פרק 20- אווה

223 29 19
                                    

קולות עמומים חדרו מבעד למחשבתי המעורפלת. פקחתי את עיני ומחוץ לחלון המושחר ראיתי אותו.

דאנטה עמד ליד אליסיו אגרופיו נוקשים לצד גופו, הוא שוחח בלהט עם אנזו והחייל השני. זעם טהור צבע את פרצופו, גם אליסיו שבדרך כלל היה עם הבעה שחצנית על פניו, מהפעמים הבודדות שפגשתי אותו הפעם הביע כעס.

הראש שלי כאב מהישענות על חלון רכב השטח וריח המוות הכה באפי.

עיקמתי את פרצופי מהריח והדם הקרוש על פני התבקע כמו מסכת בוץ שהתייבשה.

הסרחתי נורא, הרגשתי מטונפת ולא רק בגלל שאריות המוח...

הלב שלי החל להאיץ שוב, המוות של חברי הכנופיה התנגן במחשבתי.

הם נרצחו לנגד עיניי, בלי דיבורים, בלי תחנונים. הוצאה להורג חדה וחלקה.

איפה אני בכלל?

הרכב חנה בחניית אפר מול וילה עצומה בעלת שלוש קומות עם חלונות זכוכית איטלקיים בקומה הראשונה, יציאה למרפסות שמש פתוחות בקומה השנייה, כל השטח היה מוקף בעצי ברוש ומדשאות רחבות.

נוף פסטורלי שעומד בניגוד מוחלט לאפלה שרבצה עליי.

הבטתי לאחור דרך חלון תא המטען. שער מתכתי עצום, גדר לבנים גבוהה ומצלמות הפזורות לאורכה הקיפו את שטח הוילה.

זאת לא הייתה סתם וילה מפוארת, לא, אלא יותר כמו מבצר טקטי שלא היה מבייש בסיס צבאי.

לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת.

כל המבטים הסתובבו לכיווני, רציתי שהאדמה תבלע אותי באותו הרגע.

לא יכולתי להראות חולשה או פחד, גברים כאלו, חיים עבור התחושה הזאת.

ישרתי את גבי והרמתי את סנטרי והתקדמתי לכיוונם.

מה לעזעזל עבר לי בראש אינני יודעת. גם מה הלכתי להגיד? באותו מידה הם יכולו להיפטר ממני בכזאת קלות שאף אחד מעולם לא היה יודע לאן נעלמתי.

אך אחד גם לא ירגיש בחסרוני...

דאנטה פנה לכיווני ולקח צעד גדול. שריריו היו מתוחים כך שהחולצה המכופתרת עמדה להתפקע.

"תענוג לראות אותך אווה" דאנטה שלח אליי חיוך שהעביר צמרמורת בגבי.

"אני לא יכולה לומר זאת בחזרה" צמצמתי את עיני לכיווני והזעפתי פנים.

"גם כשאת כועסת את מראה מלבב" אליסיו התקרב אליינו ובחן אותי מקרוב במבטו.

"אדום הולם אותך" הוא אומר בחיוך מלגלג.

החזרתי לו מבט זועם והקפדתי לנשום בקצב אחיד.

"למה-" התחלתי לשאול אך דאנטה התקרב אליי ולפת את ידי. "בואי נכנס פנימה שלא תחטפי דלקת ריאות."

השקרים שמספרים באפלה-IN DARKNESS WE FALLWhere stories live. Discover now