נסיכת האורווה

*אמבר*

"נו, באמת" קול עמוק וצרוד נשמע מאחוריי.
הסמקתי כשזיהיתי את הקול של ליאו, ועוד יותר כשהבנתי כמה בלאגן עשיתי לו- 11 גורים משוחררים, סייח שהחלטתי שקוראים לו קאזו, לילו ובלק שרצים ונרטבים אחרי שהספיקו להתייבש.
הסתובבבתי באיטיות לעבר ליאו, מצפה לראות עצבים בעיניו.. פאק. גם אם הוא עצבני, איזו אישה שפויה תשים לב לזה כשמים נוטפים משיערו על פניו כמו בחלום אירוטי, ויורדים לעבר חזהו המפוסל? אם זה נכון שאלוהים ברא את האדם הראשון, הוא ההוכחה לזה. כחכחתי בגרוני והשפלתי את מבטי לרומיאו ששיחק עם רגליו של ליאו, והתאפקתי לעצור את החיוך. אם ליאו ידרוך עליו אבוד ליצור הקטן הזה. "תיז-תיזהר, יש פה עוד 10 כאלה. שלא תדרוך על אחד מהם" מלמלתי, משתדלת להיזכר איך מדברים.
"כן?" ליאו שאל והרים את רגלו, נותן לרומיאו להסתובב סביב זנבו ולחפש לאן הצעצוע שלו נעלם.
"אל" אמרתי בקול נמוך, נוטף ארס. עד לחיות, הם חלק ממני.
ליאו הוריד את רגלו החטובה במהירות מעבר לרומיאו, והניח אותה צמוד לבהונות רגליי, נעמד מולי. _צמוד, כל כך כל כך צמוד_
"כן נסיכה" הוא התגרה בי, שם לב לנשימותיי המהירות והסתובב אל רומיאו, מתכופף עם כל הגובה שלו אל הכלבלב כאילו הוא תינוק שביר.
"הנסיכה הקשוחה חושבת שאעשה לך משהו, בייבי" הוא החליק את המילה בייבי על לשונו, ומצאתי את עצמי מקנאה בגור כלבים. הילד המגודל היה עם הגב אליי ועדיין ידע מה להגיד. "אולי תספר לה שבכלל אסור לי להשאיר אותך כאן, אבל החיילים הדוחים של ארתור ירו באמא שלך ושל הנסיכות הלבנות?" הוא דיבר אליי בקול אפל, יותר מאשר אל הגור שנשך את ידיו.
הוא נעמד, מחזיק ביד אחת שני גורים- רומיאו ויוליה- ושולח אליי מבט מרוחק מעיניו הסוערות, כאילו הוא חושב על מיליון דברים אחרים.
"אתה צריך להכניס אותם בחזרה..?" קטעתי את השתיקה בהיסוס, וניצוץ מיוחד נדלק בעיניו. לא הצלחתי לשים את האצבע בדיוק על מה ההוא מרגיש, אבל היה לי רצון לשים את האצבע במקום ספציפי מאוד בין רגליי ולנסות להירגע מסופת האש שהוא מדליק בתוכי.
"כדאי" הוא הפטיר, מכניס את שתי אצבעות לפיו. _אמבר, די, תרגיעי את הראש הכחול, הוא רק שורק" התנערתי מהדימיון המופרע שלי והתמקדתי בגורים שרצו אל ליאו בלי לחשוב פעמיים.
הוא הוריד את רומיאו, היחיד עם אוזן אחת עומדת ואחת נפולה, ויוליה, שצלעה קצת.
"מה קרה ליוליה?" שאלתי את ליאו שהתחיל להוביל את הגורים אל תוך התא של קאזו.
"למי?" הוא שאל בעניין ציני.
"לגורה הצולעת"
"כשירו באמא שלה היא התקרבה לאחד החיילים המזויינים, הוא בעט בה" ליאו אמר בקול נמוך ועיניו הבזיקו בכעס.
התכופפתי אל הגורים שניצלו את ההזדמנות ושינו כיוון לכיווני. אופס.
נפלתי על האדמה, מותקפת קשות ע''י 11 גורים, מתגלגלת מצחוק ושוכחת לחלוטין שליאו עומד עם ידיים משולבות, מסתכל עליי וכנראה חושב על כמה הוא ממהר וכמה אני מושכת את הזמן.
זין על ליאו, אני נהנית עם הגורים.
*ליאו*
הנסיכה היפהפייה עם עיניה המעט מלוכסנות ושיערה הארוך והענברי שהשתלב מושלם עם הנמשים שעיטרו את פניה, כמו שיעורים מהשמש, שלימדה אותה לזרוח כל כך.
לא ברור מי לימדה את מי.
"אמבר" הערתי אותה מחלומה המתוק, מכוסה בגורים, והיא פתחה את עיניה, מביטה בי במבט מסוקרן. מאחורי הסקרנות, מאחורי הניצוץ השמח עינייה השונות הראו שהיא מרוסקת.
משהו בי רוצה לחבק ולרפא אותה, אבל אני לא אתקרב.
צריך מישהו עדין, שיסדר את השברים במקום, לא מישהו שירסק אותה.
עין התכלת שלה הביטה בי והראתה את השמחה מהגורים, את הבהירות, כמו הים. יש כל כך הרבה למטה שאתה לא רואה. הילדה הזו מיוחדת.
"לי..או" היא ניסתה להגיד, מכוסה בגורים שמלקקים כל סנטימטר בגוף שלה.. פאק. אני ככ צריך לסיים את הסיפור לפני שאשתגע.
"אמבר" אמרתי שוב בקול צרוד יותר, פוקד. "קומי" הסטתי את מבטי, משתדל להתעלם לחלוטין מהילדה הזו.
"אוקיי" היא נאנחה וניסתה לקום, לוקחת בידיה שני גורים. הצולעת שהיא קראה לה יוליה, ועוד אחד, אפור שחור עם קצת לבן.
"רועה אוסטרלי וגולדנית זה לא שילוב משהו" הערתי, מודע לחלוטין לזה שהם ממש לא מאותו סוג.
"דווקא כן" היא אמרה בביטחון, מרימה את סנטרה וחוזרת לנשק את שניהם.
"תכניסי אותם" פקדתי מול הסירוב ההחלטי שלה.
"את תמיד כל כך עקשנית?"
"מסתבר" היא סגרה עם גבה את התא, מונעת משאר הגורים לצאת והורידה את הזוג לשחק על הרצפה, מחייכת חיוך יפהפה שהפנט אותי עד שהצלחתי להפעיל מספיק כוח רצון כדי להביט על לילו והפריזיאן האצילי שלה.
"שחררת את בראוני" ציינתי עובדה, מתלבט אם אני מיואש מהטרוריסטית הקטנה.
"בראוני זה שם נדוש. קראתי לו קאזו" היא הגיבה בחוסר תשומת לב לחלק החשוב במשפט.
"שחררת את הסייח"
"יש לו שם" היא התעקשה להתעלם ממה שעשתה, או שהיא הייתה נחושה בדעתה לשגע אותי. "ק-א-ז-ו" אייתה לי את שמו, והטריפה אותי. היא מנסה שאסחט ממנה תשובות, ואם כל האמצעים היו כשרים הייתי עושה את זה. המשכתי להביט בנסיכה עם השיער השחור החלק שהגיע עד ישבנה, מבריק בשמש שקישטה את פניה בנמשים עדינים.
"לילו!" הרמתי את קולי לצעקה אחרי דקה שקטה, ואמבר קפצה בבהלה. השתדלתי להתעלם, ולשם שינוי התנהגותה של הנסיכה לא הפריעה לי- אפילו עזרה. היא התכופפה ועברה לשחק עם רומיאו ויוליה על הרצפה. רומיאו מלקק את ידיה, ויוליה מנשנשת את שיערה ומעלה חיוך על פניה היפות של אמבר.
לילו התקרבה אליי בדהירה מאחורה ובלק מאחוריה, מאטה כשהיא רואה אותי.
"ילדה טובה" שיבחתי אותה וליטפתי את צווארה, מושיט יד לעבר בלק. עיניה היפות של אמבר בחנו אותי, מחכות לראות איך בלק יגיב. הושטתי את אצבעותי לצווארו והוא התעלם ממני לחלוטין, מביט באמבר כאילו מבקש אישור. אמבר הביטה בו ואישרה לו שזה בסדר בהנהון אילם וחיוך קטן שחשף גומה יפהפייה.
הובלתי את לילו אל תוך התא שלה, סוגר אותו ומלטף את מצחה באיטיות, מתמסר לרגע ונותן לחיוך קטן לרחף על שפתיי.
"בראוני, בוא" קראתי לסייח המהוסס שעמד במרחק מסויים ממני, אך לא העז להתקרב. תוך 2-3 שניות הבעת פניה הזעופה של אמבר הופיעה מולי, כשהיא מודיעה לי ברשמיות שלסייח קוראים קאזו. עצרתי אותה לפני שתאיית לי שוב, וראיתי את עין התכלת שלה מצטמצמת בתיאום מושלם עם העין השניה, בהחלט עצבנית.
היא שמה לב שנאומה לא השפיע עלי והסתובבה ברקיעת רגליים, אך פניה השתנו מול הסייח חסר השם. חיוך מיניאטורי עלה על פניה למרות שנאבקה בו, ואני נשנעתי על תאה של לילו כדי לצפות באירוע בידיים שלובות.
"קאזו, היי, זה בסדר" היא מלמלה אליו בעדינות, שומרת על קשר עין ומושיטה את ידה לכיוון אפו. שפת הגוף שלה אצילית למרות הפרא שקיים בתוכה.
למרות הפרא שהיא גדלה בו.
למרות השריטות שלה, והילדה הזאת שרוטה ובגדול. היא מסתירה את זה, אבל ראיתי אנשים שרוטים בחיי.