נסיכת האורווה

*אמבר*

הכניסה למרפאה העלתה בי מיליון רגשות שאת חלקם לא הכרתי. התרגשות ניצתה בבטן התחתונה שלי כאילו השטן יושב שם בעצמו לרקום מזימות, ואני מתפתלת רק בשביל לשמור על הסודות שלו.
"הגיעו לפה ילדים בפקודת הנסיכה. רובם אכלו לחם טבול בחומר הדברה, עוד לא ברור איזה. טפלו בהם, ובקטנה בזו" ליאו פקד בחוזקה, מביט בעיניי קרח שנמסו פתאום מול אייבי. היא פתחה אותו מעט, והוא הרים את חולצתה בעדינות להביט על הפריחה.
הניצוץ שבתוכי התלקח לבערה מידו שליטפה את בטנה ברכושניות שהגיעה משום מקום.
"זוז. היא לא תרגיש בנוח שאתה תסתכל" התקרבתי אל אייבי ודחפתי את האוורסט המזויין והסקסי הצידה.
הבטתי ישירות לעיניה המתוקות של אייבי, עיני ים מושלמות שסרקו אותי.
"אני בסדר" קולה החלש נשמע פתאום.
"לכי לטפל בקאיה וקובו, הם אהבו אותך. לא ראיתי את קאיה מחייכת הרבה זמן" היא מלמלה בעדינות וראיתי צל של חיוך מתוק על פניה. היא הביטה בי בתמימות של מלאך שכבשה אותי מיד, והניגוד בינה לבין האופל שנטף מליאו הטריף אותי.
רציתי לראות עוד מהשילוב היפהפה והמהפנט הזה, אז תפסתי מרחק.
"תשכבו על המיטות, אל תדאגו. אחר כך נלך לאכול, קאי-בו" שילבתי את שמותיהם, מחייכת איתם יחד.

תוך כמה דקות בודדות הם נשכבו בדממה.
ראיתי את ליאו מכניס נוזל למזרק מיד לאחר שלבש חלוק. הוא התקרב בעדינות לאייבי, מסתיר אותו מאחוריי הגב.
"נסיכה קטנה, אני צריך שתעצמי בשבילי עיניים" הוא ביקש ממנה בעדינות מופתית, כזו שלא חשבתי שאשמע ממנו. אייבי נענתה מיד ועצמה עיניים.
"את תרגישי צביטה קטנה, בסדר?" הוא חיטא את החלק העליון של ידה הימנית בעדינות.
"כן" ענתה בביטחון.
הוא החדיר את המחט לזרועה, מחזיק את כתפה בעדינות צמודה למזרון למקרה שתזוז. ידו הייתה גדולה מספיק בשביל לכסות את כל בטנה, ופאק, אני לא יכולה לטפל בשאר עם הנוף הזה. בנתיים קאיה קובו ושאר הילדים שכבו על המיטות ונמנמו, ככה שהיו לי כמה דקות פנויות.
"אאוץ'" אייבי מלמלה מתחת לאפה הקטן ונשכה את שפתה התחתונה.
"זהו. אני גאה בך" הוא אמר לה בשקט ולחץ על הנקודה שממנה המחט יצאה. חיוך קטן עלה על פניה כשהוא רכן לנשק את מצחה, ומיד הזדקף- מעביר את מבטו עליי וסורק את כל גופי.
פאק.
בלעתי את רוקי והעברתי את מבטי אל קאיה היפהפייה שישנה בשלווה, סוף סוף רגועה.
כחכחתי בגרוני וקראתי לאחת האחיות שמיהרה להתקרב בקידה מוגזמת.
"את האחראית פה עכשיו, ולא כל כך אכפת לי מי הייתה לפנייך, בסדר? תטפלי בהם" ביקשתי בקשיחות, מדברת בקול כדי לוודא שהשאר שומעות אותי. היא מיד התחילה לפקד על הכל ושלחה כל רופאה למיטה של ילד אחר, חוץ משל אייבי. אייבי וליאו נשארו יחד.
ראיתי אותן מזריקות את אותו החומר בדיוק לכל אחד מהילדים, וליבי נצבט כשהבנתי שהם כבר רגילים לכאב.
המחטים של הארמון קהות, ואם הם שומרים ככה על שקט זה רק מראה מה הם עברו.