רסיסי הלב

פרק 5 - ברלין (התמודדות שלה)

אני מתעוררת לקול של צפצופים ולא מבינה מאיפה הקול הזה מגיע. אני לא בחדר שלי אני יודעת את זה, אני פותחת לאט את עיניי, מנסה לזהות איפה אני נמצאת אבל רואה הכל לבן, וכסאות לבנים רגילים, ואני רואה טלוויזיה מולי ואז אני שומעת את אחותי אומרת,
"מייק, ברלין, התעוררה סוף סוף." אני מסתכלת שניה על אחותי ואז על מייק ומנסה להבין איפה אני. מנסה לשחזר בראש כל מה שקרה אתמול. אני זוכרת שיצאתי לדייט עם אלכס ונלחצתי כי הגענו לפאב שזה די הפחיד אותי, אני זוכרת כשהלכתי להתפנות כשחזרתי המשכנו לאכול שתיתי מים והרגשתי את הגוף נהיה חלש יותר ויותר כאילו הוא מאבד את השליטה שלו. אבל למה אני בבית חולים? ואיפה אלכס? וואו עולות אצלי מלא שאלות לראש שאני לא מצליחה לחשוב כרגע.
"ברלין את שומעת אותי?" אחותי שואלת, "מייק תביא לה כוס מים היא צריכה לשתות מים". אני מנסה לדבר אבל לא מצליחה מרגישה שהגרון שלי ממש יבש. ולא יוצא לי מילה מהפה אז אני מחכה בסבלנות שמייק יביא לי לשתות כי אני באמת רוצה להבין מה קורה פה, מייק חוזר עם כוס מים נותן לי שתות בזהירות ואחרי זה אחותי אומרת,
"ברלין" אחותי מנסה לקבל את צומת ליבי והראש שלי עדיין ממש כואב וקשה לי לדבר כי הגרון עדיין חנוק מכל מה שקורה פה. אני מנסה להוציא מילה מהפה אבל לא מצליחה לפלוט שום מילה. מה שיוצא לי רק זה קולות משונים שלא ידעתי שבכלל יכולים לצאת ממני. "ברלין אני רוצה לספר לך מה קרה אתמול אבל אני צריכה שתהיה רגועה אני פה איתך בסדר?" אחותי לוקחת את היד שלי ומחזיקה אותה. ואני רואה שהיא לוקחת כמה נשימות עמוקות ומלאות מחשבה. מייק כבר מזמן נעלם ונתן לנו זמן לעצמנו. רק לאחר כמה ניסיונות אני מצליחה לומר,
"מה קרה לי? למה אני פה? למה אני בבית חולים?" הקול שלי יוצא ממש חלש אבל מספיק כדי שמנדי תשמע אותי.
"אוקי, את זוכרת שיצאת עם אלכס לדייט?"
"כן אני זוכרת שיצאתי לדייט עם אלכס, ואחרי זה אני לא זוכרת כלום."
"אוקי אז תקשיבי את בבית חולים כי אלכס שם לך סם אונס, אבל הוא לא הספיק לעשות כלום הצילו אותך בזמן. את ראית אותו אתמול את לא זוכרת? את ביקשת לראות אותו אתמול להגיד לו תודה את לא זוכרת אותו?"
"לא, אני לא זוכרת כלום מאתמול חוץ ממים והכל התחיל להיות מסוחרר לי, מאז אני לא זוכרת כלום."
"מוזר הרופאים בדקו אותך ואמרו שהכל תקין, לקח להם לזמן להוציא ממך סם אונס בגלל זה את בבית חולים."
"אחותי את מוכנה להסביר לי מי הציל אותי? איך הוא הצליח לראות אותנו היה כל כך חשוך באותו לילה לפי מה שאת אומרת."
"כן אני מגיעה לזה, אז ככה הבחור שהציל אותך הסתובב ליד הפאב, הוא שמע רעשים משונים וחשב שהוא מדמיין רעש אבל כנראה האינסטינקט שלו אמר לא לוותר אז הוא התקדם לפי הרעש. וראה שאת מנסה להילחם באלכס שיעזוב אותך אבל הגוף שלך היה משותק מהסם, ואלכס העיף לך סטירה כדי להשתיק אותך שלא תצעקי והוא ניסה לאנוס אותך כשאת מנסה להילחם בו אבל המכות שלו גרמו לך לאבד את ההכרה. בקיצור הבחור הזה התעמת עם אלכס והציל אותך והכניס את אלכס לתא מטען וחיכה למשטרה ולמדא שיבדקו אותך לראות מה איתך היית כל כך מעולפת שלא הרגשת כלום ברלי הוא הציל אותך בזמן. עם הוא לא היה מגיע בזמן לא הייתי יודעת איך זה יגמר ואני אפילו לא רוצה לחשוב על זה. העיקר את בטוחה ואחרי זה."
אני מרגישה את העיניים מתמלאות בדמעות, ולא מצליחה להירגע, הבחור הזה שהציל אותי מה השם שלו? למה אף אחד לא אומר לי כלום למה הוא לא פה?
"ברלין, מייק, מכיר את הבחור זה חבר שלו שהכיר באמסטרדם כשנסע לסידורים, וקוראים לו לב אנחנו נעדכן אותו שהכל בסדר איתך הוא שאל את מייק איך את? עם התעוררת?"
למה השם הזה מוכר לי אני לא יודעת למה הוא כל כך מוכר לי? אני מרגישה שהלב שלי נמחץ ,אני מתחילה לבכות בלי הפסקה, ניצלתי מאונס. אני עדיין בתולה, אני בסדר, הכל בסדר איתי.
רגע מאיה יודעת? איך היא עוברת את זה? אני חייבת להתקשר למאיה. אחותי רואה מה עובר לי בראש ואומרת
"מאיה יודעת רק שאת בבית חולים אבל לא כל הסיפור היא תבוא לבקר אותך אחרי בית ספר אל תדאגי עדכנתי אותה."
אני שואלת את אחותי,
"מתי אני חוזרת הביתה? עם הוציא לי סם אונס מגוף וחזרתי לעצמי?" אני פונה לאחותי היא מחייכת עלי חיוך קטן ואומרת, "הלך עכשיו לשאול את הרופא את רוצה לנוח בינתיים?"
"כן אשמח לנוח קצת איפה הטלפון שלי?"
"הנה הוא פה קחי, עדיף לי באמת שתנוחי קצת אחרי מה שעברת אתמול."
"אני רוצה לקרוא קצת להתנתק קצת ממה שעבר אלי."
"אוקי, אשאיר אותך לבד."
מנדי ומייק משאירים אותי לבד עם המחשבות שלי, אני נשכבת בחזרה על המיטה ועוצמת עיניים מנסה להיזכר מי הוא? ולמה אני לא זוכרת אותו? למה אני לא מצליחה לזכור אותו? למה תמיד קופץ לי להראש עיניים במבע טורקיז.
אני כל כך מתוסכלת מה זה אני מנסה להבין מה קורה פה? אני לוקחת את הנייד שלי פותחת אפליקציה הספרים ורואה שנעצרתי באמצע ספר שונאים לאוהבים, שיט אני כבר בסוף.
אני מתחילה לקרוא ומנתקת לגמרי מעולם שלי או שוכחת לגמרי שאני נמצאת בבית חולים כרגע. אני נמצאת בסוף הספר יושבת ופשוט נותנת למילים להיכנס לראש ולשחרר את הלחץ הנפשי שהייתי בו.
אחרי שעה אחות נכנסת לבדוק ממדים לראות שהכל בסדר איתי עם הראש בודקת לי לחץ דם וחום ועוד כמה בדיקות קטנות שגרתיות ואז היא מחייכת לי חיוך קצת ויוצאת מהחדר.
אחרי שעתיים שישבתי וקראתי לא שמתי לב לזמן, הרופא ביחד אחותי וההורים שלי נכנסים לחדר שאפילו לא שמתי לב שהם פה כנראה אחותי עדכנה אותם שאני רוצה להיות לבד.
"ברלין זאלקן, איך את מרגישה היום?"
"אני בסדר, אני חושבת." אני עונה לרופא ורואה על החולצה שרשום ד"ר רקס 
"יופי אני אעשה רק בדיקה מהירה לראות שהכל בסדר ואז יכול לשחרר אותך הביתה בסדר?"
"כן, תודה רבה דוקטור."
אחרי בדיקה נוספת של הרופא הוא מסביר לי שאני צריכה להיות עוד קצת בבית חולים ואז הוא ישחרר אותי הביתה, יש קצת עיכוב בגלל המצב במדינה כרגע ואין דרך לצאת מהבית חולים.
בינתיים אני יושבת עם אמא ואבא ומינדי בבית חולים מדברים על כל מיני דברים שגרתיים חסר משמעות נטו לשבור את הזמן הנותר עד שיהיה לי אישור לצאת הביתה סוף סוף.
אמא מתקרבת אלי למיטה מלטפת לי הראש כמו ילדה קטנה ומסתכלת עלי ואני רואה בפנים שלה עצב עצום אבל היא מנסה לחייך ולא לראות את זה אבל אני כבר ראיתי כי אני מכירה את אמא שלי היא מאוד כואבת כשאחת מהבנות שלה נפגעות.
"איך את בת שלי?" אמא שואלת בקול עדין ורועד
"אני בסדר אני חושבת" אני עונה לאמא, מאמא ממשיכה ללטף לי את הראש אני רואה את אבא שלי נשען על הכניסה והפנים שלו עצבניות. הוא לא רגיל שהילדה הקטנה שלו נפגעת הוא יהרוג בשבילי אני יודעת את זה כי זה אבא שלי.
אני מנסה להשיג את צומת הלב של מנדי אבל היא ומייק כל כך שוקעים אחד בשני שלא שמים לב אלי. אבל אחרי אני אומרת את שם מנדי היא מסובבת את הראש עלי אני מזיזה לה את הראש לכיוון של אבא היא מזיזה את הצד שלה ורואה את אבינו עם פרצוף עצבי. מנדי נוגעת הכתף של מייק מסמנת לו על כיוון אבא שלי מייק קולט את הפרצוף של אבא שלי, אחרי זה הוא פונה מנשק את מנדי על הראש ומתקדם לכיוון אבא שלי הוא אומר לו משהו והם יוצאים מהחדר ביחד עם מייק. אני פונה בחזרה למנדי ואומרת לה תודה ללא מילים והיא רק מעבירה לי חיוך קטן נוסך שלא מגיע לה עד לעיניים אבל זה עדיין משהו.
מאמא עדיין יושבת לידי ומלטפת לי את הראש כאילו אני ילדה קטנה אבל אני לא, אני כבר בת 17 אבל עם חושבים על זה, תודה שיש לי אותם. נכון לא היה לי אף פעם חבר. אבל אני לא צריכה אף אחד חוץ ממשפחה שלי הם הכל בשבילי ומאיה, אני כל כך מתגעגעת לחברה הטובה שלי אני רוצה להתקשר אליה אבל אני צריכה גם קצת שקט. זמן לעצמי לעכל הכל.
אחרי שלוש שעות הרופא אומר שאני יכולה להשתחרר אני לובשת את הבגדים שמנדי נתנה לי לפני שהיא חזרה הבוקר, הורים שלי כבר הלכו הביתה לארגן את הבית לקראתי.
אחרי שאני מוכנה לצאת אנחנו יוצאים מבית חולים. לכיוון היציאה מנדי ומייק מחזיקים ידיים והולכים לכיוון הרכב, אני מאחוריהם  הולכת, ברגע שאני מתקרבת לרכב אני לפתע מרגישה מסוחררת קצת ולא שמה לב לאן אני הולכת, ונתקלת אם הרגל בתוך אבן די גדולה, מאבדת את שיווי המשקל. והראש שלי תוך כדי נפילה נפגע באבן קטנה. משם אני מאבדת את הכרה, דבר אחרון שאני שומעת הוא בום וצעקה ומשם כבר כלום...