נסיכת האורווה

*אמבר*

נמנמתי בנחת באסם הישן, על הקש ששרט את עורי בהרגשה אהובה ומוכרת. התהפכתי לצד השני, מחייכת לעצמי.
"קדימה נסיכה, די להילחם. בואי איתנו" היה המשפט הקבוע שלהם, והתגובה שלי הייתה גיחוך כרגיל.
איזה נסיכה ואיזה נעליים.
קמתי לעבר בלק, סוס פריזיאן יפהפה שאיתי מרגע שאמא שלו נטשה אותו, ומצאתי אותו ביער.
אז הוא הגיע לכתפי, היום הוא עוקף אותי בלפחות חצי מטר. הילדון המגודל שלי ענק.
הסתובבתי על ערימת הקש באיטיות כשנשמעה חריקה מוכרת של פתיחת דלת האסם.
הבטתי על גבר בשנות ה30 לחייו שפתח את הדלת בזריזות והחלטיות מפתיעה. הוא היה לבדו.
קמתי בדממה וזינקתי מעבר לערימות החציר, מתכננת ללמד את מי שזה לא יהיה שהוא טעה בכתובת.
"אמבר ג'יי, צאי ובואי הנה, *עכשיו*" קול גברי ומחוספס פקד עליי ועיניי נפערו בתדהמה לא נשלטת.
אני בעצמי לא זוכרת את השם המלא שלי, אז הוא?
הצצתי סקרנית מעבר לקוביות הקש הגדולות, ומולי עמד פאקינג אליל.
גבר עם חליפה ואקדח בידו, _אקדח לא טעון_, חיוך קטן של ניצחון, גבוה עם שיער שטני ועיניים שחורות ממוקדות.
"אמבר" קולו השקט והבטוח של הזר קרא לי בעוד הוא מסתובב באסם שלי, בבית שלי.
קפצתי על הערימת חציר בזינוק מיומן, וקיבלתי זווית ראייה על גבו.
_חסון ורחב, עם קעקוע מוזר על העורף._
הוא הסתובב לעברי עם פרצוף מופתע ומנצח כששמע את רגחיי נוחתות על הקש. חיוך עלה על פניו והוא סרק אותי במבטו.
"והנה אמבר מחליטה להראות את פרצופה. גדלת קצת, אבל את נראית אותו דבר."
שתקתי והמשכתי לסרוק אותו, מוכנה לתקוף או לברוח.
אני לא אקפא.
"שמעתי שעשית בעיות לחיילים שלי" הוא המשיך בקולו המחוספס והתקרב לערימת הקש שעליה עמדתי.
"החיילים שלך?" שאלתי בשקט, מנסה להסיר את ההפתעה מקולי.
"רדי למטה" הוא פקד בקלילות ועבר לסקור את האסם.
_הוא חושב אני הכלבה שלו?_
מצמצתי לעברו והטיתי את ראשי, מנסה להבין איך הראש של היצור היפה הזה עובד.
"ממש לא" הודעתי ושילבתי את ידיי.
הוא הפנה את מבטו אליי בחוסר סבלנות, וכיוון אליי את אקדחו.
"רדי, למטה, עכשיו" נהם. "קדימה אמבר, את באה איתי"
"אין לי סבלנות לאיומים" הודעתי לו, והתיישבתי בקלילות גבוה ממנו על קוביות החציר. "האקדח שלך לא דרוך, ואין בו כדורים בכלל" חייכתי אליו כאילו הוא ילד קטן ואני מסבירה לו, וסידרתי את שערי הארוך והעבה בתשומת לב מוגזמת, מסרקת אותו עם אצבעותיי ומוציאה ליכלוכים שנתקעו בו.
מבטו המופתע התאפס די במהירות, והוא זרק את האקדח לצידו.
"את רוצה לשחק? הרבה זמן לא שיחקתי" הוא חייך אליי. "אבל אני תמיד מנצח". הוא קבע בביטחון, כשזרקתי עליו את אחת מסכיני ההטלה שלי שפגעה ישירות בכתפו.
"הניצחון שלך לא יהיה מזהיר במיוחד בקצב הזה" אמרתי בחיוך מתחנף והוא שלף את הסכין מכתפו, נקייה לחלוטין.
"את עד כדי כך תמימה, נסיכה? יש שריון למטה. אמרו לי שאת חמושה" הוא חייך אליי חזרה, והתקדם לעברי.
_כבר אמרתי חי בסרט?_
"אני מקווה שאתה בכושר לטיפוסים אדוני" התגריתי בו מלמעלה והתיישבתי באלגנטיות על קוביות החציר. "אתה מוזמן להתייאש".
"גברת, אני לא מתכוון לתת לך לברוח. את באה איתי" הוא הבהיר וחייך חיוך מושלם ומהפנט.
"בוא, נראה אותך" התגריתי בו, והוא בזינוק חייתי וממוקד קפץ לחצי מהגובה, מטפס במהירות מפתיעה לעברי.
_הוא ברמה גבוהה._
זינקתי במהירות לרצפת האסם, מעדתי בגילגול ונעמדתי. הוא הביט בי מלמעלה בחיוך קטן.
"איך שם למעלה? קריר?" שיחקתי במזלי וחתכתי חוט שפתח את הצינור שמעליו, וזרם המים הרטיב את שיערו השחור וטפטף על כתפו, גולש על מדיו הסקסיים למות. הוא העביר יד בשיערו, נותן למים לטפטף ושומר על קשר עין קטלני. עצרתי במקומי ובהיתי בו כאילו הוא חייזר, שוכחת מהסכין הפתוחה בידי ושוקלת לפרוש מהקרב בשיא.
"כן, האמת שכן. אצטרף אלייך למטה" ענה לי באותו מטבע והתכונן לזנק לעברי. קיפלתי במהירות את הסכין, ממהרת לברוח אל בלק לצידו השני של האסם.
הוא דלק אחריי במהירות מפתיעה וכמעט הדביק את הפער, אך זינקתי על בלק- ולא נראה שיש לו סוס.
אין לו סיכוי מול הריצה של בלק.
נופפתי לשלום לאדון 'אני מנצח' מלמעלה והוא נעמד בחיוך מובס, מסתכל עליי.
"היה נחמד לשחק איתך, אבל אני באמת צריכה ללכת" הודעתי לו בחיוך, ודירבנתי את בלק לרוץ, תופסת את צווארו בעדינות כדי לא ליפול.
"קדימה, בלק" פקדתי והתכוננתי לריצתו המהירה והפרועה, אך הוא נשף בתסכול ולא זז.
הגבר הזר שמר על מרחק בטוח שלא איים עלי והביט מתחת לבלק בחיוך קטן ומבין.
עקבתי אחרי מבטו, וראיתי את רגליו החסונות קשורות לברזלים.
"מה- מתי?" שאלתי מבולבלת, אך הוא קטע אותי.
"מקודם חמודה. אני גם יודע לשחק מלוכלך. ממשיכים או שאת מתייאשת?" הוא שאל בחיוך, בטוח שאכנע.
נאנחתי והרמתי את ידיי מודעת עד כאב לזה שהוא בטוח שנכנעתי.
נתתי לו שניה להנות מהניצחון המדומה ותפסתי בקורת עץ גבוהה שהייתה מעליי, זו שאהבתי לישון עליה מדי פעם ולהביט בירח מהחור שהיה בגג האסם.
כשההבנה נפלה עליו משכתי את עצמי בחיוך למעלה, והתיישבתי עליה מחוץ להישג ידו.
חיוכו נמחק באחת, וניצוץ נדלק בעיניו.
"אמבר, מספיק" הוא פקד באנחה מתוסכלת.
"אדוני, אני מתה להפסיק לקרוא לך אדוני" זרקתי לעברו וטיילתי להנאתי על קורת עץ גבוהה, עושה את עצמי מועדת ונהנית לראות אותו מבוהל.
"אז אולי פשוט תגיד לי איך קוראים לך?" ביקשתי והפלתי את עצמי למטה, מניחה לו לרוץ לתפוס אותי אך מחזיקה בשניה האחרונה בקורת העץ ומתנדנת  כשראשי למטה והברכיים שלי עליה, שיערי השחור העבה מתנופף למטה וחיוכי רחב.
"ארתור. רדי משם עכשיו." הוא הגביר את קולו באיום.
"לא נראה לי."
"נראה לי וחצי" הוא פער את עיניו כשנשארתי תלויה על רגל אחת, והרמתי את עצמי לישיבה על הקורה.
"לך מפה" הפטרתי לעברו ונשכבתי עם גבי על הקורה.
"לא נראה לי" החזיר לי בחיקוי נוראי.
הסתכלתי עליו כאילו הוא נפל מהירח.
"תמיד מוזמן להישאר לישון פה, אבל אין ארוחות חינם" מלמלתי בציניות גמורה, אבל מבטו השתנה.
"קיבלתי" הוא חייך חיוך קטן ומנצח, ויצא החוצה.
חייכתי חיוך מנצח משלי ונשכבצי בנחת על הקורה, מרוצה מעצמי בעליל.
בקושי עשר שניות עברו וטפיפות רגליים של סוס-בוודאות לא של בלק- נשמעו.
עיניי נפערו מולו, לא מאמינה מה קרה השניה.
"תגיד לי שאתה צוחק" ביקשתי כשהוא נכנס חזרה עם סוסה יפהפייה ושחרר את בלק, שהריח את שניהם בחשד.
"האמת שלא."