נסיכת האורווה

*אמבר*

"אין לי אמא" גחכתי במרירות והנחתי את הצלחת שרוקנתי על הרצפה, מסתכלת במבט אפל לעבר ארתור חסר הסבלנות.
"שקט אמבר, תקשיבי לי" הוא ביקש בלהט.
"אני מקשיבה ארתי, אבל אתה מדבר שטויות" לשניה הופיע חיוך על פניו הרציניות לשמע הכינוי שהדבקתי לו, אבל הוא מיד מחק אותו וחזר לרצינות.
"לקחו אותך מאמא שלך כשנולדת.. לא היה לה כסף. אביך נפטר." ארתור סיפר בתמציתיות דברים על חיי, דברים שאני לא ידעתי. "מאיפה אתה יודע, לעזאזל?" קטעתי אותו.
"כבר תביני" הוא המשיך במהירות. "הגעת לאומנה, אני מניח. נטשו אותך. חשבנו שאת מתה-"
"חשבנו?"
"אני, אמא שלך, והמלך" הוא היסה אותי בעדינות. גיחכתי.
"ארתי, אני חושבת שבאמת כדאי שתלך, אבל היה נחמד. אתה לא מכיר את אמא שלי, היא בטח התפגרה כבר מזמן-" הוא הביט בי בזעזוע וניסה לפתוח בטיעון נגדי, אך קטעתי אותו בחדות והמשכתי בשלי. "-המלך לא קשור אליי, ואם הוא היה יודע כמה פעמים עברתי על החוק, מזמן הכתפיים והראש שלי היו מופרדים לחלוטין, ואתה קצת משובש אם בתור חייל על מדים אתה לא עוצר אותי, *לא שתצליח, כן?*, אבל אתה אפילו לא מנסה" החוויתי עם ידי מעגלים על רקתי, רומזת לו בבירור שאני חושבת שהוא משוגע, והתרוממתי לעמידה, מאוכזבת לחלוטין שארתור הוא סתם חולה נפש שברח מאיזה מוסד והגיע אליי.
הוא הניח את אצבעותיו על גשר אפו.
"אמבר, תירגעי. אני הגנרל, תסתכלי על התג שלי" הוא פקד והושיט לי את התג.
_ארתור מולט, גנרל הצבא של היבשת הדרומית_ עם סימן עיט קטנטן בתעופה.
הרגשתי את פניי מאדימות עד שורש שערותיי, כשהסמקתי בלי שליטה והתיישבתי לאיטי, מוכנה להקשיב.
"נטשו אותך, וחשבנו שמתת. חיפשנו אחרייך באומנות אחרות, פירסמנו תמונות שלך מהילדות, מה שמצאנו מהבן זונה שזרק אותך מהבית." צמרמורת חלפה בגופי. "אל תדבר עליו" פקדתי בחדות, והוא הנהן לעומתי בהבנה. ניצוץ מבין נדלק בעיניו, וזה לא מצא חן בעיניי.
בכלל.
"אני לא צריכה את הרחמים המזדיינים שלך, פשוט תמשיך את הסיפור" סיננתי בעצבים, והוא התעלם לחלוטין, והמשיך לדבר. "החיילים שהיו פה לפני חודש, חודשיים ושנה באו להביא אותך. אבל אמבר ג'יי לא עושה חיים קלים, אה?" הוא חייך לעברי וסחט ממני שמץ חיוך. "את בטח שואלת מה הקשר בין אמא שלך למלך. היא נלחמה עלייך אחרי שלקחו אותך ממנה לאימוץ, רק כי לא היה לה כסף. לא החזירו אותך אליה, אז היא התגנבה לארמון בתור משרתת והתפרצה באחת הארוחות לדבר עם המלך. הוא ריחם עליה והושיב אותה לאכול איתו, ומפה הכל היסטוריה. הם מתאימים, ואמא שלך מדהימה. היא חיפשה אותך המון, ועד שדיווחו שראו מישהי שדומה לתמונה שלך שפירסמו אז, קצת קשה לטעות עם העיניים שלך, יקירתי. סיפרו שגנבת אוכל וחזרת לתוך היער." חייכתי חיוך מבויש עם מבט אשם, אבל ארתור התעלם לחלוטין והמשיך. "שלחו את החיילים, אבל הם לא הצליחו להביא אותך, בגלל זה אני פה, נסיכה. את פאקינג נסיכה, את צריכה לבוא לארמון. אמא שלך נשואה למלך, את יורשת העצר. שאלות?" הוא שאל בעוד אני בוהה בו עם פה פעור, המומה לחלוטין ממה שהוא סיפר לי עכשיו. "אני, נסיכה? אמא שלי בחיים? המלך? היא? מה קרה למי ש.. מי שעשה לי את האומנה, אחרי שחקרתם אותו? אני לא אוכל להישאר פה?" המטרתי מבול שאלות על ארתור שהביט בי מרוכז, מנסה לזכור הכל. "את נסיכה. אמא שלך בחיים, עם המלך, הם מחכים לך בארמון, את עוברת לגור איתם. תברחי אם את רוצה, אמבר. בסוף את תבואי, את עוד לא בת 18, את לא מחליטה על עצמך" הוא הודיע באדישות שהבעירה את דמי. "אני החלטתי על עצמי עד עכשיו. אני אמשיך להחליט על עצמי, בלי עוד מבוגרים מזויינים שינסו לשלוט עליי. אבל אתה מנסה לעצבן אותי כדי לא לענות לי על השאלה האחרונה, וזה לא הולך לעבוד לך" נופפתי באצבע מול פניו, והוא נראה מופתע שהבנתי את זה וקילל בשקט. "מה, קרה, למי, שעשה, לי, את, האומנה?" שאלתי כמעט בלחש, ובלק שהרגיש במתח הנמיך את ראשו עד שנגע בכתפי.
"בואי נגיד שאחרי שקיבלנו את המידע שהיינו צריכים ממנו, והבנו שהוא נטש אותך, לא הגיע לו להישאר בחיים, נסיכה.. הוא מת" ארתור בישר לי בהיסוס. לא עצרתי דמעה בודדה ורותחת שירדה מעיני התכולה. התעלמתי מהדמעות שעמדו לי בגרון.
הכאב של הזיכרונות צרב לי מדי, אז נשמתי עמוק והסתובבתי לעבר בלק, קברתי את ראשי בצווארו וחיבקתי אותו דקה שלמה, נרגעת בדממה. ארתור רק הסתכל עליי.
ונשם עמוק.
מאוד עמוק.
"את באה איתי לארמון, נסיכה?" שאל בעדינות.
"יש לי אופציה אחרת?" שאלתי במרירות אדישה, ועליתי על הקורה הגבוהה. "אני רוצה לילה אחרון פה, ונלך." הודעתי בקרירות, מסתכלת על האסם בחוסר אמונה על כך שאעזוב אותו אחרי כל השנים.
"לילה טוב אמבר, נצא מוקדם בבוקר.." שמעתי אותו מהסס אם להמשיך את המשפט. "אם יש לך מה לארוז, זה הזמן." הוא הודיע, נשכב על הרצפה ליד בלק וניסה להירדם. בהיתי בתקרת האסם. אין לי הרבה מה לארוז.. תחבושת על היד שלי, גופיה שחורה עם קרעים ומכנס משופשף וקצר, עם רגליי המלאות פצעים.
אין לי כלום.
רק את בלק, את האסם, ואת עצמי.
מעולם לא הייתי צריכה יותר מזה.
התכרבלתי לאיטי על הקורה, מנומנמת, כשאור הירח חדר דרך החריצים בגג.
*אני עוזבת מחר.*