רסיסי הלב

פרק 9 לב - רגעים בין שניות 🥹

"לעיתים, רגעים קטנים של שניות יכולים להיחשב לזכורים לנצח."

ברגע שברלין ומאיה נעלמות בחדר שלהם, אני ישר מעכל לי בראש את כל מה שקרה פה. גם כשהיא ישבה עלי וגם נישקה אותי בלחי, איך החום שהרגשתי איתה בבית החולים חוזר כמו בומרנג עלי. מה שבטוח, אני לא רוצה שהחום הזה יעלם לי. אני רוצה אותו כמה שיותר, להרגיש את חמימות ממנה. אני מתיישב ליד יניב, והוא ממשיך להסתכל קדימה אחרי שהדלת נסגרת.  אני נשען לאחור, לוקח נשימה עמוקה. "מה אתה מתכוון לעשות עם מאיה?" אני שואל, מנסה להבין מה עובר לו בראש.

"אני חושב שאני רוצה להילחם עליה," הוא אומר, מחייך לעצמו. "שתבין שאני הגבר שלה. אז ברגע שאני אלווה אותה הביתה, אני מתכוון לנשק אותה."

אני מחייך, אבל בלב מתמלא חשש. "ומה איתך?" הוא פתאום שואל, קולו משתנה לטון רציני יותר. "מה זה היה עם ברלין? שלא תחשוב לא שראיתי את זה."

"לא קרה כלום," אני מנסה להתחמק, אבל מרגיש את מבטו חודר לתוכי. "אוי אחי," יניב אומר, עיניו מצטמצמות מעט לעברי, "ראיתי איך אתה מסתכל עליה והיא עליך, אז די עם הבולשיט."

אני משתתק לרגע, ואז לוקח נשימה עמוקה. "אני לא יודע באמת," אני מתחיל לומר, "אבל משהו אצלה פשוט מושך אותי אליה כמו מגנט. כאילו אם היא לא נמצאת בחדר אני מרגיש ריק מבפנים, וכשהיא נמצאת, היא פשוט קרן אור קטנה. רק לראות את החיוך שלה ממלא את הגוף שלי בחום ובחיוך ענקי."

"וואו, אחי," יניב אומר, מרכין ראשו קצת. "אני חושב שנפלת חזק ממש על בחורה. אבל אתה מבין שהיא לא כל בחורה שאתה מכיר מאמסטרדם. ברלין שונה. היא ביישנית, שקטה, מופנמת. היא מעדיפה את הספרים שלה מאשר לצאת עם אנשים, ומעדיפה להיות במעגל קטן ולא עם הרבה אנשים. היא עברה מספיק, האימון אצלה זה עבודה קשה. היא לא סומכת על אף אחד חוץ ממאיה מאחותה הגדולה " המילים של יניב מהדהדות בראשי. מה היא עברה כבר כשהייתה קטנה? הראש שלי מלא כל כך הרבה שאלות שאני לא יודע אם כדאי לי לשאול, אז אני מעדיף לשכוח מזה לכרגע, עד שהאמון שלה בי יהיה חזק מספיק, ואז היא כבר תספר לי בעצמה."

"תודה, אחי," אני עונה. "אני לא מתכוון לעשות כלום, זו הרגשה משונה והיא תעבור בטוח עם הזמן."

"אני מקווה בשבילך. אם לא, אתה תצטרך לעבוד מאוד קשה כדי להיכנס למעגל החברים שלה, והוא מאוד מצומצם. היא מעדיפה את אחותה ואת מאיה וזהו."

"תודה, אחי. אני אסתדר."

כעבור חצי שעה הבנות חוזרות מהחדר. אני ויניב ממשיכים לדבר, וברגע שאני מרגיש את נוכחותה של ברלין, אני מזיז את הראש שלי מיניב ומסתכל עליה. עיניה החומות שרודפות אותי מביטות ישר דרכי. אנחנו ממשיכים להסתכל אחד על השני, ואני אומר ללא מילים, "את בסדר?" היא מחייכת ואומרת משהו למאיה, ואז הולכת למטבח. אני רואה שהגוף שלה קצת רועד. אני קם מהספה ומצטרף אליה למטבח. היא לוקחת כוס מים ושותה. אחרי השלוק השלישי, היא נרגעת מעט. אחרי כמה דקות, יניב ומאיה נכנסו למטבח. וברלין שואלת, "מישהו רוצה לשתות מים או משהו?" מאיה התקרבה לברלין, מחבקת אותה לוחשת לה שהיא הולכת. יניב ניגש אליי ואמר, "אחי, אני זז. אתה תסדר?" הוא הסתכל על ברלין ואני רק חייכתי אליו, טפחתי לו על הכתף ואומר, "בהצלחה, תעדכן אותי." הוא חייך ואז הוא ומאיה עזבו את המטבח ויצאו מהבית.