נסיכת האורווה

*ארתור*

"כן, הוד מלכותך" הנהנתי לעבר המלך הנינוח באופן מפתיע. "תודה, ארתור. אתה יכול ללכת להביא אותה" המלך ביקש, עיניו החומות הבהירות כל כך נוצצות בשמש. השתחוויתי לעברו ולעבר המלכה היפהפייה והשקטה, ופניתי ליציאה מהאולם בו הם ישבו.
אחרי הליכה קצרה הגעתי אל החדר בו השארתי את אמבר, נדף ממנו ריח ווניל משכר שגרם לי לחייך ולמהר את צעדיי.
"היי, עומר" חייכתי למשרתת הקבועה בחדר, והיא חייכה חיוך נבוך חזרה. "איפה אמבר?"
אלוהים ישמור על הבלאגן המהלך שהיא. אין זכר אליה או לבלק.
"היא אמרה שהיא הולכת אממ.. לטייל?" עומר מלמלה בהיסוס.
"לטייל בטירה?" חקרתי. זין. כל כך מתאים לה לעשות שטויות. עומר הנהנה.
"עם הסוס שלה" הוסיפה.
הנחתי את אצבעותיי על גשר אפי, מיואש לחלוטין. "אלוהים, אני לא אמצא אותה בקרוב. תודה עומר" הפטרתי ויצאתי במהירות מהחדר, מוצא כמה חיילים משוטטים. אם אחד מהם ייגע בה, אפילו בטעות ויפצע מאחד הנשקים שלה- זו אשמתו הבלעדית.
"עצרו" פקדתי בשקט מופתי, והם נעמדו דום, מצדיעים. שניים מהם מלמלו "כן המפקד".
"נעלמה נערה בארמון, הנסיכה. אני צריך שתחפשו אותה. תתפצלו, ותעדכנו בקשר אם מישהו מוצא אותה." פקדתי בחדות.
"המפקד, איך נזהה אותה?"
"לא תפספסו אותה. היא על סוס שחור, ועיניים בצבעים שונים" גיכחתי.
הסתובבתי, מתכוון ללכת לחפש בעצמי באיזור אחד של הטירה.
לא שחררתי את החיילים והלכתי לכיוון החדרים. הרגשתי אותם זזים באי נוחות מאחוריי, מחכים לפקודה לצאת, כשהסתובבתי אליהם באיום. "אם אחד מכם יחשוב על לגעת בה, האיבר האחרון שיצא ממנו זה העיניים. אתם תראו את העונש שלכם, שאבצע בעצמי, עד טיפת הדם האחרונה.  *מובן?*" שאלתי בכוחניות רצחנית וצימצמתי את עיניי, מרוצה מהבעתם המבועתת של החיילים.
"כן המפקד" הם מיהרו להשיב במקהלה, והתפצלו לחפש את אמבר.
_הילדה הזאת רק הגיעה, וכבר עושה בעיות._