נסיכת האורווה

*אמבר*

"ליאו. הבן של אחד השרים של ההורים שלך" הפטיר בשיעמום כאילו רגיל לשורה הזו כמו שורת מחץ בבדיחה נוראית. המירמור בעיניו בלט עד שהוא קטע את המבט האינטנסיבי בחדות והביט אל האגם, מתיישב בנוחות על שורשי העץ שעליהם התמקמתי שתי דקות לפני, עשר סנטימטר ממנו. פאק.
ברכיי התחילו לכאוב מהישיבה הממושכת עליהן, אך לא העזתי להחליף תנוחה. בקושי העזתי לנשום לידו. הוא הפחיד אותי, אבל הוא היה שונה. הוא לא גרם לי לרצות להילחם בו, הוא גרם לי לרצות להטריף אותו. הוא הפחיד אותי כי רציתי שהוא יגיד משהו, ובחיים לא התעניינתי בגבר- דיאנה לא הסכימה.
העברתי את מבטי על האגם התכול והסוסים היפהפיים, על הדשא הירוק כל כך שמקיף את כל האזור וחודר אל היער.
_"שמעת אותי? אמבר?! תתעוררי!" דיאנה סטרה לי בחוזקה, מעלה דמעות לעיניי. הסבתי את מבטי ממנה, אך היא תפסה בסנטרי בחוזקה, מיישרת את ראשי לעברה. "אני.. אני לא רוצה" התחננתי מול עיניה הרעות, יודעת שהיא נהנית. המפלצת הסדיסטית נהנית שאני מולה על הברכיים, לא מסוגלת לזוז.
"את רוצה. אין לך מושג שאת רוצה. את מאוהבת בי, את פשוט שרמוטה קטנה ומטומטמת שלא מבינה את זה. אני דואגת לך, את מבינה?" היא אמרה בקשיחות וצבטה את פיטמותיי, מרוצה מהיללה שחמקה מפי.
הכאב החד בפטמותיי התחזק כשהיא סובבה אתן, מביטה בפניי וסוחטת ממני יבבות.
"את אוהבת אותי. את מעריצה אותי. את לא חושבת על אף אחד, או אף אחת אחרת, חוץ ממני, כלבה דוחה" היא הטיפה לי, מלווה כל ציווי בבעיטה חדה בכוס שלי שגרמה לי להתקפל. ניסיתי למצמץ את דמעותיי פנימה אבל בעיטה חזקה במיוחד הורידה מעיניי דמעות וצעקת כאב נפלטה מפי.
אני מכירה את הנאום שלה בעל פה. בלעדיה אני כלום, והיא עושה לי טובה שהיא מתייחסת לשרמוטה כמוני. אין לי אף אחד ואני אף אחת, אני אוהבת את כולה ומעריצה את כולה כי היא הכי טובה בשבילי.
"כן.. כן גבירתי" בכיתי, משאירה את ידיי מאחורי הגב למרות הרצון העז לכסות  את הכוס הפועם שלי.
"את יודעת שאם תהיי כלבה טובה לא אצטרך להכאיב לך כל כך הרבה, נכון?" היא שאלה וליטפה את ראשי, מרוצה מדמעותיי והציות המוחלט שלי.
לא האמנתי ששוב אני יושבת מולה על הברכיים, עם ידיי קשורות מאחוריי הגב ופניי בגובה הכוס שלה, ערומה לחלוטין ונתונה לחסדיה.
"כן..." _

"הפריזיאן שלך?" קולו הנמוך ניער אותי מהזכרונות, מצמרר אותי מסיבה לא מוסברת. הבטתי בו מעביר יד בשיערו בתנועה סקסית כלכך, והוא אפילו לא התכוון. אלוהים, חם פה. עדיף שאכנס חזרה לאגם ולא אצא משם בחיים.
"כן" חייכתי אל בלק והשפלתי את מבטי אל ידיי שנחו על ברכיי החשופות. החוורתי כשהבנתי שלא רק הן חשופות.
אלוהים, אני לבושה בסט הלבשה תחתונה שחור, שרואים כי החולצה הלבנה שלבשתי שקופה לגמרי *מולו*.
אני יושבת מול המבט הבוחן שלו פאקינג חצי ערומה, ומרגישה ערומה לגמרי מול העיניים האפורות שלו.
פאק, אלוהים, קח אותי, קח אותי עכשיו.
הרגשתי את פניי בוערות כשהמשכתי לשבת מול הפאקינג בן של אפרודיטה וניסיתי לנשום.
_לא לקבל התקף לב אמבר, לא עכשיו. עשית מספיק פדיחות_.
הוא העביר את מבטו מהנוף אל עיניי, ופאקינג חם פה.
הרגשתי את עורי עולה באש ונכנסתי חזרה למים הקרירים שעטפו את כולי מול מבטו הנוקב של  ליאו, שהפך למשועשע אל מול המבוכה שלי. החתיכים תמיד מרושעים.
"פאק" מלמלתי אדומה כלכך כשכל גופי היה מתחת למים, ומבטו הרציני נשאר עלי. הוא היה יחף ועם מכנס קצר, וטבל את רגליו במים, מתקרב אליי לאט.
"אתה בן דוד של ארתי-סליחה, ארתור במקרה?" שאלתי בעצבנות, לא בטוחה מתי אתפוצץ מהקרבה.
"לא. למה? שאל באדישות, עוצר כשהוא יושב על שפת האגם ועל שורשי העץ היפהפה והענק שעשה צל על חלק מהאגם. "סתם. אתם דומים" שיקרתי בביטחון והוא הרים לי גבה.
_שניכם סקסיים למות, למה נראה לך?_.
"תורי לשאול שאלה, קאובוי" הוא הודיע בשקט, מזיז את רגליו במים וסוקר את עיניי.
"למה את עם החולצה שלי?"
אלוהים מתנקש בי.
"ה-החולצה שלך?" מלמלתי, מסמיקה ומרגישה את לחיי עולות באש.