק לך, ביחד איתה. את לא חייבת לדבר בקול, פשוט תנהלי איתה דיאלוג בתוך הראש שלך." היא מוודאת שאני מבינה. "את מוכנה שנתחיל?"

אני מהנה בקלות, לוקחת נשימה עמוקה כמה פעמים, ואז עוצמת את עיניי. המוזיקה שמתנגנת ברקע חודרת לתוך ראשי, משחררת את המתח שמכביד עליי בחודשים האחרונים. אני נכנסת לעולם חדש. רואה ספסל ריק ומתיישבת עליו, מביטה סביבי. נדנדה מסתובבת תופסת את תשומת ליבי, אבל אין אף אחד עליה. אני תוהה למה אני רואה רק את הנדנדה ולא את האדם עצמו. אולי אני צריכה לנסות להתרכז חזק יותר, אבל אני כבר מרוכזת כל כך שזה כמעט כואב.

פתאום, מישהי קטנה מתיישבת לידי. אני מבחינה שהיא קטנה ממני, היא נראית כאילו כל העולם נשען על כתפיה הקטנות. היא לא מחייכת, עיניה מביטות מטה, ופניה עם דמעות שלא מפסיקות לזלוג. אני יושבת בשקט, לא יודעת מה להגיד או לעשות כדי לפנות אליה. אולי אני צריכה לחכות שהיא תפנה אליי, אבל אני מרגישה שהיא לא תעשה זאת. הלב שלי מתכווץ למראה הדמעות שלה. אני מסובבת את גופי לכיוונה, מנסה להוציא קול מפי, אך שום דבר לא יוצא. בתסכול, אני נותנת מכה קטנה על הספסל. זה מצליח. היא מרימה את הראש ומביטה בי, והלב שלי כמעט מפסיק לפעום.

"ברלין?" אני לוחשת, הקול שלי נשמע כמו הד שלהם.

היא כל כך דומה לי, אבל גם כל כך שונה. שערה בצבע חום שוקולד, בעוד שלי חום עם בלונד. עיניה חומות כהות, חסרות אור. אני מניחה את ידי בעדינות על כתפה, כדי שתדע שאני כאן איתה. היא לוקחת נשימה עמוקה, ואז משחררת הכל - כל מה שמציק לה בפנים, כאילו הדמעות האלה הן הדרך היחידה שלה להתבטא.

אני מנסה שוב לפנות אליה, הפעם עם יותר ביטחון. "ברלין?" סוף סוף היא מרימה את הראש שלה אליי, מביטה בי כאילו היא רואה אותי בפעם הראשונה. אולי זה באמת כך, כי אנחנו אף פעם לא נפגשנו כך בעבר. תחושת חום מוזרה מציפה אותי, ואני באה וחובקת אותה. נותנת לה את החיבוק שהיא כל כך צריכה.

אני מרגישה שהיא נרגעת בחיבוק שלי. כשהיא חוזרת לנשום באופן רגיל, ללא דמעות, אני מרימה את פניה מעלה ומביטה בה. "שלום, ברלין. אני גם ברלין, רק גדולה יותר. אני בת 17, ואני פה כדי לתמוך בך, אם את רוצה לתמוך גם בי?"

היא מרימה את ראשה ומהנה בחיוך קטן. אנחנו יושבות כך עוד כמה דקות, נרגעות יחד - היא מדמעותיה ואני מהלחץ שבראתי בתוכי. היא מחבקת אותי בחזרה, ולוחשת בקול חלש, "תודה. אני גם פה בשבילך. אני חושבת שהגיע הזמן שנשחרר את הכאב."

אני מחייכת אליה, עיניי מתמלאות דמעות. "אני חושבת שגם הגיע הזמן."

אנחנו מתחבקות שוב, ולפתע אני שומעת קול רחוק קורא לי לחזור. אני נפרדת מברלין הקטנה, פותחת באיטיות את עיניי, ורואה את אורנה מביטה בי בעדינות.

"נרדמתי?" אני שואלת בקול רועד.

אורנה מחייכת אליי. "כן, נרדמת. את רוצה לספר לי איך היה שם?"

אני לוקחת נשימה עמוקה, מוציאה אותה באיטיות. "אני לא יודעת... מרגיש שמשהו השתחרר ממני לגמרי, כאילו אני עם אנרגיה חדשה."

אורנה ממשיכה לחייך, ואנחנו מעבירות את שאר הפגישה בדיבורים רגועים. אחרי שאני משלמת, אני יוצאת החוצה אל האוויר הצח, נושמת אותו עמוק לתוך ריאותיי. מרגישה את האנרגיה החדשה זורמת בתוכי, אני פונה לכיוון האוטובוס, ואז ישר הביתה, לצבור כוחות לקראת הערב.