נסיכת האורווה

*ליאו*

המלאכית הקטנה החווירה ברגע שהבינה כמה יתומים יש באזור, שלא לדבר על היבשת. הרגשתי את ההזדהות שלה מרחפת באוויר, כמו כל שאר הילדים, ששמרו על שקט מופתי. אייבי הקטנה נעה בזרועותיי, ממלמלת מתוך שינה מילים לא ברורות.
ידעתי שהיא לא באמת ישנה- אי אפשר להירדם כל כך מהר, אך זרמתי עם העמדת הפנים האמינה שלה ונתתי לה לנוח.
"את לא יכולה להציל את כל העולם" מלמלתי לאמבר, מכיר בעל פה את המחשבות שעוברות בראשה.
"אני כן" קולה נשבר במרדנות מעושה כשחשבה איך לעזאזל לעזור להם.
"אני הנסיכה" הביטחון חזר לקולה לאיטו.
"את נסיכה כמו שאני בן של שר. זה מה שנועדת להיות, זה לא מה שאת" אמרתי לה, יודע שכשתקלוט את המילים תבין דבר או שניים.
עיניה המלוכסנות מעט ניתקו ממני לטובת הדרך מקדימה והתדמית של 'אני קשוחה'. רציתי ללמד אותה שהיא לא צריכה לשלוט בכל סיטואציה, אבל ידעתי שבחיים לא תאפשר לי לקחת שליטה. בחיים לא תסמוך עליי מספיק כדי להקשיב לי, כדי שאוכל להגיד לה מה נכון.
וכרגע מה שנכון לה זה לברוח רחוק, רחוק, רחוק ממני ומהרצון הלא מוסבר שלי לחקור את הגוף שלה, ויותר מזה, את כל הפאקים והשריטות שלה.
ניערתי את עצמי ממחשבות כשהתקרבנו לארמון- הוא לא היה רחוק בכלל, אבל הנחתי שתהיה איזו שטות שבגללה אצטרך עוד סוסים איתי. מדובר באמבר, בכל זאת.
"קובו, תבוא איתי למרפאה. עוד מישהו אכל מהלחם עם הרעל?" שאלתי, מביט בעיניהם על הילדים. הם הרימו את ידיהם בהיסוס מופגן, אחד אחרי השני. אפילו אייבי הקטנה פתחה את עיניה והצביעה על פריחה לאורך כל בטנה דרך חור בחולצה שלה, ומלמלה שזה קרה כמה שעות אחרי שאכלה.
עצבים בעבעו בי על השילטון, שאכפת להם מהסוסים יותר מהיתומים ביבשת שלהם. יצא לי להיאבק עם המלך כמה פעמים על ההיגיון המעוות שלהם, ותמיד זה נגמר בבלאגן ביני לבין אבא שלי.
הוא עובד נאמן של המלך.
"כולם ישירות למרפאה. את זוכרת איפה היא, אמבר?"
כל הדם עלה לפניה בשניה.
"כן."

*בנות, סליחה שהפרקים קצרים!! אני ממש רוצה לשמוע את דעתכן על הספר.. בבקשה תגיבו, אפילו מוזמנות לכתוב לי בוואצפ!! 0542768268*