נסיכת האורווה

*ארתור*

השתחוויתי שנית למלך ולמלכה, שהסמיקה כל פעם מחדש מהכבוד שכולם נתנו לה.
המלך היה קנאי לגביה לחלוטין- והורה לי לערוף את הראש לכל אחד שיעז להביט בה יותר מדי- או לכל אחד שיעז להביט בה בכלל.
הראש שלהם צריך להיות מופנה לרצפה מולה, וידעתי שזה תקף גם לגביי.
התרוממתי באיטיות והתמקדתי אך ורק במלך, שלא הראה סימן אחד של חוסר נוחות. המלכה כזו יפהפייה מוסרית. אם לא הייתה עד כדי כך, הייתה נופלת לזנות בקלות לטובת כסף וחיים נורמאלים.
למזלה המלך ראה את היופי המהפנט שלה גם כשהייתה מכוסה לכלוך מהרחוב.
שתי עינייה באותו הצבע- לעומת של אמבר- הן שחורות כחולות עמוקות בלבד. שערה החום הכהה לא השתווה לשחור של אמבר.
הוא היה דליל וקליל, מסודר תחת נזר שנח על ראשה, לעומת השיער העבה והכבד של אמבר.
חיוך קטנטן עלה על פניי מדמיון של אמבר עם נזר על ראשה, מחייכת בנימוס כמו המלכה. הילדה הזו תשבור את הנזר ותקרע כל שמלה שישימו עליה.
דלת האולם הגדול נפתחה באיטיות מתסכלת, חושפת לפניי את הילדה היפה בעולם.
פניה נקיות מאבק ולכלוך, חולצה ומכנס שהדגישו את גזרת השעון חול שלה.  חולצה שחורה הראתה את הניגוד בין עינייה העמוקות שניסו להסתיר תהום של דאגה, לחץ וכאב.
שערה השחור היה קלוע בתסרוקת שהלמה אותה לחלוטין, אספה חצי משערה למעלה בצמה יפה- ללא ספק מעשה ידיה של עומר.
נמשיה הודגשו על עורה שהיה בגוון יפהפה בין בהיר לשזוף- מין שילוב מושלם של השניים.
תוך שניה אחת, מבטה המודאג התחלף בסרקזם.
אלוהים, התאפקתי לא להניח את אצבעותיי על גשר אפי.
הילדה הזאת והעקיצות שלה יהרסו את הארמון. היא לא יודעת מה זה כבוד, היא לא יודעת שרגשות זה לגיטימי-
היא פשוט תעיף כל אחד שיעז להתקרב אליה מדי נפשית, שיהיה קרוב מדי לגלות שהיא רק ילדה בת 16 שמדממת את הלב שלה, ומסתירה את זה בציניות כואבת.
"נסיכה" קדתי לעברה בצורה קיצונית בהרבה ממה שהייתי מחוייב אליו. חיוכה המוכר עלה על פניה, קורן אליי מתח מוסתר.
"קום, אדוני הנכבד" אמבר שיחקה איתי את המשחק, בורחת מהמלך והמלכה- ג'ואי ובל- שהביטו בה.
התרוממתי והגנבתי לעברה חיוך מרגיע. היא סירבה להתנחם בו וסובבה את מבטה אל ג'ואי, נחושה להראות את הכוח שלה.
*סעמק, אמבר. מותר לך להיות חלשה. את רק ילדה בת 16.*
"אני אמורה לקרוא לכם אמא ואבא?" שאלתה התמימה כמעט גרמה לי לפרוץ בצחוק.
זה מה שמעניין את הילדה הזאת.
המלכה הסמיקה בשניה והמלך לעומתה התבלבל לחלוטין ופתח את פיו, ללא שיצא ממנו הגה.
"לא?" ג'ואי מלמל, לא סגור על עצמו. אמבר חייכה בהקלה והביטה על בל. "את האמא הביולוגית שלי. את לא דומה לי" היא הפטירה וסרקה את החדר, נואשת להראות שלא אכפת לה מהסיטואציה.
היא טעתה, למען האמת. תווי הפנים שלהן היו דומים להפליא.
"אמבר?" המלכה סוף סוף הוציאה הגה מהפה שלה, ואמבר הסתובבה לאיטה.
פניה נראו כאילו ראתה רוח רפאים- ולא אחת נחמדה. נדרכתי מיד.
"כן?" שאלה כמי שכפאה שד.
"אני אוהבת אותך" קולה הרך של המלכה נשמע, רציני לחלוטין.
אלוהים, הם ממש לא יודעים איך להתנהג עם ילדה כמו אמבר. אספור עד עשר והיא תברח, היא תברח מכל רגש שיראו לה. היא מפחדת ממה שקיים אצל כל אחד- כולל עצמה.
"את לא מכירה אותי." ענתה בקרירות, זינקה על בלק ודירבנה אותו לצאת מהחדר.
דמעות עלו בעיניה של המלכה, אך המלך פקד בתנועת יד אחת על כולנו לצאת.
הןא בן אדם טוב; אבל אכפת לו רק מהיופי של המלכה.
רק ממה שהוא מקבל ממנה.
ידעתי את זה טוב מדי, אבל אם הייתי פותח את הפה זו הייתה המילה האחרונה שהייתי אומר, לצערי.
הלכתי אחרי אמבר, מודע לחלוטין לכך שהיא המלכה הבאה.
המלכה הנוכחית לא יכולה להביא ילדים, לא אחרי האלימות של המלך כלפיה.