נסיכת האורווה

*אמבר*

התיישבתי בחוץ, מביטה בקאיה שלקחה שליטה על המשחק בכריזמה מטורפת לילדה בגילה. תשומת ליבי הייתה כולה שלה, והיא מדי פעם הביטה בי בחיוך קטן ובבקשה לאישור שהיא בסדר. הנהנתי לנסיכה שמיד חזרה לפקח על החוקים בצדק בוהק, הולכת לפי מה שנכון גם כשזה הכשיל את עצמה. הגבר העצום עם ילדה קטנה ושבירה בידיו יצא אל הגינה שתי דקות אחרי שיצאתי, מחזיק אותה צמוד אליו ושומר עליה כמו על אוצר. זיהיתי את אייבי צמודה לחזהו,  החזה שראיתי חשוף וכל כך רציתי להיצמד אליו.
הפרפרים שהיו לי בבטן מהשניה שנכנס בדלת השתוללו והחליטו שהם מורדים, מה שגרם לי להתפתל מעט. עיני הקרח החודרות שלו החשיכו מעט כשראה את מצב הילדים, וניצוץ השמחה המוסווה בעיניו כמעט נעלם. האבהיות נטפה ממנו כשליטף באגביות את שיערה של אייבי, שבכתה ולפתה את ידיו כאילו חייה תלויים בזה. ילדה בת 12 בערך התקרבה לידי והביטה בליאו. היא הפטירה שהוא חתיך למות כאילו לא ידעתי, וחזרה לשחק עם כולם, מקשיבה לקאיה במאה אחוז.
היא התנהגה כאילו היא האחות הגדולה של כולם, אבל תשומת הלב שלי הייתה על ליאו. כאילו אני מכושפת והלב שלי בטראנס התהפנטתי אליו, מודעת לקטלניות שזורמת מתחת לעורו ונמשכת לזה כמו עש לאור.
בניגודיות מדהימה הוא היה עדין כל כך עם אייבי, לוחש לה מילים מרגיעות עד שעיניה נעצמו, אך מבטו הקטלני לא הוסר מעיניי.
פאק.
בלעתי את רוקי בלחץ שלא הכרתי, שהפך את בטני והרטיב את בין רגליי כשהבנתי שאני רוצה שהוא יבהיר לי שאני לא בורחת לו.
האמת, אי אפשר שלא לציית למלאך המוות היפה הזה.
הוא היה מלאכי כל כך כשהחזיק את הבלונדינית הקטנה ביד אחת, ליטף אותה בידו השניה, אבל הוא לחם עם ארתור. ידיו היו מכוסות בדם לא מעט פעמים. הניגוד הקיצוני גרם לי לסחרחורת, והסבתי את תשומת ליבי חזרה לקאיה.
*"קומי"* ליאו פקד בחוזקה, ושמעתי את השליטה מאחוריי מילותיו בלי שהרים את הקול. למעשה, הוא אמר את זה די בשקט כדי לא להעיר את אייבי שסוף סוף נרדמה, אבל עדיין כולם הפסיקו לשחק.
נעמדתי באיטיות, וקאיה התקרבה אליי וחיבקה את רגליי. "את מתרגשת או מפחדת ממנו?" שאלתה התמימה הפתיעה אותי כמעט כמו הכריזמה שנטפה מהקטנטונת הזו.
"תמיד אפשר גם וגם" קרצתי לה, והרמתי אותה על ידיי.
"תבואו איתי לארמון?"