נסיכת האורווה

*אמבר*

נכנסתי לתוך המבנה הקודר, קולטת בעיניי שיירי לחם מעופש מפוזר על הרצפה. תריסר ילדים רבו על כדור שהיה עשוי מגרביים כל כך ישנות, שנשארו בקושי חוטים. לא היה אפילו ילד אחד שבגדיו התאימו לו או היו שלמים, אבל קאיה התנהגה כאילו זה שגרה.
לשניה אחת הילדים שנראו בגילאי 4-12 הרימו אליי את עיניהם, וחזרו למשחק.
"קאיה, איפה אתם ישנים?" שאלתי את הנסיכה בעדינות והתכופפתי אליה. היא הצביעה על שלושה שמיכות דקיקות שנפרסו על הרצפה, והרגשתי את העצבים וההלם חודרים לעורקיי. באסם הם יכלו לחיות הרבה הרבה יותר טוב, ובזמן שהם פה אני בארמון, עם חדר בגודל של כל המקום הזה ומיטה יותר גדולה משלושת השמיכות יחד. כאב חד פילח את חזי כשקאיה משכה את ידי לכיוון דלת רעועה והבחנתי בברז שדלף לתוך דלי שכבר התמלא לפני כמה עידנים. שלולית גדולה הצטברה תחתיו, ובד מטונף ניסה לספוג את המים אך ננטש ככל הנראה. התקדמתי אחרי קאיה, מנסה להתעשת ונתקעתי בילדונת בת 6 שישבה על הרצפה, בוכה ומנסה לפרום קשרים משיערה הבלונדיני הארוך בעזרת אצבעותיה בלבד. התכופפתי אליה, נואשת לעזור במה שאצליח, ושוכחת לחלוטין למה ברחתי מהארמון.
"היי, מתוקה קטנה. איך קוראים לך?" שאלתי, אך היא נשכבה על הרצפה, מסתירה את רובה עם שיערה כמו ווילון בינה לבין שאר העולם. ליבי התכווץ כשידה של קאיה החזירה אותי למציאות בטפיחה עדינה.
"זאת אייבי. ההורים שלה נכנסו למאסר על גניבת אוכל לפני חודש, והיא באה לפה. רובנו לא יודעים מה זה הורים" משכה בכתפיה. "אבל היא כן. היא לא מפסיקה לבכות כבר חודש. היא אכלה פרוסת לחם פעם ביומיים, ובקושי שתתה. היא לא מצליחה לקום מהרצפה" הזדעזעתי מדבריה של קאיה, מודעת עד כאב למצוקתה של אייבי. היא לא הגיבה לדברינו אפילו שדיברנו עליה מעל ראשה.
"אייבי, את לא יכולה להישאר כאן-"
"גם את לא יכולה להישאר כאן." קול עבה קבע לי, ממגנט את מבטי לגוף מחוטב וסקסי למות שנעמד בכניסה.
*אופס*.
הספקתי לשכוח שהתעלמתי ממנו כשברחתי, והוא נראה עצבני, אבל חייבת לציין, עדיין סקסי לחלוטין.
"מי זה?" קאיה שאלה בבילבול, אך חיוך עלה על פניה במהירות.
"זה חבר שלך?! בוא תשחק איתנו!" קאיה צהלה ומשכה את ידי החוצה, מוצפת תקווה שיהיה מי שיעסיק אותה. הילדים הביטו בנו בסקרנות והתקדמו החוצה, מחפשים ריגושים.
"איפה האחראית עליכם?" שאלתי את קובו בעדינות, מתעלמת לחלוטין ומפנה את גבי לליאו שלא הוריד מגבי את מבטו, וזה פאקינג *העלה אותי באש*.
"היא הלכה אתמול. היא אמרה שנמאס לה" הוא מלמל, והביט מעבר לכתפי בסקרנות בגבר העצום שעמד עדיין מאחוריי.
"את חושבת שאהיה כמוהו יום אחד?" קובו אזר אומץ ושאל אותי בהיסוס מתוק. "כן, ברור! תראה, כבר עכשיו אתה הכי חזק פה" קרצתי לו ונעמדתי, מחזיקה את ידו ויוצאת החוצה אחרי קאיה שמזמן רצה לגינה, שהייתה יותר גדולה מהחדר שבו הם חיים.