נסיכת האורווה

*ליאו*

לא מספיק שהיא שכבה מולי על המיטה, היא גם מתגרה בי.
היא לא יודעת עם מי היא מדברת והאמת היא שלא אכפת לה- היא יודעת מה היא רוצה, ואני רוצה את אותו הדבר מהיפהפייה הזאת.
לקח לי עוד רגע להתעשת והרמתי את ידיי שגלשו לעבר ירכיה המפתות. היא נאנחה באכזבה, מביטה בי בעיניים גדולות כמו ילד שלא הסכימו לו לאכול גלידה. את הגלידה שנמצאת ממש מולו.
"קומי" פקדתי בקול צרוד והיא התיישבה על המיטה.
"אתה אמור להיות רופא או משהו כזה" זעפה לעברי, לחלוטין עצבנית.
"אני משהו כזה."
"לך תזדיין" מלמלה מתחת לאפה והתרוממה מהמיטה, כל שפת גופה משדרת מיניות. בלי ניסיון היא גרמה לי לרצות להשכיב אותה על המיטה ולטעום את צווארה, אך ידעתי שאם תדע מה המניע שלי תעיף אותי לעזאזל.
אם היא תעיף אותי לעאזל, ארתור ייקח אותי לעזאזל עם הסכין שלו במקרה הטוב.
יצאתי מהחדרון והבאתי לה את רומיאו ויוליה לידיה, והחיוך שלה הבהיר שהיא מאושרת.
"את מחוסנת. גם אם ינשכו אותך זה בסדר, נסיכה" אמרתי בביטחון והיא הביטה בי, משנה את הבעת פניה לכעס בשניה.
הנסיכה הקטנה יודעת לנטור טינה.
"לך מפה" היא זעפה ןהמשיכה לשחק עם הגורים שהתרוצצו על ידיה, בעוד היא מנסה לרסן את חיוכה.
"זאת המרפאה. אני עובד פה. את מוזמנת ללכת, קיבלת את הטיפול שלך" חייכתי אליה בנימוס מזוייף, מודע לעצביה המבעבעים.
"היית מטופלת מקסימה"
אם כבר להדליק אותה בעצבים במקום בצורה אחרת, אז עד הסוף.
"קחי סוכריה, ילדה טובה" התגריתי בה, מלטף את שיערה בעדינות ומנסה לצפות את רגשותיה. או שהיא תידלק, או שהיא ממש ממש ממש תתעצבן.
הושטתי לעברה סוכריה על מקל ופתחתי אותה בשיניי. היא לא טרחה לתפוס אותה עם היד, היא תפסה אותה בין שפתיה האדמדמות ומצצה אותה, שומרת על קשר עין עיקש.
הדם שזרם בידיי נעלם ואיבדתי בהן תחושה. היה לי ברור שהוא נעלם למטה, למפלצת שהתקשחה ואי אפשר לפספס. פאק. היא העבירה את לשונה על הקצה ונעמדה, מוצצת פעם נוספת עם עיניים עצומות. התאפקתי לא לאסוף את שיערה ולתת לה לטעום משהו אחר לגמרי. היא ילדה, ליאו, היא בת 16 וחצי ואתה 21. תתאפס. היא הנסיכה, יהרגו אותך אם תנסה לעשות משהו. פאק.
היא הוציאה את הסוכריה מפיה ופתחה את עיניה, מביטה בי בעיניים גדולות בתמימות.
"תשמור לך גם" היא רפרפה בריסיה הארוכים והשחורים והסתובבה עם הגורים בידיה, יוצאת מהחדר.
הנסיכה הקטנה יצאה מהחדר עם חולצתי עליה ואני פתחתי את החלוק ברצון לספק את יצריי החייתיים שעוררה. לא עברה דקה ושתי אחיות יפהפיות הגיעו אליי, מבינות את הרמז.
סגרתי אחריהן את הווילון, מנסה לשכוח מעין התכלת והעין השחורה שהביטו בי בתיאום מושלם.

*אמבר*
הבריון המגודל מוזמן לא לפקוד עליי ולבלבל לי את השכל.
איבדתי את זה בגללו. מי ברא את המניאק היפה הזה?
הרהרתי בדמותו בזמן שהגעתי לחדרי וביקשתי ממשרתת שעמדה בכניסה את הארוחת ערב לחדרי. הנחתי את הגורים על המיטה והבטתי בבלק עמד שם בנוחות, אוכל ממתקן האוכל שביקשתי שישימו ליד מיטתי. הוא היה משוחרר לחלוטין, חופשי לטייל בארמון לפי דרישתי.
עוד לא הייתי מוכנה לאכול עם המלך והמלכה בתור ביתם אז האוכל הגיע לחדרי תוך שלוש דקות בקושי. התיישבתי על מיטתי, מייחלת לחברה של ליר, ארתור או עומר. כל אחד שהייתי מכירה.
את האסם מילאתי בעצמי עם בלק, הוא הרגיש כמו בית, אבל בחדר העצום על המיטה הרכה הלכתי לאיבוד והרגשתי בודדה כל כך. ליטפתי את צווארו של בלק והנחתי את המגש של ארוחת הערב שלי לצידי על המיטה, מודעת לתפריט הצימחוני האלוהי שיש למטה.
קבעתי עובדה שלא אוכל בשר, ביצים או חלב מפרות שלא מביאות את זה מרצונן. הייתי מאושרת כשהביאו פרות ותרנגולות שמספקות את הביצים והחלב בצורה מוסרית, ובשר סירבתי לאכול.
הבגט עם החמאה הדיף ניחוח שמימי אך הבדידות ניטרלה אותו, הופכת אותו לתפל ומעלה בחילה.
נשכבתי על הכרית, מותשת מהיום הארוך שעברתי בדיוק כמו הגורים שהתכרבלו אחד בשני צמוד לחזי. הנחתי את ידי עליהם ועצמתי את עיניי.
מחר יהיה יום חדש, תמיד אפשר לברוח.