"בוקר טוב, רומיאו, יוליה, בלק" מלמלתי בשניה שפתחתי את עיניי לעבר הסוס שהילך בחוסר נוחות בחדר והגורים שנשכו את אצבעותיי.
השיניים הקטנטנות שלהם חדות.
התרוממתי מהמיטה והורדתי את החולצה של ליאו לאט, מופתעת ועצבנית מזה שנרדמתי איתה.
העפתי אותה לקצה החדר והגורים רדפו אחריה במהירות מפתיעה, מזנקים מהמיטה ואוכלים אותה בתורות. נאנחתי בחיוך ולבשתי את הג'ינס והגופייה הראשונים שמצאתי בארון, טיפסתי על בלק ודירבנתי אותו לצאת החוצה.
הוא נורה כמו פגז מהחדר כאילו רק חיכה לזה ולא נתן לי שניה לבקש מהמשרתים בכניסה לחדרי לשמור על הגורים. בכל אופן, בהצלחה להם
בלק כנראה הכיר את הדרך והמשיך לרוץ עד ליציאה מהארמון, לאוויר הקריר שליטף את ידיי החשופות. הצטמררתי כשהבטתי בשמיים של שעות הבוקר המוקדמות, בהירים כל כך ויפהפיים עם הענני נוצה שקישטו אותם בראווה.
ליטפתי את רעמתו וירדתי מגבו, עוזבת אותו לנפשו לעשות מה שהוא צריך. קטפתי תפוח מעץ שמצאתי ליד, ולקחתי ביס. טפו! למה זה לא מוכן לעזאזל?
בלק לעומתי סיים את צרכיו ואכל את התפוחים ישירות מהעץ. עיקמתי את פרצופי והסתובבתי לראות את ארתור עם שורות של חיילים מולו.
חייכתי לבלק והצטרפתי לאחת השורות האחרונות, מצדיעה ושומרת על פרצוף קשוח כמו כל האחרים, שאפילו לא הביטו בי. מבטם היה ממוקד אך ורק בפצצת כריזמה שדיברה ללא הפוגה.
"אנחנו יוצאים לוודא שהשטח נקי ברדיוס של 40 קילומטר מהארמון. אם מישהו נופל, מצאו את מי שהפיל אותו. החובשים ידאגו לשאר." הוא פקד בחדות ושתק. לא הצלחתי לראות אותו מעבר לכל החיילים, אז נעמדתי על קצות האצבעות והבטתי לכל הכיוונים, בניסיון לראות את ארתי.
"מחפשת מישהו?" יד גדולה הונחה על כתפי והקפיצה אותי.
"ארתי!!" חיבקתי אותו בחיוך.
שמתי לב למדיו הרשמיים מדי, לתיק הגדול והאלונקה שנתפסה על גבו הגדול. "לכמה זמן אתה יוצא?" שאלתי בדאגה כשראיתי את כל החיילים באותו מצב. אם זה היה יום אחד, הם לא היו לוקחים כל כך הרבה ציוד.
"מה קרה ארתי?" טלטלתי אותו בדאגה כששתק.
"אני יוצא לשבוע. יש כמה משימות שאני צריך לעשות, תדאגי לליר בבקשה."
"ולא חשבת להגיד לי?!" התעצבנתי אך הלחץ מהרשמיות הכריע אותי במהירות.
"אתה תחזור, נכון?" חרדה לפתה את בטני, הופכת אותה בכאב.
"כן, ברור שכן אמבר" הוא חייך לעברי בנחמה, מחבק אותי בחיוך. הוא התחיל להיות כמו האבא שאף פעם לא היה לי, ולא יכולתי לאבד אותו.
"תדאגי לליר כשאני לא פה, אה אמבר?" הוא חייך אליי. "לא אמרתי לך כי לא רציתי שתדאגי. יהיה בסדר, במבי" מלמל לעברי בחיוך.
"תשמור על עצמך" ארתור חייך בביטחון והעביר את ידו על שיערי בחיבה.
"גם את, נסיכה"
YOU ARE READING
נסיכת האורווה
Romance"נסיכה שלי" מלמלתי ונשקתי למצחה. "אני באמת נסיכה, מר-אדון-הבן-של-השר-יועץ-ניק-השני" היא מלמלה במהירות מתוך שינה, ממקמת את ידה על ברכי בעדינות. "ואת באמת שלי, מוגלי מתנשא ויפהפה שכמוך" "אני של עצמי" היא הכריזה במרדנות, עם ניצוץ שובב בעיניים, קוראת...
