השקרים שמספרים באפלה-IN DARKNESS WE FALL

פרולוג

"תחייך" היא לחשה לו, נחיריה התרחבו קלות מהריח המתכתי שעמד בחדר. הדם לא היה הדבר היחיד שצבע את החדר החשוך בריחו, בין היתר היה זה גם ריח הזיעה, שתן והצואה שכיסתה את הגבר הקשור לכיסא שגנח מכאב. נשימותיו משוואת לאוויר אך רק קול חרחור בוקע מפיו המגואל בדם.

אך הדבר היחיד שהעניק לה שביב קטן של הנאה היו הדמעות. דמעותיו זלגו מעיניו שכבר לא היו בורקות כקרחונים. לא... הקרחון הזה נמס תחת חום זעמה שהכה בו כסופת מדבר.

ידיה היו דביקות, אין זה משנה אם זה היה דמה שמרוח עליהן או דמו. דם טרי או קרוש הפסיק להפריע לה לפני... היא כבר שכחה מתי זה קרה.

הסכין מזמן איבדה את צלמה והפכה להיות שלוחה נוספת לכף ידה שנחה לצידי גופה המזיעה. כותונת המשי הלבנה שלה נצבעה בארגמן ונדבקה לגופה מאגלי הזיעה שנטפו מהמאמץ ומהדם שנקרש עליה.

האוויר שעמד בחדר היה כבד נוטף לחות וחום, טפטוף הטיפות הדהד בחדר וכפות רגליה היחפות עמדו בשלולית חמימה למדיי.

מזגן לא היה מזיק עכשיו היא חשבה לעצמה.

עיניו הביטו בא בתחינה שתשים קץ לחייו במהרה, אך אין הוא זכאי לרחמיה.

עוד חרחור פתטי בקע ממנו, נשימתו צפצפה אך שום זעקת כאב לא בקע מפיו.

אחרי הכול קשה לצרוח כשהקרביים שלך תלויים לך מסביב לצוואר כעדי המסמל את בואו הקרוב של המוות ובל נשכח את הזין הכרות בפיו.

כן היה זה מראה מבעית ביותר היא חשבה לעצמה אך שום רגש לא נראה בעיניה הריקות. כי היא כבר לא הייתה אדם אלא מפלצת... מפלצת שהוא הוליד.

פיה התקרב לאוזנו "תחייך" היא לחשה לו שוב. שיערו הבלונדיני היה סתור ומלוכלך וכל גופו נרעד מקרבתה.

פעם זה היה הפוך. פעם, היא הייתה נרעדת ממגעו. כמובן עד שהפסיק להיות אכפת לה מעצמה או מהחיים. רק הדאגה לילדות החזיקה אותה כל הזמן הזה.

עדיף היא מהן, הן היו צעירות מדיי, עדינות מדיי... והיא... היא כבר הייתה מפלצת.

"קשה נכון? כשזין תקוע לך עמוק בגרון?" היא לגלגה לו חרישית אך קולה היה כצילה של הרוח שהיא הפכה להיות.

המצלמות צילמו במעגל סגור את המרתף וקולן הסטטי הדהד בחושך. איך היא הגיעה לחדר העינויים היא לא זכרה, הרבה דברים היא לא זכרה לאחרונה. חלקיקי זיכרון התערבבו אצלה במוח היא איננה ידעה להבדיל בין האמת והשקר, במיוחד עכשיו שכל גופה זועק בכאבי גמילה מהסמים.

היא הסיתה את מבטה לעבר מצלמת האבטחה, ההבהוב האדום מההקלטה עלה לה על העצבים. זה הזכיר לה את הזירה... גל של שנאה עצמית שטף אותה.

היא הביטה שוב בידה, בקושי ניתן היה לראות את עורה הלבן מתחת לדם באפלוליות החדר.

"נתראה בעולם הבאפיליפ. תתפלל שלא אמצא אותך גם שם..." מילות פרידה האחרונות מהמאסטר שלההדהדו בחדר הרבה אחרי שסגרה מאחוריה את הדלת.