נסיכת האורווה

*אמבר*

ארמון יפהפה. מבריק. גווני הלבן נקיים כל כך שאני לא יכולה לפספס את השתקפותי. הבוץ מרגליו של בלק מלכלך את רצפת הטירה הבוהקת, ומשום מה זה גורם לי לסיפוק.
"אז מה בלק? איך הגענו לפה?" גיחכתי בקול, מלטפת את צווארו העצום בעדינות. "עכשיו צריך להבין איפה אנחנו" הרהרתי, והסתכלתי מסביב.
אינסוף מסדרונות בוהקים, עם דיוקנאות של אנשים בלבוש מהודר. "נסיכה" הד קול גברי נשמע מאחד המסדרונות במפתיע, ובלק הסתובב לעבר המסדרון, מתוח מהסביבה החדשה. "נסיכה" חייל מוכר התנשף, וחייך מולי.
"זוכרת אותי?" הוא שאל בחיוך מול בלק, לא נרתע ממנו בכלל מול מבטי שסקר אותו, מנסה להיזכר.
"מייקי!!" צהלתי כשנזכרתי בו והחלקתי מבלק במטרה לחבק אותו, אך הוא לקח צעד אחורה בפרצוף חמוץ. "וואו וואו. לאט גברת. יכרתו לי את הידיים אם תחבקי אותי" מייק נזף בי ונופף באצבעו מולי ומול הרטינות שלי.
"מיסטר, זה לא הולך ככה" נהמתי מולו.
"וואלה?" מייק שאל משועשע וניגש ללטף את בלק, שהתמסר אליו בשמחה מול פרצופי ההמום והמתמרד.
"אז אני מבינה שארתי מימש את החוק החדש. _אסור לנשום, לחשוב, להסתכל, או לגעת בך, נסיכה_" ציטטתי אותו בקול גברי מול פניו המשועשעות של מייק.
"כן, בדיוק" אמר ולחץ על כמה כפתורים שהיו בחגורתו, והקליט בקול רשמי "מצאתי את הנסיכה".
"מה שיחקתם בדיוק? מצא את המטמון?" שאלתי בסרקזם מול חיוכו הזחוח של מייק.
"משהו כזה. בואי נלך, את אמורה לפגוש את ההורים שלך" מייק הסביר והתחיל ללכת.
"איו לי הורים" הכרזתי והתחלתי ללכת אחריו. הוא לא ענה.